חידושים על פרשת 'במדבר'- איזה פרפרת תזכה לבחירת חברי הפורום?
חומר עוון השכחה – פרשת במדבר
נאמר בפרשה (פרק ג פסוק א) 'ואלה תולדות אהרון ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני'. ופירש רש"י, דאינו מזכיר אלא בני אהרון, ונקראו תולדות משה לפי שלימדם תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, עכ"ל רש"י. וכן הוא בגמרא בסנהדרין (דף יט ע"ב), ע"ש.
וכעין זה איתא שם בדף צט ע"ב, אמר ר"ל כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', ר"א אומר כאילו עשאן לדברי תורה שנאמר 'ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם', רבא אמר כאילו עשאו לעצמו אל תיקרי אותם אלא אתם, ע"כ.
והנה צריך ביאור מאי טעמא נחשב כאילו עשאו (או ילדו), ותו מאי טעמא נקט דוקא בן חבירו ולא המלמד את חבירו סתם.
וביאר המהר"ל בנתיב התורה פרק ח', דאדם בלא תורה אינו חשוב בריה ואין בו ממש. (וכדאמרו אדם בלא תורה כגוף בלי נשמה). ועל ידי שמלמדו תורה עושה אותו אדם, וזהו כאילו עשאו וילדו.
ולפי"ז כתב שם דהיינו טעמא דנקט בן חבירו ולא חבירו, לפי שחבירו הוא כבר ת"ח ות"ח הוא תורה (וכדאמרו במכות כמה טיפשאי הני בבלאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה), וכיון שהת"ח הוא תורה, תורה מה תועיל לתורה, כלשון המהר"ל שם ולכך לא חשיב שילדו ועשאו.
והנה כבר הקשו ע"ד המהר"ל, דלכאורה הוא גמרא מפורשת שאף המלמד את חבירו שהוא כבר ת"ח חשיב כאילו עשאו וילדו, דאיתא בנדרים (דף מא ע"א) כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הלכתא אגמריה לר' חייא שבעה מנהון, סוף חלש רבי אהדר ר' חייא קמיה הנהו שבעה דאגמריה, שיתא אזדו. הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו, אזל ר' חייא וגמר יתהון קמיה קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמיה רבי, כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא, א"ד הכי קאמר ליה אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי.
ופירש רש"י שם ד"ה אתה עשית, דכל המלמד את בן חבירו תורה כו'. אלמא דזה שייך אף במלמד ת"ח תורה שהוא לא ידעה ואפילו ידע ושכח. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי טעמא נקט דוקא המלמד את בן חבירו תורה ולא נקט המלמד את חבירו.
ועיין בשו"ת נשמת חיים (סימן קצ"ז) שכתב לחומר העניין דיש טעות דפוס בדברי המהר"ל, וכל הסוגיא לא אתיא אלא לבאר מתניתין דפרק אלו מציאות, דאבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת, וע"ז אמר ר"ל דה"ט לפי שכל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו כו', ומה שאמר רבי לקצרא, אינו עניין להכא, דאי"ז הלכה אלא רק דברי טעם אמר לו שהוא עשה אותו ואת חייא, ולעולם מאמר ר"ל בא לבאר מתניתין דב"מ, ולכך נקט בן חבירו. וע"ש באריכות דבריו.
וצ"ב להבין דבריו, איך שייך שנאמר מאיזה טעם שיהיה דדברי ר"ל בסנהדרין אינם אלא לבאר משנה בב"מ, ודחוק.
והנראה, דילפינן מהתם יסוד גדול, דחמור השוכח תלמודו מאחד שלא למד כלל, שהנה אם נצייר בפנינו שני ת"ח האחד למד עשרים וארבעה מסכתות והשני למד עשרים ושלשה מסכתות, והראשון ישכח חדא מסכתא, יש לנו לומר לפי מה שיבואר דחסרונו של הראשון גדול משל חבירו.
והטעם בזה יראה, על פי מה דאיתא בגמרא במנחות (דף צט ע"ב) ר"י ור"א דאמרי תרווייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכל שאין משמר את התורה אין נשמתו משתמרת, תנא דבר"י משל לאדם שמסר ציפור דרור לעבדו, אמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך.
והיינו דהשוכח תלומדו מאבד נשמתו, וצ"ב הדברים. תו צ"ב בשינוי הלשון דאמר כל המשמר תורתו ואילו כל שאינו משמר את התורה, ומ"ט נקט הכא תורה ובתחילה תורתו, ומה חילוק יש ביניהם.
והנה, דכה"ג מצינו בקידושין (דף לב ע"א), דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, והטעם דתורה דיליה היא, ופירש רש"י שם דמשלמדה וגירסה נעשית תורתו, ועל זה זכותו היא למחול.
וצריך לומר בביאור העניין, דאדם הלומד את התורה הרי התורה נעשית תורתו, ולכך גם כן כיוון המהר"ל כשאמר שהת"ח הוא תורה, וכל זה שייך בכה"ג שהתורה שלומד היא חלק ממנו וחי תמיד את דברי התורה, וכה"ג הרי גם שאינו שוכח, וזהו שאמרו דכל המשמר את תורתו נשמתו משתמרת, דהיינו שמשמרה ועושה אותה לתורתו, שהוא והיא חד הם, אז נשמתו משתמרת.
ואילו השוכח תלמודו, הרי שחסר בכל התורה שלמד ולא רק במה ששכח, שמגלה בזה שאין התורה חלק ממנו מגופו ונשמתו. ולכך אמר דכל שאין משמר את התורה, והיינו תורה סתם שאינה בגדר תורתו, שאז אין נשמתו משתמרת.
ואם כן, הרי שהת"ח שלמד כ"ד מסכתות ושכח אחת, הרי נתגלה לנו שגם הכ"ג מסכתות שלא שכח אותם אינם תורתו, אלא תורה בעלמא הם, וגרע מחבירו שלמד מלכתחילה כ"ג מסכתות אך זוכרם, שהרי אצלו הם בגדר תורתו. ואצל הראשון אינם תורתו ולכך אינו עשוי שהרי אין נשמתו משתמרת וכגוף בלי נשמה הוא.
וא"כ כל מה שפירש המהר"ל דת"ח הוא תורה ותורה מה תועיל לתורה, זהו שייך דוקא בת"ח שהתורה שלמד נעשית תורתו, ואילו ת"ח ששכח דבר אחד ממשנתו שוב נתברר שאין התורה שלמד תורתו וודאי שייך תועלת לנשמה במה שמלמדו שוב שע"י כן תהא נשמתו משתמרת, ובהא גם המהר"ל מודה שאף המלמד את חבירו תורה כאילו עשאו.
והיינו טעמא דגבי רבי היה שייך לומר לההוא קצרא אתה עשית אותי ואת חייא, שהרי שכח רבי וממילא בעי שימור לנשמתו וזה היה ע"י ההוא קצרא.
והנה דממה שרבי אמר לו שאתה עשית אותי ואת חייא, אלמא אע"ג דמתוך כל הי"ג שלמד נשאר רק שבעה, מ"מ חשיב כאילו התחיל הכל מתחילה ולכך חשיב אתה עשית. רק דאכתי צ"ב מאי טעמא בתחילה לא היה סגי במה שר' חייא לימדו את אותו אחד שזכר הוא לבד, שהרי ר' חייא שכח רק שש כמפורש בגמרא. ושמא ה"ט דהאיכא דאמרי התם שלא כך אמר לו, אלא אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי, והיינו כבר לפני שעשיתו. ולהא"ד הראשון שם דא"ל אתה עשית אותי ואת חייא, יש לנו לומר דרק העשוי עושה, משא"כ חייא ששכח שש מתוך מה שלימדו א"כ הוא עצמו אינו עשוי ורק אחרי שלמד מההוא קצרא ונהיה עשוי יכול לעשות את רבי ולכך חשיב דההוא קצרא עשה את רבי ואת חייא.
(ולמדנו מהכא עוד יסוד גדול, דאף ההוא קצרא דהוה גמיר מרבי כדהוה גריס להו, והיינו שלא הבין מה ששמע רק זכר המילים בעלמא, מ"מ חשיב עשוי ויכל לעשות את חייא, וצריך תלמוד).
ואחר כל זאת הרי דשפיר מובן מה שאמרו דכל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו, והיינו שאין נשמתו משתמרת כיון שאיגלאי למפרע דכל התורה שלמד אינה תורתו אלא תורה בעלמא, ודו"ק.
מתגעגע
Active member
חלילה לומר על רבי שאין התורה שלמד תורתו, ובודאי השכחה של רבי אינו דומה לשכחה המוזכרת בגמרא
זכית. עלה והצלח. ישר כח גדול.
נושאים דומים בפורום