מרפסן איגרי
Active member
רבותינו הקדושים בגמרא ירושלמי מסכת שבת פרק א' הלכה ב' [וכן במסכת שקלים פרק ב' הלכה ה'. וקידושין פרק א' הלכה ז'. וילקוט שמעוני תהלים רמז תשלה] אמרו- "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו". וראיתי בספר עלי תמר על הירושלמי שם (ד"ה והנה פירשתי) שכתב וזה לשונו- והנה פירשתי לעיל שאז ידייק היטב לרדת לעומק כוונת המחבר ולא לדחות דעתו בנקל וכן לא להעמיס בדבריו מה שלא עלה על דעתו מעולם שהרי בעל השמועה עומד נגדו ומוחה נגד כל נסיון ממין זה. ומכאן אזהרה חמורה למבקרי ספרים שיעיינו הדק היטב עד שחורצים משפטם על ערך הספר וחשיבותו. וכן ראיתי בתולדות גדולים לרמ"ש גירונדי שמעתיק מספר זכר צדיקים לברכה, וז"ל בעמוד קכ"ה, ויש לאדם להזהר הרבה בכבוד ספרי רז"ל הראשונים והאחרונים ומחבריהם וידע ויחשוב שכל ספר וחיבור שכתב אחד מחכמינו הוא חלקו שניתן לו מסיני, וכבר אמרו רז"ל לעולם יחשוב אדם כאלו בעל שמועה כנגדו ויירא ויחרד וילפת מלדבר עליו. ואדרבא ישתדל לשבח ולפאר ולרומם את הספרים ומחבריהם ובזכות זה יצאו כנגדו בעת יציאת נשמתו להמליץ טוב בעדו לפני הקדוש ברוך הוא. עכ"ל.
ובהקדמה לשו"ת יד אליהו מלובלין (ד"ה ואפשר) כתב כדברים האלו וזה לשונו- ואפשר שעל זה רמזו רז"ל באמרו לעולם יראה אדם כאלו בעל שמועה עומד לפניו. ר"ל בלי ספק שאם בעל השמועה עומד לפניו ומתנצל עצמו בשגגתו אם שגג באמת, ומכ"ש שאפשר שיפרש דבריו ולא יהיה מקום לחלוק עליו כלל. כל זה מוטל על זה האומר משמו דבר הלכה ובודאי כי אז יבין וישכיל פיהו שלא לדבר קשות כי אם ע"פ האמת וענות צדק, ואז פשיטא דבעלמא דקושטא שאוהבים האמת ומקבלים ממי שאמרו (אשרי מי שזכה למדה זו בהאי עלמא) וזה לא עון יחשב לו אם השיגה ידו ומצאה די השיג בודאי לא ישא פנים לתורה ובפרט שע"פ הרוב מצדיק את הראשונים ומאי חזית דדמא דהנך סומק טפי כו'. כללא דמלתא זה חלקנו בתורתו ית' שכל א' וא' יבדוק עד מקום שידו מגעת ואם מצא יבאר והשאר מבטל בלבו ודיו ופטור עוד מלבאר כי לא עליו המלאכה לגמור. עכ"ל.
הגאון מהר"ח פלאג'י זיע"א בשו"ת חיים ביד (סימן נח) נשאל האם מותר לכתוב על תשובה של ת"ח שטעה או דהוי בזיון ת"ח. וענה, דבשו"ת חוות יאיר כתב להדייא דמותר לכתוב ששגג או טעה אפי' להראשונים כי ב"ו מעותד לכך. גם בס' הברית בהקדמתו שכתב דמותר לכתוב טעה על גדולי הראשונים. והאריך להביא על זה הרבה ראיות ולבסוף סיים, וכזאת וכזאת המצא תמצא הקורא בספרי דבי רב יותר ממ"ש כאן. עכ"פ העיקר הוא שיכתוב ע"ד אמת וענוה צדק וכאילו בעל שמועה כנגדו ולבו לשם שמים בלי שום פניה כלל ולא יחשוב ה' לו עון על כי אין ברוחו רמיה. ע"כ. ומשמע שאם יש בלבו איזו פניה כבר אסור לו לכתוב כן. וזה ברור.
