תכונות נפש האדם מתוך חז"ל - מרכזי.

כהמשך למה שכתבתי שהכישלון בע"ז לא מראה על השחתה של הנפש
תמיד היה ויכוח איך להתייחס לבחור שנכשל בענייני עריות ח"ו כגון שנתפס עם אייפון האם יש לו תקנה או לא?
לענ"ד מוכח להדיא מהגמ' בב"מ פה. שגם אלה שהיו שקועים עמוק בעניינים אלה הוציאם רבי מצרה לרווחה ונעשו תנאים גדולים
וכעת עולה בדעתי שאולי לכן דוקא רבי בכה על ר"א בן דורדיא ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, כי במקרים הנ"ל בב"מ הוא טרח כמה שנים ונלחם עמם שישארו בלימוד ולא יחזרו לשטויות, וכאן לפחות ר"א בן דורדיא זכה לתשובה שלימה מעומק החטא הזה
כנלע"ד כעת
 
מהלך נפלא בגמ' פסחים נז יששכר איש כפר ברקאי היה כורך בגד על ידיו ועובד בבית המקדש, וסופו היה שהמלך והמלכה התווכחו אם גדי עז או כבש יותר טעים והוא זלזל במלך ואמר אם העז טעים היו מקריבים אותו קרבן תמיד, וחתכו את שתי ידיו
יש כאן יסוד נפלא
הוא התייחס לעבודת המקדש כמו איזה עבודה במטבח של הבית ששמים כפפות שלא להתלכלך, ולכן גם העונש שלו בא מתוך הזלזול הזה, שהוא הסתכל על הקרבנות בתור דבר שצריך להיות טעים ולכן היה לו פשוט שהכבש יותר טעים, ואם היה מתייחס לעבודת המקדש בחרדת קודש ומבין שאין כאן בכלל שאלה של טעם וריח, וגם אין כאן דיון בכלל על לכלוך שזה לא שייך בכלל בדבר של קודש, הוא לא היה נענש בכזה עונש חמור!!!
ויש עוד עומק בסוגיא זו והמתבונן ימצאהו.
 
אדם דומה לטבע האם

כתב רבינו בחיי (פ' אמור כד יא) טבע האדם שמתדמה לטבע אמו ונמשך אחריה. וכשאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מחשבות טובות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה.
 
היום למדנו מחלוקת ראשונים נפלאה ביותר משמחת ומלהיבה עד שכמעט קמנו ורקדנו מרוב שמחת הסוגיא, ואכתוב בקיצור הנוגע לכאן
יש כעין סתירה בסוגיות האם מותר לחלוב עז בשבת ויו"ט, שבגמ' ביבמות אמרו שרק במקום צער התירו חכמים ורק ביום טוב, ובגמ' שבת משמע שיש היתר גם בשבת [ונח' הראשונים בביאור הסוגיא וההלכה לדינא]
והרז"ה בעל המאור במסכת שבת פרק חבית מבאר באיזה צער מדובר וז"ל:
המאור הקטן מסכת שבת פרק כב - חבית [המתחיל בדף ס עמוד א]
לא בצערא של חולי אמרו כי היכי דלא תיקשי ההיא דר' מרינוס דאיתא בכתובות בפרק אף על פי אלא כגון שתאותו מושלת עליו והוא מתאוה לאותו דבר הרבה ודמיא לההיא דגרסינן במסכת שבועות נשבע על ככר ומצטער עליה מהו כה"ג שרי ביום טוב ואסור בשבת ואם הוא צער של חולי כגון גונח מותר אפילו בשבת כר' מרינוס וזה הפירוק יותר מחוור ממה שכתב הרי"ף ז"ל.
זו"א שהרז"ה מבאר שמדובר באדם שיש לו תאווה עצומה לחלב טרי וחז"ל התירו לו רק ביו"ט לינוק מהבהמה
אך הרמב"ן חולק עליו בתוקף, וגם מביא חרוזים יפים, וכותב
מלחמת ה' מסכת שבת פרק כב - חבית [המתחיל בדף ס עמוד ב]
אמר הכותב לא מחוור ולא נכון ולא הדעת סובלתו שלא היו רבותינו מתירין איסור שבות קרוב נמי לאיסור תורה משום תאוות בעלי התאוות שלא מחמת צער חולי וענין אחר שא"כ עקרת ופרצת גדרן של חכמים ברוב המקומות והתם קתני ומכולן יונק מהן ואפילו בשבת ובגדול אסור ומשמע דאסור בחול כשקצים ורמשים ואסור בשבת אפילו במותרין דאי לאו הכי מאי רבותא שבת ופירשו עליה התם דבעי אומדנא שהרי העמידו דבריהם במקום כרת ועשו להם כמה חזוקים/ כ"ש שלא יתירום בשביל תאות המפונקים/ ודברי רבינו מדבש מתוקים/ אף על פי שיש בדבר חולקים/ שבשביל צער חולי בלא סכנה היו יונקים/ והגונח אף על פי שאין בו סכנה אם לא ישתה היום מסתכן הוא לעתים רחוקים/ ואלה דברים עולים אבל אינם מזוקקים/ ודברי רבינו ז"ל כולו אכין ורקין/ כראי מוצק חזקים/ והדברים עתיקים/:
 
