תוצאות חיפוש

הבעיה היא שראיות כמו בראיות, כל אחד יכול להדחק בזה בשביל להסביר את הצד שלו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשאנחנו רואים שראשונים חולקים, הם לרוב חולקים על איך להסביר את הראיות שלהם, וכיוון שלצורך העניין לרא״ש נראה שסוגיא א׳ עומדת באוקימתא כזו, הם יסבירו שסוגיא ב׳ חייבת להיות ככה, לעומת זאת הרמב״ם יגיד...

ולנידון שעבורו הנושא בא לעולם, כיוון שחזינן שהפלפול נגרר למקום אחר, כיתתי את עצמי למצוא איפה הראשל״ץ מתרץ את שאלתי, ומצאתיו, ומביא את דברי מרן בנושא, וכיוון שכך יצא מפיו כן אקבל. כמובן זה לא אומר שלא אשמח לשמוע דעתך ג״כ בנידון כבוד הלוי.

ולזה ניסיתי להגיד מעין ״תראה שהרבה חולקים על היעב״ץ״. וכבר נתקלתי בלא מעט פעמים שאחרונים כמו הש״ך, סד״ט, כף החיים ועוד אחרונים שמשתמשים בכללים, וכי נבטל את דבריהם מחמץ היעב״ץ?

אתה צודק במאה אחוז, אבל כיוון שאני חושב שהראיה שלי היא נכונה, זה מכריח אותי לחשוב הפך ראיותיך, זה שיש לך ראיות בהרבה מקומות לא הופכות ראיות נגדיות לא כך, ועל משמרתי אעמודה אלא״כ תפריך את הראיה שלי. וכבר כתוב על ר׳ ישמעאל שדרש את כל הא׳תים שבתורה, עד שהגיע לאת ה׳ אלוקיך תירא, ואז חזר בו מהכל...

ובאמת מעניין שציטטת את דברי היעב״ץ והנך סותר דבריו בנושא זה, שהרי היעב״ץ אמר שזה היה לו לטורח לבלות זמן וכו׳ ובכ״ז כבודו בא ומאריך וטורח להוכיח את דבריו של היעב״ץ הפך דברי היעב״ץ שלא נכנס בעובי כללי השו״ע מחמת הטורח והמשא בעניין. ואף שאין בזה כדי סתירת היעב״ץ, חזזינן לגברא רבתי שדווקא כן טרחו...

ועתה אבוא לדבר על אחת הקושיות שהקשית בתחילה שהציקו לי מאד: ועיקר התירוץ שלי לקושיא זו היא פשוטה מאד - לזיכרוני האמוראים כשכתבו את הגמרא לא כתבו לנו בנוסף ספר כללים, אלא כתבו את התלמוד והשאירו את הכללים של רבא ואביי הלכה כרבא לבד מביע״ל קג״ם וכו׳ במסורת בע״פ לסבוראים, לגאונים ולראשונים, וגם הם...

לולא מסתפינא אמינא שאולי עיוני לא כדבעי, אך מלשונו שאמר ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקצר פסק שתברך לפני טבילה וכו׳ דמשמע שהיה לו לרא״ש לפסוק יותר כמו ר״י והשתא דלא פסק הכי קשיא אלא״כ נאמר שהבין הרא״ש בר״י ג״כ שלא בא אלא רק שלא למחות, והשתא דאתית להכי לא מובן למה לרא״ש באמת לבוא לפסוק...

עזוב ראיות, תסביר לי לשון הב״י: ומשמע דר"י לא בא לומר אלא שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר הטבילהוכו׳ ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקצר פסק שתברך לפני טבילה עכ״ל איך מכח שכך פסק הרא״ש בהלכות נדה בקצר אני לומד על שיטת ר״י?

נראה מבין ריסי עיניך שלא טרחת לבדוק את הב״י דהתם, והראיה? אסביר את המהלך שם: שם הדיון הוא לגבי ברכת הטבילה, הטור כותב שהבה״ג ור״י סוברים שצריך לאח״כ, ואז מביא דעת הראב״ד והרא״ש שצריך לברך לפני כן. הב״י מביא לשון התוס׳ בפסחים : אעפ״כ אומר ר״י שאין למחות בנשים המברכות לאחר הטבילה וכו׳ ע״כ ומשמע...

ועוד עיין ביו״ד סי׳ר בב״י שכתב בדעת הרא״שׁ שתחילה הביא דעת התוס׳ בשם ר״ח וגאון ואח״כ דעת ר״י, וכתב שהרא״ש הבין ג״כ בדעת ר״י שכוונתו שאין למחות וכו׳ ולא כוונתו לפסוק כן משום שבפסקיו בקיצור בסוף נדה כתב כדעת ר״ח וגאון, ולכאורה מאי קשיא דלמה דיפסוק כר״י וצריך ראיה מפסקיו, ואני רציתי לומר הואיל...

מרן מביא כאן בטה״ב ח״ב סי׳ קמד, וז״ל והן אמת שבכ״מ שהרמ״א כותב סברא בסתם לאסור ואחר כך כותב ויש מתירים יש לפסוק כדעה ראשונה שהיא בסתם וכדקיימא לן כן בדברי מר השו״ע סתם ויש הלכה כסתם וכמבואר באחרונים והוא הדין לגבי הרמ״א וכמו שכתב הש״ך ביורה דעה (סימן רמב בקיצור כללי הוראת איסור והיתר אות ה׳)...

מה שהתכוונתי לומר, זה שנראה שכבודו כלל לא טרח לעיין את דברי האומרים לא ככה. וכבר אמרו על ב״ה שמפני מה נקבעה הלכה כמותן, מפני שנוחיןמ ועלובין ושונים דבריהם ודברי בית שמאי שבשעה שהיו דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא ולא היה קל בעיניהם, והתוס׳ רי״ד פירשו שהיו שונין הטענות והתשובות שהיו אומרים להם...

וכבר ראיתי שהרב עובדיה שה״ה לרמ״א שיש לומר לו אותם כללים. (בטה״ב ח״ב בעניין ישיבה בספסל עם אשתו נידה)

במילים אחרות, כל עין יצחק ח״ג של הראשל״צ פשוט מחקת. ומתוך שמיעה הדוקה בשיעוריו הוא מביא בני דורו של מרן הב״י שכך אמר להם את הכללים האלו, איך אפשר לבוא להגיד שהם טעו? ובכ״א הגר״י מדייק את הכלל הנ״ל מעיון פשוט - הרי בכל מקום אמרינן סתם ויש הלכה כסתם, ואי נימא דהביא את היש בשביל לחוש לו לכתחילה...

בס״ד מרובה זכיתי לרכוש את הסט של הבן איש חי החדש של הרב צב״י ישועה סאלם ברוך ה׳. ובספר מקבציאל הובא בסוף קונטרס גדול בשם ׳יראת ההוראה׳ לרב ביה״כ עוד יוסף חי רבי ראובן יששכר בו האריך טובא להסביר שיטת הבן איש חי בהלכה. ושם בענף ב׳ עמ׳ כא הביא להאריך שמתי שהשו״ע מביא סתם וי״א הביא הי״א לחשוש להם...