מהי דעת מרן על הופעה של אומן חושים, קוסם, טלפתיה, וכו'?

[ישיבישער של מרן]

אשמח לשמוע מהת"ח כאן על דעת מרן זצוק"ל ושליט"א על הופעה של אומן חושים, קוסם, טלפטיה, וכו' כדוגמת 'שימי אילוזיני' 'ורונן קמרון'.​

(בעבר שמעתי שמועה בשם מרן הראש"ל שליט"א על שימי אילוזיני שמותר להיות בהופעות שלו וכו' - אשמח אם מישהו יוכל לאמת).

 

[בנימין לוריא]

ראה מש"כ במצורף, [וגם ראה בקונטרס "מנוחת נתנאל" מש"כ בזה]. וראה עוד כאן (וכאן).

 

[ישיבישער של מרן]

(בעבר שמעתי שמועה בשם מרן הראש"ל שליט"א על שימי אילוזיני שמותר להיות בהופעות שלו וכו' - אשמח אם מישהו יוכל לאמת)

 

[לב העולם אתה]

לא ראיתי מובא שמותר

 

[מרפסן איגרי]

הרב ללוש דיבר על זה בעבר

 

[דודי הי"ו ס"ט]

בעלון השיעור השבועי לפני שנתיים, כמדומני פרשת תרומה, אמר מרן הראש"ל שמותר.

 

[יוסף דהן]

גם באור יצחק הביא תשובה של הרב שלא חתך בזה לאיסור
אלא אמר לבני הישיבות שישאלו את הראש ישיבה שלהם את הדין

 

[בנימין לוריא]

בעלון השיעור השבועי לפני שנתיים, כמדומני פרשת תרומה, אמר מרן הראש"ל שמותר.

העלון של פרשת תרומה לפני שנתיים (תשפ"א) לא היה "השיעור השבועי" אלא "בית מרן".
עכ"פ, לא כתב שם בנידון.
בעלון של "חיי שרה" תשפ"ב כתב:

 

[יוסף דהן]

השואל כתב בין היתר על טלפתיה
ושואל אם יש לחלק בין קוסם לטלפתיה

 

[עבד למרן]

בחזון עובדיה פורים כתב מרן שכל דבר שהוא אחיזת עיניים אסור כי זה מלמד שקר.
ויש לעיין באופן שמגלה את הקסמים או אומר שזה היה מהירות וכדו'

 

[יוסף דהן]

בחזון עובדיה פורים כתב מרן שכל דבר שהוא אחיזת עיניים אסור כי זה מלמד שקר.
ויש לעיין באופן שמגלה את הקסמים או אומר שזה היה מהירות וכדו'

ראה במכתב של הראשל

 

[ישועה ורחמים]

פלא גדול על המקלים בזה כנגד דעתו של מרן זצ"ל, וגם דעת מרן הרב יצחק שליט"א להחמיר בזה ולא הקלו אלא לקוסם שזה פרנסתו, עד שימצא פרנסה אחרת.
ואני מתפלא על אל המעיין שהביאו קוסם בנופש שהם עשו עכשיו, וגם בעיתון הדרך פרסמו את זה.

 

[abc123]

כמעט כל המועצות הדתיות בארץ שבשליטת ש"ס עושים את המופעים הללו. וחבל מאוד.
תשקיעו את הכסף לא בדברים שהציבור הספרדי לא יכול להגיע אליהם.

 

[אמונה ובטחון]

אז מה באמת ההוראת היתר של כל מי שמזמין אמני חושים וכיו"ב?

 

[לשמור ולעשות]

אז מה באמת ההוראת היתר של כל מי שמזמין אמני חושים וכיו"ב?

מרן (אם מותר לכנותו כך בפורום זה) הגאון הרב כולם שליט"א.

 

[גלעד יצחקוב]

אז מה באמת ההוראת היתר של כל מי שמזמין אמני חושים וכיו"ב?

שמעתי בשם הרב מאזוז שמתיר אם הקוסם מגלה קסם אחד

 

[לעשות רצון קוני]

כמעט כל המועצות הדתיות בארץ שבשליטת ש"ס עושים את המופעים הללו. וחבל מאוד.
תשקיעו את הכסף לא בדברים שהציבור הספרדי לא יכול להגיע אליהם.

קודם שישקיעו בעירוב מהודר לציבור הספרדי (ע"פ דעת הרמב"ם) - רוב מחיצות
שכידוע כמה היה חשוב למרן זצ"ל שיחמירו כדעתו בזה

 

[abc123]

קודם שישקיעו בעירוב מהודר לציבור הספרדי (ע"פ דעת הרמב"ם) - רוב מחיצות
שכידוע כמה היה חשוב למרן זצ"ל שיחמירו כדעתו בזה

יותר מזה... גם בצורת הפתח שישקיעו שיהיה כתיקנו.... וד"ל

 

[הצעיר ני"ו]

לכב' ידידנו היקר רב הפעלים לתורה ולעודה המכונה בשם @ישיבישער של מרן שלום רב,
אודות מה ששאל האם מותר לעשות אחיזת עיינים וזרירזות ידים

הב"ח (סימן קע"ט) הרמ"א בתשובה סימן ס"ז מהר"י קולון (סימן ע"ו) מרן הב"י (סימן ע"ו) ובכסף משנה בהט"ו. והלחם משנה בה"ט, המהר"ם פדוואה, והכנסת הגדולה סימן נ"ג ועוד רבים מהפוסקים סוברים שיש באחיזת עיינים איסור דאורייתא.

אמנם הרדב"ז במצודת דוד (מצווה ס"א) וספר החינוך (סימן ר"נ) ריה"נ הש"ך (סימן קע"ט ס"ק י"ז והבית לחם יהודה (יו"ד שם) והגר"ע סומך בזבחי צדק שם סברו שיש בזה איסור מדרבנן.

ומרן גדול הדורות רבינו עובדיה יוסף זצוקללה"ה זיע"א בספרו "יחוה דעת" ח"ג וז"ל "אחיזת העיינים אפילו על ידי קלות התנועה וזריזות ואין שם כישוף כלל, אסורה מן התורה, ואסור לעשות כן גם בשמחת חתן וכלה וכדומה. ומרן בחזו"ע פורים עמ' ר' כתב "שבוודאי דברים תמוהים הם לעקור לאו מן התורה בטענה שאין מכוונים אלא לשמחת פורים בעלמא" ורואים שמרן סובר שאין שם צד להתיר את זה כלל וכלל וזה איסור מדאורייתא.

ועוד כתב מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' י"ד וז"ל " ומ"מ איסור תורה הוא. וכן אחיזת העיינים שלא ע"י כישוף אלא רק ע"י תחבולות וקלות התנועה ביד ה"ז ג"כ אסור" ועוד כתב שם " וכבר נתבאר שגם הרואים שלא שיתפו פעולה עם הקוסם הלזה, יש עליהם איסור. ושומר נפשו ירחק מהם"

וכן פסק הגר"ש ואזנר זצ"ל שבט הלוי (ה, קכט), פסק שאסור לעשות אחיזת עיניים.

ומו"ר הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א במש"כ בספרו "ילקוט יוסף" שובע שמחות ח"א פרק י"ד הי"א שדן האם אפשר לעשות קוסמיות באופן כזה שמגלה לציבור אחד או שניים מהקסמיות ולסיכום אומר שלכאורה אין בזה איסור אמנם הפוסקים לא חילקו בזה. והשאיר בצ"ע ובפרט שמרן זצ"ל ביחו"ד כתב מפורש שיש איסור מדאורייתא לכן למה לנו להסתכן באיסור דאורייתא?

ובגמרא בסנהדרין (סה) השווה את איסור הלכות כשפים ולמסקנא שם זה אחיזת עיניים להלכות שבת. עוד עיין בברייתא במס' סנהדרין דף סה ע"ב על חומרת איסור אחיזת עניים ובגמרא שם וברמב"ם מצוות לא תעשה לב.

(ועוד עיין למרן זצ"ל במש"כ בספרו "חזון עובדיה" שבת ח"ג עמוד ת"ק שמתיר לגבי נכרי בדיעבד לילדים חולים שרוצים לשמחם וכד' עיי"ש)

ולפלא היה בעייני שכתבו כמה מחו"ר הפורום שיש להתיר וכ"ד רבינו הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א שלא נראה לומר הכי ובפרט שהראש"ל שליט"א כתב מה שהבאנו לעייל.

לסיכום נראה: לרוב הפוסקים יש איסור באחיזת עניים מדאורייתא. וכ"כ מרן זצ"ל כמה וכמה פעמים והלא דבריו המה כתובים ביבי"א וביחו"ד ובחזו"ע ובטבעת המלך ונראה שלדעת מרן זצ"ל אסור בכל אופן מדאורייתא לעשות כן וגם אם זה רק ע"י תחבולות וקלות התנועה וכד' ולחלק מהפוסקים יש איסור באחיזת עניים מדרבנן. ויש בודדים שמתירים באופן שמראה אמנם לדעת רוב ככל אין אפשרות כזו ובפרט שה איסור דאורייתא. ולכולי עלמא יש איסור ולכן צריך להתרחק ולברוח מאותם קוסמים. וכלשון מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר "ושומר נפשו ירחק מהם" שהרי גם על מי שרק רואה אותם יש איסור והוא נקרא מסייע בידי עוברי עבירה וה' לא ימנע טוב מהולכים בתמים אמן ואמן.

ספוילר: דברי מרן על הנ"ל משו"ת יבי"א יחו"ד ועוד

פסקי מרן בעניין אחיזת עיניים
שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן סח
שאלה: האם מותר להזמין למסיבת חתן וכלה קוסם, שעל ידי זריזות וקלות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים המפליאים את רואיהם, כדי לבדר ולשעשע את החתן והכלה והקרואים ולשמחם, או אפשר שזהו בכלל כשפים שאסרה התורה?
תשובה: בברייתא סנהדרין (דף ס"ה ע"ב) על הפסוק לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, איזהו מעונן, זה האוחז את העינים. ופירש רש"י, שאוחז וסוגר עיני הבריות, שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום. ובגמרא (סנהדרין ס"ה ע"ב) אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור, מותר לכתחלה כמעשה של רבי חנינא ורבי אושעיא, שבכל ערב שבת היו עוסקים בספר יצירה ונברא להם עגל משולש ואוכלים אותו. ומפרש עוד בגמרא שם, המאחז את העינים כגון אביו של קרנא, שהיה מנפץ חוטמו בכח, ומוציא ממנו חתיכות של מעילי משי. אמר לו רב לרבי חייא, ראיתי ישמעאלי שנטל חרב וחתך גמל לאיברים, ושוב קשקש לו בפעמון ועמד על רגליו, אמר לו רבי חייא, כלום ראית דם ופרש של הגמל? אלא ההוא אחיזת עינים היה. וכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה ל"ב), מעונן, זה האוחז את העינים, שעושה ענינים מתמיהים על ידי תחבולה עם זריזות וקלות התנועה, כמו שאנו רואים שלוקחים חבל ונותנים אותו בכנף בגדיהם ומוציאים משם נחש, או שישליכו טבעת לאויר ויוציאוה מפיו של אדם מן הקהל העומד שם, והוא מין ממיני הכישוף, וחייב מלקות, והוא עם זה גונב דעת הבריות.

וכתב הבית חדש ביורה דעה (סימן קע"ט) לדייק מדברי הרמב"ם בחיבורו (בפרק י"א מהלכות עכו"ם הלכה ט' וט"ו), שהאוחז את העינים שלא על ידי כישוף, אלא על ידי זריזות וקלות התנועה בידיו, לוקה מן התורה, משום שנאמר לא תעוננו. ואילו האוחז העינים על ידי כשפים, כגון שיש לפנינו שדה מלאה קישואין ומראה לנו על ידי כישוף כאילו נלקטו כולם, ולפי האמת לא זזו ממקומם, אינו לוקה, שזהו בכלל כישוף, והוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין לוקים עליו ע"כ. וכן מתבאר בשו"ת הרמ"א (סימן ס"ז), שעל אחיזת עינים בלי כישוף לוקה, ועל ידי כישוף אינו לוקה, ודחה דברי המהרש"ל שכתב שלא מצאנו חילוק בתלמוד שלנו באוחז את העינים בין אם עושה על ידי כישוף או לא. וכתב על זה הרמ"א, שהאמת והנכון שיש לחלק ביניהם כדברי הרמב"ם, וסוד ה' ליראיו. וכן כתב בשו"ת מהר"י קולון (סימן ע"ו) לחלק בזה. וכן כתב מרן הבית יוסף ביורה דעה (סימן קע"ט). וכן כתב הגאון מהר"ם פדואה בהגהותיו. ועל כל פנים מבואר שגם באוחז את העינים בלי כישוף יש בו איסור מן התורה. וכן כתב הכנסת הגדולה בספר דינא דחיי (סימן נ"ג). ואמנם הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה ס"א), העיר בזה על דברי הרמב"ם, שרחוק לומר שהתורה תחייב מלקות על תחבולה וזריזות וקלות היד בלבד, אלא האוחז את העינים שחייב מלקות הוא על ידי השבעות לשדים, שאוחזים את העינים להראות דברי פלא ותמהון, ולכן חייבה עליו התורה מלקות ע"כ. אולם בספר החינוך (סימן ר"נ) כתב גם כן כדברי הרמב"ם. וכן כתב רבינו יהושע הנגיד בתשובה שבסוף היד החזקה (חלק א' סימן ג'). וגם לדעת הרדב"ז נראה שיש בזה לכל הפחות איסור מדרבנן. וכן פסק הש"ך (סימן קע"ט ס"ק י"ז), ובספר בית לחם יהודה (יורה דעה שם). וכן פסק הגאון רבי עובדיה סומך בספר זבחי צדק שם.

ולפי זה נראה שאסור לעשות כן גם לשמחת חתן וכלה, שלא התירו שום איסור כדי לשמח חתן וכלה, או לשמחת פורים, וכמו שכתב הרמב"ם בתשובה (שהובאה בראש ספר מעשה רוקח דף א' ע"א), בדבר מה שיש נוהגים שהכלה צונפת מצנפת בראשה ולוקחת בידה סיף ויוצאת במחול, לפני המוזמנים, וכתב על זה, שלא יעלה על הדעת שמפני היותה כלה הותר לה ללבוש בגדי גבר ולעבור על איסור תורה, שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה, ואמנם כן היו נכשלים בזה במצרים, עד שבטלנו מנהגם בזה ומחינו זכרו ע"כ. וכיוצא בזה כתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן צ"ו), שאיסור לא ילבש גבר שמלת אשה נוהג אפילו כשעושים כן דרך עראי לשחוק בעלמא, והוצרכתי לבאר זה לפי שראיתי בני אדם במשתאות של חתן וכלה שלובשים דרך עראי מלבושי אשה. והוא איסור גמור, שהרי לא חילק הכתוב בזה בין דרך קבע לעראי ע"כ. וכן העלה הגאון רבי יאשיה פינטו בשו"ת נבחר מכסף (סימן ט"ז), אודות מקום שנהגו בחופות חתנים שהאנשים לובשים בגדי נשים דרך שחוק לשמח חתן וכלה, וכתב, שאע"פ שנחלקו תנאים בנזיר (נ"ט) אם יש בזה איסור תורה, או אינו אלא מדברי סופרים, ולא דיבר הכתוב אלא באיש הלובש בגדי אשה והולך ויושב לו בין הנשים, מכל מקום כיון שלכל הדעות יש בזה איסור, צריך להוכיחם ולבטל המנהג הזה, וכמו שאמרו בראש השנה (טו ע"ב) כי נהגו במקום איסורא מי שבקינן להו? וכן העלה הריב"ש בתשובה (סימן רנ"ו). ואין מקום לקיים המנהג מטעם מצות שמחת חתן וכלה, לפי שלא נצטוינו לשמחם דרך הוללות וסכלות, אלא בשמחה של מצוה שיש בה עבודת הבורא ע"ש. והבית חדש יורה דעה (סימן קפ"ב) הביא מה שצידד מהר"י מינץ להקל בשמחת פורים שגבר לובש שמלת אשה וכו', מאחר שאינם מכוונים בזה אלא לשמחה בעלמא, וכתב שאין ספק שנעלם ממנו מה שכתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים להחמיר בזה גם בשמחת חתן וכלה, והוא הדין בפורים ע"ש. וכן הסכים מרן החיד"א בשיורי ברכה יורה דעה (סימן קפ"ב סק"ג), והביא ראיה לזה מתשובת הרמב"ם הנ"ל. וכן כתב הכנסת הגדולה אורח חיים (סימן תרצ"ה), ושכן העלה הגאון רבי שמואל אבוהב בספר הזכרונות ע"ש. וכן כתב הגאון רבי דוד פארדו בספרי דבי רב (פרשת כי תצא, דף רס"ג ע"ג). וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (חלק אורח חיים סימן א' דף י"א ע"ב), ובספרו משא חיים (חלק המנהגים מערכת ל' אות קי"ג), שיש לבטל המנהג הרע שנוהגים שאיש לובש בגדי אשה, וכן להיפך, בשמחת חתן וכלה ע"ש. ובספר יד הקטנה חלק ב' (דף רע"ג ע"ב) האריך למעניתו בזה, והעלה שהאוחז את העינים בשמחת חתן וכלה, עובר על איסור תורה, ויש לתמוה מאוד על המנהג שנהגו בכמה מקומות לעשות כן בשמחת חתן וכלה, ואין פוצה פה ומצפצף, ואפשר שגם על הרואים יש קצת איסור בדבר, כעין מה שכתב הרמב"ם (בפרק י"א מהלכות עבודה זרה הלכה י'), בדין החובר חבר, שאדם היושב לפני החבר בעת שמדבר אותם דברים, ומדמה שיש תועלת בזה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החבר עכת"ד. וכ"כ בספר בית יוסף חדש (פ"ג ע"ד). גם החכמת אדם (כלל פ"ט סימן ו') הביא בזה דברי הרמב"ם בספר המצות, וכתב, ולכן הבדחנים שעושים אחיזת עינים בחתונות עוברים על לא תעשה מן התורה, שנאמר לא תעוננו. והמצוה עליהם לעשות כן עובר על לפני עור לא תתן מכשול. וכן מי שבידו למחות בידי העושים כן חייב למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם, שהוא כמסייע בידי עוברי עבירה ע"ש. וכן כתב בספר משנת חכמים (מצוה מ"ז), והובא להלכה בדרכי תשובה (סימן קע"ט ס"ק ל"ז) ע"ש.
בסיכום: אחיזת העינים אפילו על ידי קלות התנועה וזריזות ואין שם כישוף כלל, אסורה מן התורה, ואסור לעשות כן גם בשמחת חתן וכלה וכדומה.
שו"ת יביע אומר חלק ה' – חלק יורה דעה סימן י"ד
