בגמ' [מה:] מיתיבי היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה,
ופירש"י אומר לחבירו שהוא אוהבו ויודע שאינו עושה אלא להיפטר מן החומש,
מבואר שאע"פ שברור שכוונתו להערמה מ"מ מועיל להיפטר מהחומש,
וצ"ע מהגמ' בנדרים פרק השותפין [מח.] במעשה דבית חורון שאם הקנה את הסעודה לחברו רק כדי שיוכל אביו לאכול ממנה אינו מועיל ?
ובעיקר הדבר יש להקשות עוד דמשמע בגמ' שמותר להערים להיפטר מהחומש והברייתא טורחת לתת לו עצה באיזה אופן להערים,
ומאי שנא מהגמ' בגיטין פרק הזורק [פא.] שגינו את דורות האחרונים שהיו מכניסים פירותיהם דרך עליות וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר ?