מלבד מה שציטטתי בעצמי, נכון גם לציין מה שציטט בזה בעל עוף כנף למינהו בקישור שציין
[וכמדומה שזה כבר קצת גובל בחוצפה להמשיך לצטט מאותם האחרונים בהיפך ממה שמבואר בדבריהם "אחרי שכבר העירו לכת"ר ע"ז ברבים, ודי בזה].
וז"ל שם:
ואני תמהני על כבודו שמציין לדבריהם מבלי לעיין בהם כל הצורך עד שבא לתמוה עלי, הלא מבואר בכמה מהאחרונים הנ"ל שהיו מתירים אפי' בלי מסורת, וכדלהלן. כבודו יכול לדון ולהעיר בדבריהם כדרכה של תורה, אך לא יוכל להכחיש הגלוי בספריהם.
נפתח תחלה בדברי גדול המשיבים בדורו הגרי"ש נתנזון בעל השואל ומשיב וספר מגן גיבורים ועוד. יש כמה וכמה תשובות ממנו בסוגיא זו. הוא אמנם מזכיר המסורת בדבריו, אך ניכר היטב לכל מעיין ישר בדבריו שלא הזכירה אלא לרווחא דמילתא לדחות דברי המפקפקים, ובאמת היה מתיר אף בלי מסורת כלל, ע' למשל במהדורא תליתאה ח"א סי' קמ"ט שדי ברור בדבריו שהוא מתיר עפ"י ג' סימנים בלבד ולא מזכיר המסורת אלא לומר שאף לדעת רש"י יש להתיר, וכן די ברור הוא מתשובתו במהדורא תליתאה ח"ב סי' קכ"א שחלק בתוקף על הטוענים שמעיקר הדין קיי"ל כרש"י, ועכ"פ כן מבואר להדיא במהדורא חמישאה ח"א סי' ס"ט שכתב שם להביא ראיה מאכילת תרנגולי ההודו: "ואני שואל, היאך אוכלים האינדיק [הוא הנקרא "תרגולי הודו"] שבא מאמעריקא שבודאי לא היה שם מסורת, ומ"מ אוכלין אותו בכל תפוצה שישראל שם", עכ"ל, וגם נראה בכמה מתשובותיו שהתיר אותם אף קודם שנגבתה העדות שיש עליהם מסורת, וכן במהדורא שביעאה סי' כ' וכ"א וכ"ב מבואר שהיה מתיר אף בלי מסורת, אך לא הוצרך לכך מכח המסורת שקיבל עליהם, עיי"ש, וביד שאול יו"ד סי' פ"ב [ד"ה והנה בשנת כת"ר] התיר אף בלי מסורת כלל, וכתב: "הדבר פשוט שמותר", והוסיף שם: "כל שאינם בחזקת שהם טמאים, רק שאינו מקובל שהוא כשר, יש להתיר", עכ"ל, ובהמשך האריך שיש גם יש להתיר עפ"י הדמיונות שביניהם, וגם הזכיר שיש להתיר עפ"י ספק ספיקא, עיי"ש בכל אריכותו הגדולה, וברור הדבר לכל מעיין ישר בדבריו שהיה מתיר אף בלי מסורת כלל [ואגב גם כמה פעמים בתשובותיו הנ"ל מתרעם מאד על המערערים שאומרים שבני ישראל קדושים אוכלים עופות טמאים].
כאמור, כבודו יכול לדון ולהעיר בדבריו כדרכה של תורה, וגם לחלק בין הנידון של הקוצ'ין לבין עופות הפטם בימינו ושאר טענות, אך לא יוכל בשום אופן לומר בדעתו שהתיר הקוצ'ין רק מכח המסורת שבלעדיה היה אוסר.
גם מהר"י אסאד [שציין לו כבודו] הזכיר המסורת, אך מבואר להדיא בתשובתו שהיה מתיר אף בלי מסורת כלל, וז"ל: "אין אני רואה לאוסרן, אפילו אי ליכא מסורת עליהם בפרטות בשום מקום, כיון דאיכא ג' סימנים בגופן, ומעיקר דינא וכו' הרי נדמו הם לתרנגולים שלנו וכו', ובמסורה אנו יודעים שאינן דורסים, ומסורה זו מהני גם לאלו התרנגולים שבאו מארץ הודו שהם דומים לאלו בצורתם ובשלושה סימני טהרה, בודאי המסורה על כל מין תרנגולים הוא", עכ"ל, ובהמשך כתב [לענין הקוצ'ין]: "אבל מיהת דבריו קיימים מכל מקום בתרנגולים הללו שדומים ממש לשלנו", עכ"ל.
וכן מבואר בשו"ת חסד לאברהם (סי' כ"ב – כ"ד) לר"א תאומים, שאף שהזכיר שיש מסורת, מ"מ מבואר להדיא שהיה מתיר מכח הסוגיא עצמה ולא נזקק למסורת כלל, עיי"ש היטב בדבריו, ובפרט שבהמשך פקפק הרבה על המסורת, לכן הוסיף דבלא"ה ישנם כמה וכמה נימוקים אחרים להיתרא, שיש ביניהם דמניונות גדולים, וגם מתעברים זה מזה, ואינם דורסים אפי' במצב של מריבה, עיי"ש בכל ג' תשובותיו, והדברים ברורים לכל מעיין.
וכן מבואר בשו"ת דבר משה (ח"א סי' ד') [שציין לו כבודו] שהאריך בתחילת תשובתו לפקפק הרבה במסורת שאין לסמוך עליה והאריך לחזק חומרת הרמ"א, ומ"מ (ד"ה ובר מכל דין) הסיק שיש להתירם משום הדמיונות שביניהם והפריה והרביה המבורכת שביניהם, עיי"ש.
וכן מפורש להדיא בדברי הר"ש טויבש בשאילת שלום (ח"א סי' כ"ב ומ"ז) [שציין לו כבודו], שהיה מתיר אפי' בלי מסורת ("אין לחוש להם כלל אף בלי מסורת", ובסי' מ"ז: "והרבה הארכתי שמה להוסיף אומץ בכחא דהיתרא אף בלי מסורת", ובסוף דבריו כתב: "אף אם נאמר דמתחלה שלא כדת הנהיגו בהם היתר, אחר שכבר נהגו היתר בהו וכבר מלאו פני תבל וכמעט אין בית אשר אין מהם ומהמונם, וכבר עבר איזה שנים ומעולם לא ראה אדם שום דריסה מהם וכו' טהורים הם בלי שום חשש ופקפוק כלל ואף בלי מסורה, וכו', ואכלו למעדנים בלי שום חשש ופקפוק כלל וכלל, וחלילה לנהוג בהם איסור אחר שכבר נתפשטו בכל הארצות ורוב ישראל אכלו מהם, ויאכלו עוד וכו' ובפרט בדבר כזה שאינו מעיקר הדין, רק לחומרא בעלמא, גם לחומרת הפוסקים אין לחוש להם כלל וכו', ודאי יש לחוש להוצאת לעז כי נכשלו ויכשלו רבים מבני ישראל באכילת איסור ח"ו וחלילה להחמיר בחנם", עכ"ל.
וכן הוא בשו"ת אורי וישעי (סי' י"א וי"ב), וז"ל: "ובררנו לנכון את כל השיטות וירדנו לעומק הדין ובעיון כל הסוגיות השייכים וכו' והיתר העופות הללו צלול וברור הוא בלי מסורה כלל, ואף ליראי ה' וחושבי שמו הגדול יתברך, וכש"כ שיש מסורה עליהם גם כן, ודאין שום חשש ופקפוק כלל וכו'", עכ"ל, וכן הוא בשו"ת שערי ציון [סי' כ"א, שהיה גאון מופלא והוא אחד מן המסכימים לחיבור משנה ברורה, עיי"ש בהסכמה שהמ"ב נתעכב אצל כמה ימים, ונראה קצת שנתייעץ עמו בסוגיות הסבוכות שבסי' ל"ב ול"ו].