לכל חברי הפורום היקרים!!!
אמרתי נפתח כאן מקורות מרבותנו נ"ע בדרכי פעולת נפשו של האדם ותכונותיה.

ובכך נדע אין להתמודד ולהתקדם בחיים על דרך הישר.
אשמח אם חברי הפורום יעלו כאן מתוך ידיעתם הרמה ויביאו לנו מקורות.
[
ואולי כדאי לעשות את זה לפורומים קטנים בכול נקודה ונקודה
(כדוגמת כעס, עצלות, ועוד. ומאידך שמחה, ואמונה, ודעת האדם, ועוד, ושאר חכמת הנפש)
]
ההצלחה שלנו בעבודת ה' יכולה להצליח אם נפתח נושא זה.

וזה חילנו בעזרת ה'.
יש ספרים של הרב שלמה הופמן, שאני חושב שניתן ללמוד מהם כל מיני תכונות הנפש מחז"ל.
 
יש ספרים של הרב שלמה הופמן, שאני חושב שניתן ללמוד מהם כל מיני תכונות הנפש מחז"ל.
הרב שלמה הופמן זצ"ל בונה את הספרים שלו על הרמב"ם בשמונה פרקים, על פירוש הגר"א משלי, ועל אור ישראל להגר"י סלנטר, ניתוח מדויק ומדוקדם על שורשי המידות ותקנתם.
 
יסוד עוצמתי ממרנא הח"ח זיע"א!!! פר' שלח
חפץ חיים - שמירת הלשון חלק ב פרק יט
וז"ל, ועתה נבאר מעט את ענין המרגלים. דלכאורה יפלא מאוד, מהי הסיבה שהטעתה אותם לירד פלאים כל כך, והטעו את כלל ישראל. ויותר מזה, שאף הסנהדרין טעו בזה, כדכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם וגו', ופירש"י סנהדראות. ויותר מזה, שאמרו כי חזק הוא ממנו, ופירשו חז"ל שכביכול אינו יכול להוציא כליו משם, ואיך אמרו שטות כזו.
אכן כאשר נתבונן היטב, נמצא שכל זה הטעות של מרגלים, נמצא גם אצלינו מין יצה"ר זה, ונסביר זה הענין בסוף דברינו. אך מתחלה נדבר אודות המרגלים שהלכו לרגל הארץ, כי משה רבנו ע"ה אמר וראיתם את הארץ מה היא, ופירש"י יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אוכלוסין וכו'. ומה הארץ השמנה היא אם רזה וגו', ולקחתם מפרי הארץ. כי הארץ שאנו רואין פירותיה גדולים וטובים, היא מעלה גדולה. וכן כשאנו רואין שהיא מגדלת גבורים וגבוהי קומה, וכן שעמה רב הוא, סימן שאוירה טוב מאוד. אבל כל זה הוא למי שמאמין בדברי ה' שהבטיח לתת לנו את הארץ, ובודאי לא אדם הוא להנחם. אבל מי שמפקפק בעיקר הענין, ומתחיל להסתפק ולחשוב שלנצח גבורי כח כאלו ועם רב כזה צריך לזה זכות גדולה מאוד שיהיו הכל בגדר צדיקים וקדושים, ואין לנו אנשים כאלו. כל מה שהוא רואה יותר במדינה שאנשיה רבים מאוד וגבורים, וגבוהי קומה שצריך לתת להם מדה לגבהן, הוא הכל חסרון אצלו, ונפל לבו על ידי זה.
והנה ידוע שדרך היצר להתהפך בתחבולותיו, ולכך הוא יושב על שני מפתחי הלב, דהיינו לפעמים הוא מטיל גאות בלב האדם לחשוב בנפשו שהוא מיראי ה' ואפשר אף מאוהביו, וכשהוא מתבונן באדם שרוצה להתחזק באיזה ענין לכבוד ה' יתברך כדרך האוהב הנאמן, הוא מפיל עצבות בלב האדם, וחושב שזו המצוה או הענין אין נאות לו, ורק לקדושים אשר בארץ הוא, אבל לא לקטנים כמוהו, ומוליד ברעיוניו פעולות מגונות אשר עשה בימי קדם, ואף שכמה פעמים התחרט והתמרמר על זה, דבר זה משכיחו, והוא אינו מזכירו רק בדבר שנאות לו לענינו לשיטתו, כדי להקטינו ולהשפילו בדעתו שלא תהיה לו שום תשוקה למצוה ההיא.
ואף כאן, כשבאו לרגל הארץ התגבר היצר עליהם לומר לנצח עם רב כזה וגבורים כאלו, צריך לזה זכות גדולה ונוראה אבל לא לאנשים כמונו שזה מקרוב עשינו העגל, וגם בשר תאוה. [הגם שכבר עשו תשובה ובכו הרבה בכי, כדאיתא בפרקי דר"א שביום האחרון של הארבעים יום שעלה משה להר שהיו יודעים שלמחר ירד מן ההר לנו בתענית כל ישראל, והלכו למחר לקבל פניו ברדתו, ובכו הרבה בכי, ונתבשר להם שהקב"ה מחל להם, ונקבע זה להם למחילה לדורות]. ולזה אמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ וגו' וגם ילידי הענק ראינו שם עמלק יושב בארץ הנגב, וכאומר וצריך לזה זכות משה רבנו ע"ה כמו שהיה מכבר, וכאומר מי יודע שיחיה עד אז, כי היה להם גילוי דעת מנבואת אלדד ומידד, ומלבד זה, החתי והיבוסי וגו' וכאומר שלנצח כולם קודם שנבוא לארץ ישראל צריך ג"כ לזה זכות גדולה, ובפרט לבוא אל העם בארץ ישראל ולהתגבר שם עליהם.
ויהס כלב את העם אל משה, וכפירש"י שהשתיקם, שאמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן וכו'. וכונתו אילו בא הקדוש ברוך הוא עמנו בדין לא היה נקרע לנו הים ולא הוריד המן, כי גם בים היה שלא כראוי, כמו דכתיב וימרו על ים בים סוף, וכן על המן היה מתחלה תלונה, וכן כל אותו העת עד כעת [וכמו שאמר משה רבנו ע"ה אח"כ סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה]. ואף כעת עלה נעלה לארץ ישראל כמו שאמר משה, וירשנו אותה כאשר נבוא שם.
והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם [היינו אפילו לעלות לא נוכל כמו שאמרו מתחלה עמלק יושב בארץ הנגב והחתי וגו'] כי חזק הוא ממנו, כביכול אינו יכול להוציא את כליו משם. וכונתם, אימתי הקדוש ברוך הוא מגרש את האומה כשמוצא אחרת שהיא טובה הימנה, הוא נותן להם כח לכלותם ולהוריש את מקומם, אבל כגון אנו שאנו חוטאים גדולים, בעגל ובבשר תאוה, לא יכלה עבורנו אומות גדולות כאלו. ומה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לתת לנו את הארץ, הוא דוקא אם היינו זכאים בגדר צדיקים, היה מגרש מפנינו האויב והיה נותן לנו רשות להשמידם.
והנה כאשר ראו המרגלים שהעם פוסחים על שני הסעיפים, כי יש מהם שנתקבלו דברי כלב באזניהם, הוציאו דבה על הארץ, ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ר"ל דקדקנו מאוד וראינו שאוירה רע מאוד ומזקת לבריות ולא נשארו בה כי אם הגבורים הגדולים [ובדרך רמז רמזו שכאשר תבואו לארץ שהיא מקודשת מאוד, מדת הדין שורה בה כי אינו דומה מי שאינו עושה רצון המלך חוץ לפלטין, או בפלטין שלו, ועל כן אינם יכולים להתקיים בה כי אם צדיקים גמורים, ואין אנו במדרגה זו, על כן אינה כדאית לנו]. ושם ראינו את הנפילים וגו' ונהי בעינינו כחגבים, ר"ל ונמס לבבינו, ואף אתם אם תבואו שמה ימס לבבכם מפני הפחד, וממילא שמירה העליונה תסור ג"כ מכם, כי שמירתו היא לפי גדר בטחונו של האדם בו כידוע.