כעין זה כתב מרן הגרי"ח בשו"ת תורה לשמה (סימן רנט) על אודות תלמיד חכם שכתב פסק בית דין ובתוך הדברים כתב על אחד מהראשונים שרא ליה מאריה. האם יש בזה זלזול. וענה הרב ואמר שאין בזה זלזול שכן מצינו באמוראים שאמרו כן על התנאים כבמסכת עירובין דף כט. ובסוכה דף לב. נמצינו למדין אין זה הלשון זלזול כאשר חשבו קצת חכמים. מיהו ודאי אין זה הלשון דרך כבוד ואף על פי שראינו שדברי האמוראים בלשון זה על הגדולים עכ"ז אין כל אדם ראוי לדבר בלשון זה על אחד מן הראשונים ובפרט בדורות אלו שחסרה הידיעה ואולי הקושיא יש לה תרוץ ואפילו אם תהיה עצומה שאין לתרצה בעד הרב עכ"ז צריכין האחרונים לדבר בדרך ענוה וכבוד נגד הראשונים. לכן תאמרו לאותו חכם שימחוק לשון זה מפס"ד שלו ויזהר מעתה לכתוב בדרך כבוד וענוה. עכ"ל. (ואע"פ שכתב כן רק גבי הראשונים, מ"מ כל אחד לפי מעלתו ולפום חורפיה, צריך לשקול דבריו בפלס ולהעלות מחיר לכל מילה ולא ימהר לכתוב ככל העולה על רוחו אע"פ שאין במילים אלו זלזול. וראה באגרות חזו"א ח"ב אגרת א).
גם הגאון מהר"א מני זצוק"ל כתב בספרו תנא דבי אליהו (ס' מ) על מי שחלק על בנו מבלי להבין היטב- ומה דשקיל וטרי בדברי הרב בני אברהם, לא הניח דעתו להתמצות בהם ולהבינן, וכל הקושיות שנתקשית כשתתמצה בהם תראה אין להם מקום, וטובה תוכחת מגולה שאמרו רז"ל לעולם יראה אדם בעל שמועה כנגדו, ויעמיק עיונו כפי מה שתשיג ידו בהם, ולא תיכף ומיד יעורר חניתו וקשתו להקשות ולעלות על ספר, ולחכם כמותו די בהערה זאת. ע"כ.
יעוין עוד בכף החיים (ס' תקמה ס"ק עט) שהטיב להסביר נקודה חשובה זו. דכתב שם בעניין כתיבת חידושי תורה בחול המועד שמותר והוסיף- ואגב באתי להעיר כי צריך האדם להזהר ברוחו בכל מה דאפשר שלא לעשות השגות על אחרים. ובפרט אם לא הגיע למדרגה זו. וכבר ידעת משז"ל במס' סנהדרין (דף צט) על המלבין פני חבירו ברבים והמבזה חבירו לפני תלמיד חכם והמתכבד בקלון חבירו. אלא יש לעשות בחכמה בכל מה שאפשר שהדבר יובן מאליו. ובפרט אם מכוין לקנטר או להתכבד ח"ו ראו שאני חכם ונכתב בספר. כי בכל זמן שיזכירו הדבר ההוא ענוש יענש עד עולם כל זמן שהספר קיים. והזהר ברוחך אם בעל נפש אתה. ואף אם ישיגו עליך אחרים בדבר שאינו כן תשתוק ולא תבייש אחרים כי אח"כ הדבר יובן מאליו וה' ישלם לך. ע"כ לשון קדשו.
ורבינו הגר"ח מוולוז'ין זיע"א בספרו רוח חיים על מסכת אבות (פרק א' משנה ד') פירש הא דאיתא שם שיהיה ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא לימוד התורה, הנה ע״י הספרים אשר בבתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו ג״כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם. ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ״ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה באמרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וז"ש הוי מתאבק כנ״ל. עכת"ד.
בסוף ספר אהבת חסד הוסיף מרן החפץ חיים זיע"א קונטרס 'מרגניתא טבא' לגאון קדוש ה' מהר"ר יהונתן וואלינער זצ"ל תלמיד הגר"ח מוואליז'ין וזה לשונו- לזהר במצות כיבוד או"א ורבו ות"ח וזקן וכבוד התורה. ובכלל כיבוד רבו נלמד במכל שכן שצריך לזהר בכיבוד מחברי הספרים כי הם המורים אותנו ומלמדים אותנו בחיבוריהם הקדושים ואם יצטרך לחלוק עליהם יהיה בכבוד גדול ובאימה כדין חולק על רבו. ולא יעשה למעשה אלא להחמיר או להקל בדברי סופרים אם הוא ראוי לכך וגם זה לאחרים אבל לא לעצמו. עכ"ל.
רבינו הרדב"ז בתשובה (ח"א ס' תצה) כתב שמותר לחלוק על רבו, אך לא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק.
הגאון המבי"ט (חלק א סימן לא) כתב על מי שדיבר סרה נגד ר"ת באומרו שמי שהוא אוסר [כדעת ר"ת] שילך וישתה מים קרים או יין ישן. כי אלו הדברים הם דרך ביזיון נגד חכם אחד שבדור. כ"ש נגד ר"ת ז"ל. ואין ספק שזהו בכלל המבזה ת"ח שהיה מכלל כ"ד דבריה שמנדין עליהם. ומנאם הרמב"ם ז"ל בראש הלכות ת"ת פ"ו המבזה את החכם ואפי' לאחר מותו. ולכן ראוי ומחויב למי שדבר כך שיחוש לנפשו פן יענש ח"ו וינהג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וישכים ויאמר בבית הכנסת בפני רבים חטאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו במה שהקלתי בכבוד חכם רשום בחכמי ישראל מן הדורות שלפנינו. ומוטב לו שיתבייש בעולם הזה ממה שיתבייש ח"ו בעולם הבא וסר עונו וחטאתו תכופר. עכ"ל. בא וראה כמה חשוב שגם אם חולקים על הגדולים שיש להזהר שלא להתבטאות באופן שיכנס לכלל מבזה ת"ח. שהרי אותו אדם שעליו חרץ המבי"ט את דינו שדבריו הם בכלל מבזה ת"ח אפילו בדורו כ"ש גדול הראשונים, על פניו נראה שבסך הכל אמר דבר סתמי ולא בזיון גדול. ואנו נאמר שק"ו ובן בנו של ק"ו שמשתמשים בלשון שהוא בזיון לכל אדם כמה חמור מעשה שכזה.
ובהקדמה לשו"ת יביע אומר (ח"א אות יג') כתב בנושא זה (וחלק מדברינו נלקחו משם) וכך הם דבריו- ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וכמ"ש בירוש' (פרק קמא דשבת הלכה ב'): כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. וכו'. וקל וחומר שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו, ואמרו רז"ל (יומא ט עמוד ב' טובה צפרנן של ראשונים מכרסם של אחרונים, וכמה התמרמר מרן החיד"א במחב"ר א"ח (סימן קנ"ג) ובשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן ל"ח אות ע"ד) נגד הגאון יעב"ץ על אשר הטיח דברים קשים נגד הרמב"ן ושאר ראשונים. עיין שם. וידועים דברי המפרשים על דברי רבותינו ז"ל (שבת קי"ב ע"ב אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר. שר"ל, אם אנו משערים גודל וערך הראשונים כמלאכים אז אנחנו באמת בני אדם, שסימן יפה הוא לנו שידענו להוקיר רוב ערכם ותפארת גדולתם. אבל אם אנו חושבים בדעתינו שהם גם כן כבני אדם, כבשר ודם הצפוי לשגיאות כמונו כמוהם, סימן שאנו כחמורים ונבערים משכל. (רב פעלים בפתיחה שם. והגאון מהר"י עטייא בספר רוב דגן בחי' לעירובין (נ"ג) בשם רבני אשכנז. עיין שם). ועל כן אם המצא ימצא באחד מספרי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף כלפי חד מרבוותא קמאי או בתראי, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם. והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השי"ת ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר, באופן שכל כוונתינו ורצוננו בחיבורים שחיברתי ואחבר בעהי"ת ובלימודינו בעל פה הכל הוא לעשות נחת רוח לפני השי"ת, בלי שום פניה זרה ומחשבה פסולה, (וכמ"ש בהקדמת רב פעלים ובן איש חי). ויהי רצון שהשי"ת יערה עלינו רוח קדושה ממרום וינחינו במעגלי צדק למען שמו, וירבה גבולינו בתלמידים וישכין בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ויצליח סופינו אחרית ותקוה (ברכות ט"ז ע"ב. ובכל אשר נפנה נשכיל ונצליח על דבר אמת וענוה צדק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אמן. עכל"ק.
וביתר ביאור כתב הרב זצוק"ל בהקדמתו לשו"ת יביע אומר ח"ט (ד"ה וראיתי) שהוכיח בדבריו הקצרים והנעימים והדריך את הרבים הבאים אחריו כיצד יש לנהוג בבואם לכתוב תשובות בהלכה. וזלש"ק- וראיתי לנכון להעיר כאן, ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אף על פי שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם על פי סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. וישנם טועים אחריהם וחושבים שדבריהם נכונים למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו. ובודאי שעורך הירחון אחראי על זה, שאם אין העורך עצמו גדול בתורה ובהוראה, ועובר על כל מאמר ומאמר בעיון כראוי, ורואה שהדברים נכונים לאמתה של תורה, ומפרסמם בירחונו, הוא מכשיל את הרבים, והקולר תלוי בצוארו, ואם כוונתו כדי להרגילם לכתוב פסקים ותשובות, למה יפרסם מה שלא ראוי לפרסום, מצד נכונותם להלכה, ויהיה גורם למכשול. והרי ידוע מ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ד): כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים.
ובאמת כמה צריכים לשקול בשקל הקודש כל הוראה למעשה, שתהיה לאמתה של תורה, מפי מי שהוסמך לכך מגדולי ההוראה, צא ולמד ממ"ש המאירי (יומא כו א), וכבר ראינו תלמידי חכמים שידיעתם גדולה בתלמוד, ואף על פי כן אינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה, למה שראוי להורות, וכמה יש מוחזקים לבקיאים בחדרי תורה, וכשבאה הוראה לידם, אף את הפתח אינם מוצאים. ע"כ. גם הריב"ש בתשובה (סי' רעא) כתב: וכמה חכמים ראינו בעינינו שהם מפולפלים בהויות דאביי ורבא, ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. ע"ש. וכל שכן צעירים אלו שלא שימשו כל צרכם ולא מילאו כרסם בש"ס ופוסקים, ומתנשאים לאמר אני אמלוך, ואפסוק כאשר עם לבבי, אף מבלי עיון כראוי. ולא עוד אלא שיש שמרהיבים עוז להורות לרבים נגד פסקי מרן, אף שגדולי הרבנים העידו שקבלנו עלינו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, ואפילו כנגד אלף פוסקים שחולקים עליו. עכ"ל ע"ש שהאריך עוד.
וכן ראיתי בספר הנפלא אביר הרועים (ח"ב עמ' 228) בשם מרן הרב עובדיה שהרב נזהר והזהיר, לבל ימהר הכותב להשיג על שאר המחברים. ואף כאשר ימצא השגה נכונה, ישמר לכתבה בלשון של זהורית, שלא יפגע חס ושלום בכבוד התורה. ובפרט יש להזהיר את צעירי הצאן, אשר בתוקף חום הנעורים, מועדים המה להושיב את חבריהם במכתש, לקחת נקם לכתשם בחמתם שלא כדת. גם נהג הרב בזהירות מופלגת עם אותם החידושים אשר כתב בימי חרפו, שלא לסמוך עליהם הלכה למעשה עד שיעיין בהם, כי כל הכתיבות הללו אינם אלא גרסא דינקותא, ולא עליהם ראוי לסמוך.
ובהקדמה לשו"ת יד אליהו מלובלין (ד"ה ואפשר) כתב כדברים האלו וזה לשונו- ואפשר שעל זה רמזו רז"ל באמרו לעולם יראה אדם כאלו בעל שמועה עומד לפניו. ר"ל בלי ספק שאם בעל השמועה עומד לפניו ומתנצל עצמו בשגגתו אם שגג באמת, ומכ"ש שאפשר שיפרש דבריו ולא יהיה מקום לחלוק עליו כלל. כל זה מוטל על זה האומר משמו דבר הלכה ובודאי כי אז יבין וישכיל פיהו שלא לדבר קשות כי אם ע"פ האמת וענות צדק, ואז פשיטא דבעלמא דקושטא שאוהבים האמת ומקבלים ממי שאמרו (אשרי מי שזכה למדה זו בהאי עלמא) וזה לא עון יחשב לו אם השיגה ידו ומצאה די השיג בודאי לא ישא פנים לתורה ובפרט שע"פ הרוב מצדיק את הראשונים ומאי חזית דדמא דהנך סומק טפי כו'. כללא דמלתא זה חלקנו בתורתו ית' שכל א' וא' יבדוק עד מקום שידו מגעת ואם מצא יבאר והשאר מבטל בלבו ודיו ופטור עוד מלבאר כי לא עליו המלאכה לגמור. עכ"ל.
הגאון מהר"ח פלאג'י זיע"א בשו"ת חיים ביד (סימן נח) נשאל האם מותר לכתוב על תשובה של ת"ח שטעה או דהוי בזיון ת"ח. וענה, דבשו"ת חוות יאיר כתב להדייא דמותר לכתוב ששגג או טעה אפי' להראשונים כי ב"ו מעותד לכך. גם בס' הברית בהקדמתו שכתב דמותר לכתוב טעה על גדולי הראשונים. והאריך להביא על זה הרבה ראיות ולבסוף סיים, וכזאת וכזאת המצא תמצא הקורא בספרי דבי רב יותר ממ"ש כאן. עכ"פ העיקר הוא שיכתוב ע"ד אמת וענוה צדק וכאילו בעל שמועה כנגדו ולבו לשם שמים בלי שום פניה כלל ולא יחשוב ה' לו עון על כי אין ברוחו רמיה. ע"כ. ומשמע שאם יש בלבו איזו פניה כבר אסור לו לכתוב כן. וזה ברור.
כעין זה כתב מרן הגרי"ח בשו"ת תורה לשמה (סימן רנט) על אודות תלמיד חכם שכתב פסק בית דין ובתוך הדברים כתב על אחד מהראשונים שרא ליה מאריה. האם יש בזה זלזול. וענה הרב ואמר שאין בזה זלזול שכן מצינו באמוראים שאמרו כן על התנאים כבמסכת עירובין דף כט. ובסוכה דף לב. נמצינו למדין אין זה הלשון זלזול כאשר חשבו קצת חכמים. מיהו ודאי אין זה הלשון דרך כבוד ואף על פי שראינו שדברי האמוראים בלשון זה על הגדולים עכ"ז אין כל אדם ראוי לדבר בלשון זה על אחד מן הראשונים ובפרט בדורות אלו שחסרה הידיעה ואולי הקושיא יש לה תרוץ ואפילו אם תהיה עצומה שאין לתרצה בעד הרב עכ"ז צריכין האחרונים לדבר בדרך ענוה וכבוד נגד הראשונים. לכן תאמרו לאותו חכם שימחוק לשון זה מפס"ד שלו ויזהר מעתה לכתוב בדרך כבוד וענוה. עכ"ל. (ואע"פ שכתב כן רק גבי הראשונים, מ"מ כל אחד לפי מעלתו ולפום חורפיה, צריך לשקול דבריו בפלס ולהעלות מחיר לכל מילה ולא ימהר לכתוב ככל העולה על רוחו אע"פ שאין במילים אלו זלזול. וראה באגרות חזו"א ח"ב אגרת א).
גם הגאון מהר"א מני זצוק"ל כתב בספרו תנא דבי אליהו (ס' מ) על מי שחלק על בנו מבלי להבין היטב- ומה דשקיל וטרי בדברי הרב בני אברהם, לא הניח דעתו להתמצות בהם ולהבינן, וכל הקושיות שנתקשית כשתתמצה בהם תראה אין להם מקום, וטובה תוכחת מגולה שאמרו רז"ל לעולם יראה אדם בעל שמועה כנגדו, ויעמיק עיונו כפי מה שתשיג ידו בהם, ולא תיכף ומיד יעורר חניתו וקשתו להקשות ולעלות על ספר, ולחכם כמותו די בהערה זאת. ע"כ.
יעוין עוד בכף החיים (ס' תקמה ס"ק עט) שהטיב להסביר נקודה חשובה זו. דכתב שם בעניין כתיבת חידושי תורה בחול המועד שמותר והוסיף- ואגב באתי להעיר כי צריך האדם להזהר ברוחו בכל מה דאפשר שלא לעשות השגות על אחרים. ובפרט אם לא הגיע למדרגה זו. וכבר ידעת משז"ל במס' סנהדרין (דף צט) על המלבין פני חבירו ברבים והמבזה חבירו לפני תלמיד חכם והמתכבד בקלון חבירו. אלא יש לעשות בחכמה בכל מה שאפשר שהדבר יובן מאליו. ובפרט אם מכוין לקנטר או להתכבד ח"ו ראו שאני חכם ונכתב בספר. כי בכל זמן שיזכירו הדבר ההוא ענוש יענש עד עולם כל זמן שהספר קיים. והזהר ברוחך אם בעל נפש אתה. ואף אם ישיגו עליך אחרים בדבר שאינו כן תשתוק ולא תבייש אחרים כי אח"כ הדבר יובן מאליו וה' ישלם לך. ע"כ לשון קדשו.
ורבינו הגר"ח מוולוז'ין זיע"א בספרו רוח חיים על מסכת אבות (פרק א' משנה ד') פירש הא דאיתא שם שיהיה ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא לימוד התורה, הנה ע״י הספרים אשר בבתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו ג״כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם. ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ״ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה באמרו אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וז"ש הוי מתאבק כנ״ל. עכת"ד.
בסוף ספר אהבת חסד הוסיף מרן החפץ חיים זיע"א קונטרס 'מרגניתא טבא' לגאון קדוש ה' מהר"ר יהונתן וואלינער זצ"ל תלמיד הגר"ח מוואליז'ין וזה לשונו- לזהר במצות כיבוד או"א ורבו ות"ח וזקן וכבוד התורה. ובכלל כיבוד רבו נלמד במכל שכן שצריך לזהר בכיבוד מחברי הספרים כי הם המורים אותנו ומלמדים אותנו בחיבוריהם הקדושים ואם יצטרך לחלוק עליהם יהיה בכבוד גדול ובאימה כדין חולק על רבו. ולא יעשה למעשה אלא להחמיר או להקל בדברי סופרים אם הוא ראוי לכך וגם זה לאחרים אבל לא לעצמו. עכ"ל.
רבינו הרדב"ז בתשובה (ח"א ס' תצה) כתב שמותר לחלוק על רבו, אך לא יחלוק על רבו כדרך החולקים לנצח את רבו אלא אומר ראיותיו בפניו אם ישרו בעיניו מוטב ואם לאו ישתוק.
הגאון המבי"ט (חלק א סימן לא) כתב על מי שדיבר סרה נגד ר"ת באומרו שמי שהוא אוסר [כדעת ר"ת] שילך וישתה מים קרים או יין ישן. כי אלו הדברים הם דרך ביזיון נגד חכם אחד שבדור. כ"ש נגד ר"ת ז"ל. ואין ספק שזהו בכלל המבזה ת"ח שהיה מכלל כ"ד דבריה שמנדין עליהם. ומנאם הרמב"ם ז"ל בראש הלכות ת"ת פ"ו המבזה את החכם ואפי' לאחר מותו. ולכן ראוי ומחויב למי שדבר כך שיחוש לנפשו פן יענש ח"ו וינהג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וישכים ויאמר בבית הכנסת בפני רבים חטאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו במה שהקלתי בכבוד חכם רשום בחכמי ישראל מן הדורות שלפנינו. ומוטב לו שיתבייש בעולם הזה ממה שיתבייש ח"ו בעולם הבא וסר עונו וחטאתו תכופר. עכ"ל. בא וראה כמה חשוב שגם אם חולקים על הגדולים שיש להזהר שלא להתבטאות באופן שיכנס לכלל מבזה ת"ח. שהרי אותו אדם שעליו חרץ המבי"ט את דינו שדבריו הם בכלל מבזה ת"ח אפילו בדורו כ"ש גדול הראשונים, על פניו נראה שבסך הכל אמר דבר סתמי ולא בזיון גדול. ואנו נאמר שק"ו ובן בנו של ק"ו שמשתמשים בלשון שהוא בזיון לכל אדם כמה חמור מעשה שכזה.