ויש עוד כמה ונלאיתי כעת להעתיק מדבריהם, וגם כידוע היו סתירות גדולות בענין העדות על העופות הללו [ונולדו בטעות, כי כבר הגיע הקוצ'ין לא"י ונתערב עם הקובריצער, והצאצאים היו דומים לקוצ'ין המקורי, ולכן חשבו שיש עליו מסורת טהרה, ולא ידעו כי אינם הקובריצער המקורי אלא הכלאה בינו לבין הקוצי'ן, ע' באורך במאמרו של הרב פרידמאן בקובץ עץ חיים כ"ה], ואפ"ה רבבות מחכמי התורה שבכל תפוצות ישראל התירו במשך לפחות יותר ממאה שנה ובודאי לא סמכו כולם על המסורת הקלושה הזו [ובפרט שיש נידון בפוסקים אם ניתן לסמוך על מסורת של מקום אחר, ע' בשו"ע ובש"ך שם שנחלקו בענין זה], אלא סברו כמתירים הנ"ל, כל אחד לפי סברתו וטעמו, וכבר כתב החזו"א (יו"ד ק"נ ח' במכתבו): "אין הרוב ידוע, כי הרבה חכמים היו שלא באו דבריהם על הספר, והרבה שספריהם לא הגיעו לידינו", עכ"ל.
לענין מה שכבודו רוצה לטעון, שחלילה וחס המנהג להקל בקוצ'ין [ודומיו] התפשט נגד דין השלחן ערוך, ונגד המנהג של מאות שנים שלא לאכול אלא במסורת, וכל אותם המתירים הקילו חלילה לאכול בלא מסורת.
הנה ראשית דברי כבודו מוכחשים ממה שכתב אחד מהחכמים אשר היה חלק בלתי נפרד המפולמוס של התרנגולים החדשים, הלא הוא שו"ת בית שלמה (יו"ד סי' קמו) שכתב בזה הלשון "האמת הוא שרוב חכמי זמנינו במדינתינו הורו להקל בהם, ולמעשה איני מתיר, כי
העיקר אשר סמכו עליו קצת גדולים, הוא על מה שהעידו בפניהם אנשים מארצינו הקדושה שאוכלין שם ממין התרנגולים ההם".
גם בשו"ת מחנה ישראל (ח"ב דף פח.) כתב, אודות התרנגולים אשר מארץ מרחק הובאו למדינתינו וכו', ועל פי עדות אנשי ארץ הקדושה אשר התגוררו לעת הזאת במדינתינו הותרו התרנגולים ההם, ואם לא שערום קדמונינו, עם כל זה
אחרי אמרו שדומים המה לתרנגולים שבארץ הקדושה החזיקו איזה גדולים דגלילותינו בהיתרם.
הרי לפנינו שנים מהגדולים אשר היה חיו בזמן הפולמוס, והם עצמם היו חלק ממנו, ומעידים שהדבר העיקרי שסמכו עליו המתירים, הוא על העדויות מארץ הקודש שהיה הקובריצר נאכל שם במסורת.
ואם כן היאך יוכל כבודו, אשר לא היה חי באותה התקופה, לבוא ולטעון שהמנהג התפשט להקל בלא מסורת.
ומה שכתבו הבית שלמה והמחנה ישראל, שזה הוא טעם המתירים, האמת והצדק עמהם, שכך אנו רואים בתשובות הפוסקים, בין מתוך דברי הפוסקים שכבודו עצמו הזכיר כאן, ובין מתוך דברי שאר הפוסקים, וכמו שאבאר:
בשו"ת חידושי הרי"מ (חיו"ד סי' ח) כתב, אודות התרנגולים החדשים. מתחלה כשנראו במדינתינו היה ג"כ קשה עלי מאוד ששמעתי שאוכלין באיזה מקומות. גם הב"ד אסרו בווארשא. ואח"כ התיר הרב שהעיד שו"ב א' שחיבר ספר על שו"ב ונסע לא"י. שראה במדינה אחת שאוכלין אותם כמו אלו שרואה פה. ורציתי לחקור עוד. והעידו לי שבבית הרב הגאון אבד"ק טשעכנאווי אוכלים וגם הוא בעצמו אוכל ומפורסם לגדול וצדיק. ולא רציתי לחקור יותר. והעידו לי בני הרב הנ"ל שכשכתבו לו מלובלין ושאר עיירות. השיב שסומך על זקן אחד שהעיד שאוכלין במדינה אחת ונסע איש הנ"ל לא"י. ולדעתי שהוא זה שהעיד בווארשא. והנה עתה ראיתי מכתב קדשו שגם לפני רומ"כ העידו דיינים ובעלי הוראה שאוכלין בא"י אותן על פי מסורת ישנה. א"כ ע"פ דין א"י טעם האוסרין דמשמעות הפוסקים ורש"ל וש"ך סימן פ"ב דבכה"ג שלא היה נמצאים עופות אלו במדינה וכשבאו יכולין לסמוך על מסורת מדינה האוכלין דמעולם לא נמנעו וכמ"ש רו"מ שיחי':