ותשא כל העדה וגו', ופירש"י סנהדראות. והענין כי באמת כל מה שהאדם חשוב יותר, הוא מכיר את ערכו הדל יותר. וכמו שאנו אומרים בכל יום הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל וכו'. ועל כן הוא שפל בעיניו ביותר, כמו שמצינו שאמר דוד כי אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. ולכן כאשר הציעו לפניהם המרגלים שדורם אינו חשוב בעיני ה' מצד רוע מעשיהם וקשה ערפם, ואינם ראוים שייעשה להם נס להתגבר על ענקים כאלו, נתקבל הדבר מאוד בעיניהם.
והנה על שתי הטענות האלו השיבו יהושע* וכלב בקצרה, על מה שאתם מוציאים דיבה ואומרים שדקדקתם היטב לראות וראיתם שאוירה רע, גם אנחנו עברנו לתור אותה ודקדקנו לראות וראינו שטובה הארץ מאוד מאוד וגו'.
ועל טענה הראשונה שאתם אומרים שהבטחת הקדוש ברוך הוא בנתינת הארץ היא דוקא אם נהיה צדיקים, היא טעות מעיקרה. הקדוש ברוך הוא אינו מדקדק על האדם לומר אושיעך רק באופן שתהיה צדיק, רק אומר לו לא אושיעך אם תהיה מורד ח"ו, ולזה סיימו יהושע וכלב ואמרו אך בה' אל תמרודו. וכל זמן שאין אדם מורד בהקב"ה לעקור מצוותיו בכוונה, יוכל לקוות לכל טוב. ומה שאתם מיראים את העם כי שם ישנם אנשי מדות וענקים, אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. וכי אם יזדמן לפני האדם לחם גדול לאכילה שהוא גבוה כמאה אמה יהיה ירא לגשת אליו, הלא אין בו רוח חיים שילחם אתו, ולהיפך, הוא מזומן לפניו לאכלו וליהנות ממנו. אף כאן, סר צילם מעליהם שה' הפיל עליהם אימתה ופחד, והם לנו לאכילה, כמו דכתיב ואכלת את כל העמים. כי הענקים עם כל תקפם וגבורתם נכנע לבם יותר משאר העם, והיו נחבאים בהרים ובערים הבצורות, וכמו דכתיב ויבוא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר ומכל ערי יהודה. וכן וילך יהודה אל חברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי.
ועתה נבאר מה שכתבנו בתחלה שמין יצר הרע זה של מרגלים נמצא גם אצלינו. והוא, דאם נבוא לאיש הישראלי ונאמר לו אתה מאמין שיש שכר גדול למקיימי התורה. ישיב לך, בודאי אני מאמין באמונה שלמה שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. ואם תאמר לו אם כן למה אתה מתרפה מלימוד התורה ועל ידי זה בא ממילא רפיון גדול לקיום המצות. ישיב לך, אמת אשרי מי שזכה ללימוד התורה ולקיום מצותיה ויזכה בזה לעונג גדול של חיי העוה"ב, אבל מי יוכל לזכות לזה אם לא אנשים יחידים בעולם, כי לזה צריך להפקיר כל כחות הגוף ולא יהיו חייו חשובין אצלו כלל, דהיינו שצריך לפרוש מכל עניני העולם ולישב בבית המדרש יום ולילה, ויהיו כל מחשבותיו דבוקות בה' ובתורתו. ולהנהגה כזו צריך להיות איש קדוש, איש כזה זוכה לגן עדן, אבל לא אנשים פשוטים כמוני.
אכן באמת זוהי טעות מעיקרה, לא חייבה תורה לבעל הבית שילמד כל היום וכל הלילה ולא יתעסק בעסק כלל, רק שיתעסק בעסק ויקבע עתים לתורה. אכן זה ציותה התורה שיהיה העסק באמונה ובלי תרמית, כמו שאחז"ל (שבת לא) ששואלין לו לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה. וכן בכל המצות, כאשר נתבונן היטב נמצא שלא החמירה התורה כלל על האדם. וזהו מה דכתיב בקרא עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי. ורק העיקר צריך להזהר שלא להיות ח"ו מורד במלכו של עולם, דהיינו שלא לבטל ח"ו בידים מצוות עשה של תורה שלא לקיימן, או לעבור בידים על הלאוין שבתורה. אבל אם איננו מורד, בודאי יזכה למעלה באופן היותר נעלה.
וכאשר רואה היצר שבאופן זה לא יוכל לפתות האדם. מתחיל לפתותו בפנים אחרים, אמת שהקב"ה מתרצה לאדם אם רק יקבע עתים לתורה, אבל תדע שכאשר תבוא לחשבון של מעלה לפני כסא הכבוד, שם מדקדקים מאוד בענין לימוד התורה, [כהאי גוונא בענין קיום המצות], אם היה כהוגן ובלי שום פניה בעולם, וגם אופן הלימוד אם הפסקת באמצע בדברי שיחה בטלה, וכהאי גוונא שאלות חזקות ואתה ידעת שאלהי השמים הוא אלהים אמת, ומי יוכל לזכות בדין כי אם צדיקים גמורים. הנה בכל טענות אלה בא היצר הרע על האדם כדי לייאשו ולהקטינו, שיהיה מתרשל מעבודת ה' יתברך. והנה אף שבאמת כל אלו הטענות הן צודקות, אבל היצה"ר משכיח לאדם שהקב"ה שהוא אוהב חסד ורוצה לזכות בריותיו, ברא בשביל זה התשובה, שהיא קודם לעולם. ועל כן אם מצא את עצמו שעשה המצוה או לימוד התורה שלא כהוגן כל כך, צריך תיכף להתחרט על זה ולקבל על להבא להתנהג כהוגן. עכ"ל.
 
בפרשת השבוע (דברים א', כ"ז) כתוב: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמורי להשמידנו".
ופירש רש"י: בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך.
וכתב השפתי חכמים: כלומר, מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך.
כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך.
* אגב, יש לעיין קצת, מה עם ה"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שהרי אם הקב"ה אינו שונא אותם, איך הם יכולים בכלל לשנוא אותו וע"י כך לחשוב ששונא אותם? ואולי ה"כמים" הוא דווקא "האדם לאדם", ויתכן שיש עוד כללים בזה, ואכמ"ל.
 
בפרשת השבוע (דברים א', כ"ז) כתוב: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמורי להשמידנו".
ופירש רש"י: בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך.
וכתב השפתי חכמים: כלומר, מה שבלבך שאתה שונא את חבירך אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך.
כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עליך כלומר איך שאתה אוהב את חבירך.

* אגב, יש לעיין קצת, מה עם ה"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שהרי אם הקב"ה אינו שונא אותם, איך הם יכולים בכלל לשנוא אותו וע"י כך לחשוב ששונא אותם? ואולי ה"כמים" הוא דווקא "האדם לאדם", ויתכן שיש עוד כללים בזה, ואכמ"ל.
אכן גם לי בהשקפה ראשונה היה קשה דהלא כמים הפנים לפנים כו'. אך תירצת יפה, דכל זה שייך כלפי אדם לאדם, ולא כלפי שמיא, שהקב"ה תמיד אוהב את בניו!
אך יל"ע עדיין על מ"ש השפת"ח שכתב כן על אדם לאדם. וצ"ע כעת.
 
נערך לאחרונה על ידי מנחה:
* אגב, יש לעיין קצת, מה עם ה"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שהרי אם הקב"ה אינו שונא אותם, איך הם יכולים בכלל לשנוא אותו וע"י כך לחשוב ששונא אותם? ואולי ה"כמים" הוא דווקא "האדם לאדם", ויתכן שיש עוד כללים בזה, ואכמ"ל.

אך תירצת יפה, דכל זה שייך כלפי אדם לאדם, ולא כלפי שמיא, שהקב"ה תמיד אוהב את בניו!
לשון רש"י הוא ""כמים" - הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך, "כן לב האדם לאדם" - חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים"
כלומר, שצריך שתקדם לך ידיעה שחברך אוהבך, ולאחר שידע ידיעה זו יתמלא ליבו אהבה לחברו.
ודור המדבר כנראה לא ידעו ידיעה זו ולכן אמרו מה שאמרו.
 
לשון רש"י הוא ""כמים" - הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך, "כן לב האדם לאדם" - חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים"
כלומר, שצריך שתקדם לך ידיעה שחברך אוהבך, ולאחר שידע ידיעה זו יתמלא ליבו אהבה לחברו.
ודור המדבר כנראה לא ידעו ידיעה זו ולכן אמרו מה שאמרו.
זהו פירוש רש"י במשלי.
אמנם רש"י ביבמות קי"ז פירש כהבנתכם וז"ל: "קרא כתיב כמים הפנים לפנים כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות כן לב האדם לאדם האחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו ואם הוא שונא את זה גם הוא שונאו" וצ"ב.
 
חזור
חלק עליון