ובהקדמה לשו"ת יביע אומר (ח"א אות יג') כתב בנושא זה (וחלק מדברינו נלקחו משם) וכך הם דבריו- ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וכמ"ש בירוש' (פרק קמא דשבת הלכה ב'): כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. וכו'. וקל וחומר שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו, ואמרו רז"ל (יומא ט עמוד ב' טובה צפרנן של ראשונים מכרסם של אחרונים, וכמה התמרמר מרן החיד"א במחב"ר א"ח (סימן קנ"ג) ובשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן ל"ח אות ע"ד) נגד הגאון יעב"ץ על אשר הטיח דברים קשים נגד הרמב"ן ושאר ראשונים. עיין שם. וידועים דברי המפרשים על דברי רבותינו ז"ל (שבת קי"ב ע"ב אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר. שר"ל, אם אנו משערים גודל וערך הראשונים כמלאכים אז אנחנו באמת בני אדם, שסימן יפה הוא לנו שידענו להוקיר רוב ערכם ותפארת גדולתם. אבל אם אנו חושבים בדעתינו שהם גם כן כבני אדם, כבשר ודם הצפוי לשגיאות כמונו כמוהם, סימן שאנו כחמורים ונבערים משכל. (רב פעלים בפתיחה שם. והגאון מהר"י עטייא בספר רוב דגן בחי' לעירובין (נ"ג) בשם רבני אשכנז. עיין שם). ועל כן אם המצא ימצא באחד מספרי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף כלפי חד מרבוותא קמאי או בתראי, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם. והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השי"ת ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר, באופן שכל כוונתינו ורצוננו בחיבורים שחיברתי ואחבר בעהי"ת ובלימודינו בעל פה הכל הוא לעשות נחת רוח לפני השי"ת, בלי שום פניה זרה ומחשבה פסולה, (וכמ"ש בהקדמת רב פעלים ובן איש חי). ויהי רצון שהשי"ת יערה עלינו רוח קדושה ממרום וינחינו במעגלי צדק למען שמו, וירבה גבולינו בתלמידים וישכין בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ויצליח סופינו אחרית ותקוה (ברכות ט"ז ע"ב. ובכל אשר נפנה נשכיל ונצליח על דבר אמת וענוה צדק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אמן. עכל"ק.
וביתר ביאור כתב הרב זצוק"ל בהקדמתו לשו"ת יביע אומר ח"ט (ד"ה וראיתי) שהוכיח בדבריו הקצרים והנעימים והדריך את הרבים הבאים אחריו כיצד יש לנהוג בבואם לכתוב תשובות בהלכה. וזלש"ק- וראיתי לנכון להעיר כאן, ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אף על פי שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם על פי סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. וישנם טועים אחריהם וחושבים שדבריהם נכונים למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו. ובודאי שעורך הירחון אחראי על זה, שאם אין העורך עצמו גדול בתורה ובהוראה, ועובר על כל מאמר ומאמר בעיון כראוי, ורואה שהדברים נכונים לאמתה של תורה, ומפרסמם בירחונו, הוא מכשיל את הרבים, והקולר תלוי בצוארו, ואם כוונתו כדי להרגילם לכתוב פסקים ותשובות, למה יפרסם מה שלא ראוי לפרסום, מצד נכונותם להלכה, ויהיה גורם למכשול. והרי ידוע מ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ד): כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים.
ובאמת כמה צריכים לשקול בשקל הקודש כל הוראה למעשה, שתהיה לאמתה של תורה, מפי מי שהוסמך לכך מגדולי ההוראה, צא ולמד ממ"ש המאירי (יומא כו א), וכבר ראינו תלמידי חכמים שידיעתם גדולה בתלמוד, ואף על פי כן אינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה, למה שראוי להורות, וכמה יש מוחזקים לבקיאים בחדרי תורה, וכשבאה הוראה לידם, אף את הפתח אינם מוצאים. ע"כ. גם הריב"ש בתשובה (סי' רעא) כתב: וכמה חכמים ראינו בעינינו שהם מפולפלים בהויות דאביי ורבא, ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. ע"ש. וכל שכן צעירים אלו שלא שימשו כל צרכם ולא מילאו כרסם בש"ס ופוסקים, ומתנשאים לאמר אני אמלוך, ואפסוק כאשר עם לבבי, אף מבלי עיון כראוי. ולא עוד אלא שיש שמרהיבים עוז להורות לרבים נגד פסקי מרן, אף שגדולי הרבנים העידו שקבלנו עלינו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, ואפילו כנגד אלף פוסקים שחולקים עליו. עכ"ל ע"ש שהאריך עוד.
וכן ראיתי בספר הנפלא אביר הרועים (ח"ב עמ' 228) בשם מרן הרב עובדיה שהרב נזהר והזהיר, לבל ימהר הכותב להשיג על שאר המחברים. ואף כאשר ימצא השגה נכונה, ישמר לכתבה בלשון של זהורית, שלא יפגע חס ושלום בכבוד התורה. ובפרט יש להזהיר את צעירי הצאן, אשר בתוקף חום הנעורים, מועדים המה להושיב את חבריהם במכתש, לקחת נקם לכתשם בחמתם שלא כדת. גם נהג הרב בזהירות מופלגת עם אותם החידושים אשר כתב בימי חרפו, שלא לסמוך עליהם הלכה למעשה עד שיעיין בהם, כי כל הכתיבות הללו אינם אלא גרסא דינקותא, ולא עליהם ראוי לסמוך.