בשו"ת דבר משה (תאומים, סי' מה) כתב, 'אשר דרש ממני נידון העופות הגדולים שנתחדשו במדינתינו, ויש בהם איזו שינוים מתרנגולים שלנו, הנה הוראה יצאה ממני להתיר כאשר עיניו לנוכח יביטו בדף הנדפס מספרי וכו'. והגיע הדף הנדפס מספרי לצפת, והשגתי כתב יושר מהרב שמואל העליר, וכתב אלי כי כבר בא להם ממקומות רבים מאחינו שבגולה לחקור על זה, והודיעני כי העופות ההמה בגידולם וצורתם ממש, המה מצויים בארץ הקדש, והתרנגולים ההם קורין אותם שם קובריצי על שם שבאו מעיר קיבריץ, ומצייר אותם כי המה גדולים ומשונים וגובה להם, ובארכובתם יש בהם נוצות, ומעולם אכלו אותם כל גדולי ישראל'.
גם בשו"ת שואל ומשיב (חמישאה ח"א סי' סט) כתב, 'אני מעיד לכם כי יש לי גביית עדות מהרבה לומדים מארץ הקדש, אשר היו פה, וכאשר ראו אותן העופות, העידו שכמו אלו העופות אוכלים בארץ הקדש'.
גם בשו"ת דברי חיים (ליקוטים והשמטות סי' מב) כתב, בנידון העופות החדשים, פה קהלתינו העיד דיין אחד שבארץ הקדושה אוכלים אותם, ולכן התרתי לבני עירי לאכול כמות אלו, לא זולת.
וכתב עוד בתשובה אחרת (חו"מ ח"ב ס"ס ל) כתב, אודות התרנגולים, הנה בגלילותינו נמצאים גם כן תרנגולים כאלו והמה באים מאיי הים הסמוך לארץ הקדושה כאשר הגידו לי הרבה אנשים מקהלתינו היודעים בבירור מקום תולדותם ואנשי ארץ הקדושה העידו בפני אנשים כשרים תלמידי חכמים שבארץ הקדושה גם כן באים התרנגולים מאותו האי ואוכלים שם מקדם קדמתה במסורה אולי עוד מימי התנאים ולכן התרתי בעירי.
הרב יעקב עטלינגר בעל הערוך לנר, כתב בתשובה (נדפסה בחידושי ר' ישעיה שור, כנפי נשרים, סי' ה), אשר שאל מאתי אודות העופות החדשים, אמת הוא כי הרצתי אגרת אודותן עם חכמי ארץ הקדש, באשר שמענו שבארץ הקדש מתירין אותן, אבל כפי הנכתב לי מהרב הצדיק ונאמן מירושלים שמו הרב שמעון דייטש, התרנגולות שמתירין שם, נקראים קיבריציר הינער, אינן העופות החדשים שבאים אצלינו.
והכתב סופר כתב (נדפס בקובץ פנים מאירות ח"ז עמ' לב) וזה לשונו על דבר התרנגולים החדשים, כבר טרחנו ויגענו וכו', כי העיד לפני איש אחד מתושבי ארץ ישראל עבר עלינו הדרך, ולמראה עיניו ישפוט שכמותם אוכלים בארץ ישראל מאז, ולא היה אפשר לברר על פי כתב, עד ששלחו לי משם איזהו תרנגולים בהוצאות מרובות, ועלי היו כולנה, וכשבאנו לבודקם ולדמותם, ראינו שאינו דומה לחדשים אשר מקרוב באו לגבולינו, וגם משונים מאשר אכלנו עד עתה. ולא אמרתי בהם לא היתר, וגם לא איסור בפה מלא, כי כבר נתרבו ובהרבה מקומות אוכלים אותם.ושוחטים פה מנועים ומונעים מלשחטם כל האפשר.
גם מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד צד) הביא תשובת הרב נתן אדלר מלונדון שכתב 'התרנגולים גדולים שקורין קאשין חינא, אשר לפנים היו בארץ קדם, ועכשיו נתגדלו במקומינו, עליהם נשאלתי מכבר מכמה מקומות, והשבתי להם כי במקומינו יש לעופות הנ"ל מסורת טהרה משנים קדמוניות, כי הם ממש כמו תרנגולים שלנו, רק הם גדולים מהן. גם אנשי נאמנים מהודו סמוכין לארץ קוצ'ין צ'ינו אומרים לי שאוכלים בלי שום פקפוק'.
ומה שציטט כבודו מלשון המהר"י אסאד, יש לו לדקדק בלשון אשר הביא הוא עצמו, שיש בו ראיה לסתור דברי כת"ר, שהרי כשבא לבאר טעם ההיתר כתב [כפי המובא בלשון שהעתיק כבודו], "שהם דומים לאלו בצורתם", וגם כתב "בתרנגולים הללו שדומים ממש לשלנו", וכן מבואר שם כמה פעמים בלשונו באותה התשובה שהתירם על סמך המסורת על התרנגולים הישנים, מחמת שהם דומים להם במראיהם, רק גדולים יותר, והביא על זה הראיה מאווז ואווז הבר שמבואר בתלמוד (ב"ק נה.) דאריך וזוטר לא חשיב שינוי. כמבואר למעיין בתשובתו בפנים.
נמצא ברור ומוחלט שלא בא להתיר בלא מסורת, אלא מחמת הדמיון בין התרנגולים החדשים לישנים, החשיבם למין אחד וסמך להתירם במסורת הישנים.
וכל זה שייך לענין התרנגולים ההם, כפי שכתב "שדומים ממש לשלנו", אך האם יעלה על הדעת שהיה המהר"י אסאד, מתיר את המלאי והקורניש במסורת התרנגול הרגיל [כפי שבא להתיר בקונטרס כל עוף למינהו, וכבודו מחזיק בדבריו], אחר שהחילוק ביניהם לתרנגולים הרגילים רב כל כך ?
ובפרט אחר שיש במלאי ובקורניש סימן טומאה שכל ביציהם כד וכד, כמו שהביא הרב פרידמאן בגינת ורדים (טבת תשע"ח, עמ' ריח), וכבר פסק השלחן ערוך (יו"ד פו ס"א) שכל ביצה ששני ראשיה כדין בידוע שהיא מעוף טמא.
ועוד יש בהם סימן טומאה, אחר שהודם כפות, כדאיתא בחולין (סג.) דוכיפת, שהודו כפות. ופירש רש"י שם 'שהודו כפות, כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם, והוא עוף גדול כתרנגול'. ואכן אנו רואים במלאי שאין כרבלתו עומדת בהוד כשאר התרנגולים אלא היא כמו שקיפלוה וקשרוה לראש ומחמת כריכת חוטי הקשירה נעשו בה כמין בליטות וסדקים, וגם התואר תרנגול הבר שכתב רש"י הולם את המלאי, כי הוא פראי ותוקפני ולמוד מלחמה. וכן אנו רואים בכרבולת הקורניש.
אם כן היאך יוכל לתלות כבודו דברים הללו בדעת המהר"י אסאד, שהיה מעלה על דעתו להתיר עופות הללו, דמלבד חסרון המסורת, אף יש בהם סימני טומאה?
גם מה שרצה כבודו לסייע דבריו מתשובת החסד לאברהם (סי' כ"ב – כ"ד) לר"א תאומים, הנה כך הוא לשון החסד לאברהם שם (תניינא יו"ד כב), "לפענ"ד הדבר פשוט להתיר בלי פקפוק, אחרי שמבואר להמעיין בסוגיא דחולין ס"א ובכל דברי הראשונים יראה הסכמת תרי רובי דמנכרי מגדולי הראשונים ז"ל להתיר בצירוף ג' סימנים אלו אף דלא ידעינן אי לא דריס וכו'. ואמנם הרמ"א ביו"ד סי' פב, הביא דברי האו"ה שהחמיר שלא לאכול שום עוף כ"א במסורת אף בג' סימני טהרה, וחששו למיעוטא דמיעוטא שיש לחוש לשיטתו, גם בג' סימנים לעוף טמא. ואם כן אחרי שהעידו לפנינו הרבה מתושבי אה"ק שאוכלין אותם שם, אין לנו לחדש צדדים שאין בהם ממש, לדחות מסורת שלהם לאסור את המותר".
הרי מבואר ברור מדבריו, שמתחילה הביא מהסוגיא דעת תרי רובי להתיר בשלשה סימנים, ואחר כך העיר מדברי הרמ"א וסייעתו שאינם מתירים אלא במסורת, ועל זה השיב שיש עליהם מסורת.
נמצא שלא סמך להקל בלא מסורת, חלילה.
ומה שכתב כבודו שאחר כך פקפק "הרבה" על המסורת, איני יודע למה בחר כבודו לכתוב בהיפך דבריו, שהרי כך הוא לשונו שם ויען ששמעתי "קצת" פקפוק, שאומרים שיש שינוי "קצת" בין עופות שבמדינתינו לאותן שאוכלים בארץ הקדש.
ואף בסוף סימן כ"ג חזר וכתב "כי אולי יש שם עופות אחרים שיש בהם שינוי גדול מעופות שלנו, מה שאין כן עופות אלו שבמדינה זו, היו כאן אנשים כשרים ומופלגים בתורה מארץ הקדש, והעידו לפני בפה מלא שהם דומים במראיתם לעופות שבארץ הקדש, ואין הבדל ביניהם, גם בין עופות שלנו אין הבדל רק שרגליהם גבוהים והגידול אינו בהפלגה כל כך וכו', וגם במדינה זו נמצא שינוי בעופות קצת ממקום למקום ואין משגיחין בזה כלל".
הנה מבואר שהוא חוזר ואומר שהשינויים קטנים, ואין להשגיח בהם, אלא יש להתיר על פי מסורת ארץ ישראל.
וכן מבואר עוד מדבריו שם שלא סמך להקל בלא מסורת כלל, שהרי כתב שם בסימן כ"ג בזה הלשון "וניהי דהרמ"א החמיר בזה משום דיש לחוש לדעת המחמירין בזה, שיש לחוש לספק עוף טמא, פשיטא דלאו מטעם ודאי אתי עלה, אלא משום ספק, ובהצטרף לזה ספק כ"ד פשיטא דמותר משום ספק ספיקא וכו', בהצטרף עוד ספק גם הרמ"א מודה להקל".
ואף שהוסיף בתשובתו כמה צירופים לחזק ההיתר, לא שמענו ולא ראינו שיתיר למעשה עוף בלא מסורת.
גם מה שכבודו רצה להביא סיוע לדבריו משו"ת דבר משה (ח"א סי' ד'), אף זו ראיה לסתור, שהרי כך הוא לשונו שם "אין לנו לזוז אפילו זיז כל שהוא מתורת משה הוא הרמ"א ז"ל ביורה דעה סימן פ"ב שסתם להלכה שאין לאכול שום עוף אלא במסורת שקיבלו בו שהוא טהור".
הרי שלא בא לפרוץ גדר המנהג שנהגו כדעת מרן ורמ"א שלא לאכול אלא במסורת.
וגם כתב אחר כך בזה הלשון "ומעתה לענין נדון דידן כפי ששמענו ממקומות גדולים דשכיחו שם והם אוכלים אותם תמיד, ופשוט להם שהם מותרים, ומדוע לא נתיר לאכול אותם על סמך המקומות שיש להם מסורת. ועוד האריך שם להביא עדות שהם נאכלים בלונדון, ובארץ הקדש, ובטורקיא, וכתב אחר כך "ועדותו נאמנה מאד, וכה הקשבנו מפי אנשים הבאים ממדינות אונגרין ומאנשים יראי ה' חושבי שמו תושבי ארצינו ארץ הקדש, כי גם במדינות טורקייא אוכלים אותם למעדנים בלי שום פקפוק וכו', אם מדינה שלימה אוכלת, יכולים בני מדינה אחרת לסמוך עלייהו.
וכתב עוד אחר כך "ובאמת אין זה ענין לנידון שאלתינו, דבכהאי גוונא מותר לכל הדיעות, מאין יהיה לנו קבלה ומסורת, כיון שלא ראינו ולא היה לפנינו העופות ההם עד עתה, ובמקומות שהם מצויים, הרי נתברר לנו שאוכלים אותו שם, ומותר גם לנו על פי המסורת ממקומותם".
הרי לפנינו שלא עלה על דעתו לפרוץ גדר מה שנהגו ישראל כמה מאות שנים שלא לאכול אלא במסורת, אלא נסמך להתיר על פי המסורת של מקומות אחרים.
ומה שרצה כבודו לסייע דבריו משו"ת אורי וישעי (סי' יא וי"ב) שכתב בסוף התשובה שהיתר העופות הללו ברור אף בלא מסורה כלל, היה לו לכבודו לדקדק בדבריו, שהרי כך הוא לשונו בסימן י"א (דף ז:) כתב "אם כן בנדון דידן גם כן הדין נותן דכללא דארוך וזוטר חד מינא עומדת לנו למגן נגד חומרת הרמ"א, דעינינו רואות דחד מינא הוא והשינוי הוא מיעוט, ואין צריך למסורה כלל", הרי מבואר דהלשון אין צריך למסורה כלל, לאו למימרא דאיכא למישרי בלא מסורה, אלא אין צריך למסורה על עופות הללו, דכיון דהשינוי ביניהם לבין התרנגולים הישנים הוא שינוי של גדול וקטן לחוד, ומוכח בש"ס דאינו חשוב שינוי, ממילא המסורה על הישנים מהניא נמי להנהו.
וגם בסימן י"ב (דף י.) חזר וכתב בזה הלשון "מה שאנו פסקינן כרש"י ז"ל הוא רק משום חומרא, וכו', הצעתי ש"ס מפורשת דארוך וזוטר חד מינא". כלומר וממילא אין צריך מסורת על החדשים, כיון דהמסורת על הישנים מהניא להו.
נמצא שלא בא להקל בלא מסורת.
ומה שרצה כבודו להביא סיוע לדבריו משו"ת שאילת שלום ומהשואל ומשיב, הנה שניהם בתשובותיהם הזכירו המסורת מארץ ישראל, ואף שניהם נסמכו על המסורת להתיר העופות, כמו שכתב בשו"ת שואל ומשיב (קמא, ח"ב קנב) וזה לשונו "כיון שראינו שכדמותם וכצלמם בגבהם ותארם הנמצאים בה הן הן אותן שישנם באה"ק ואוכלין אותו שם מה להם עוד לזעוק ותכל תלונותם", וכן כתב בשאילת שלום (סי' כב) בזה הלשון "בעופות הללו שלא היו נמצאים במדינות הללו, ומחדש הביאום, ודאי יכולין לסמוך על מסורות המקומות שבאו משם ואוכלים אותם שמה". הרי שאף שניהם סמכו על המסורת, ואם כי הוסיפו בדבריהם שאף בלא מסורת היה אפשר להקל, היאך יוכל לקבוע כבודו כי המנהג נתפשט דוקא על פי הטעמים האחרים אשר הזכירו להתיר אף בלא מסורה, ובפרט שכל שאר המתירים נסמכו על העדויות מארץ הקדש, ואם כן מהיכא תיתי לחדש שהמנהג נתבסס דוקא על פי דברי השאילת שלום והשואל ומשיב לבדם, ולא על פי עיקר טעמם שנסתמכו על המסורת, אלא דוקא על מה שהוסיפו שהיה אפשר להקל בלא מסורת, כל אלו אינן אלא דברי נביאות, וכבר הזכרתי לעיל שכתבו הרב בית שלמה והרב מחנה ישראל, כי עיקר טעמם של המתירים היה על סמך המסורת, ואם כן כל מבקש האמת, ומעיין ביושר, יחזו פניו כי המנהג נתפשט בעיקר על סמך המסורת.