נשאלתי אם מותר להזמין למסיבת חתן וכלה, או ביום פורים, קוסם, שעל ידי זריזות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים, לבדר ולשעשע את הקרואים, ואינו עושה שום פעולה של כישוף.
א. בסנהדרין (סז) תנן, המכשף, העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים, ר"ע אומר משום ר' יהושע, שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור. ובגמרא (סז:), אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה, העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור, מותר לכתחלה כדר' חנינא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תילתא ואכלי ליה. אמר רב אשי, חזינא לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כריכי דשיראי מנחיריה (פרש"י, מכשף היה, והיה מנפץ חוטמו בכח ומשליך חתיכות של מעילים). א"ל רב לר' חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסריה וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם. (נטל חרב וחתך הגמל לאיברים וקשקש לו בזוג ועמד על רגליו. רש"י). א"ל, לבתר הכי דם ופרתא מי הואי, (כלום נמצא שם לכלוך מן הדם והפרש של הגמל), אלא ההוא אחיזת עינים הוה. ובברייתא (סנהד' סה:), ת"ר, מעונן, ר"ש אומר זה המעביר שבעה מיני זכור (שכבת זרע משבעה בריות) על העין, וחכמים זה האוחז את העינים. ופרש"י, שאוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום. וכתב הרמב"ם בס' המצות (מל"ת לב), ולשון חכמים, מעונן, זה האוחז עינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד, יקחו חבל וישימוהו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליכו טבעת לאויר ואח"כ יוציאוהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שידמה לזה מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון, כל פועל מהם אסור, והעושה כן יקרא אוחז עינים, והוא מין ממיני הכישוף, ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות. עכ"ל. ועל פי זה תירץ הב"ח יו"ד (סי' קעט), דברי הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה"ט והט"ו), שנראים כסותרים זא"ז, כי (בהלכה ט) כתב, האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה, ה"ז בכלל מעונן ולוקה. ואילו להלן (בהלכה טו) כתב, המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא, ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו, שנאמר מכשפה לא תחיה. עכ"ל. וכבר עמדו ע"ד הרמב"ם, בשו"ת מהר"י קולון (שורש עו). ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תקפה). ומרן הכסף משנה בהט"ו. והלחם משנה בה"ט. ע"ש. ותי' הב"ח עפ"ד ס' המצות הנ"ל, שבהלכה ט' מדבר בסוג מעונן שלא ע"י כישוף, אלא ע"י מרמה ותחבולה של קלות התנועה בידיו, וע"ז הוא לוקה משום לא תעוננו, ובהלכה ט"ו מדבר מהאוחז את העינים ע"י כשפים, כגון שיש לפנינו שדה מלאה קישואין, ומראה לנו ע"י כישוף כאילו נלקטו, ולפי האמת לא זזו ממקומם, וזהו בכלל לאו דמכשף וכו', לפיכך אינו לוקה, שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ושו"ר בכסף משנה בשם ה"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב"ם שתירץ, דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד, ואחיזת עינים דמכשף לחוד, וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם, וכו'. ולפע"ד מה שכתבתי הוא העיקר. ע"כ. ולכאור' היה מקום להעמיס תירוץ הב"ח בדברי ה"ר יהושע הנגיד. (וע' היטב בלשון תשו' ה"ר יהושע הנגיד סי' ג, שנדפסה בסוף הרמב"ם, דפוס האחים שולזינגר, ניו יורק). ועכ"פ למדנו שגם בנ"ד שאינו עושה שום פעולה של כישוף, רק ע"י זריזות וקלות התנועה נראה כעושה מעשה להטים, יש בזה איסור מן התורה, ולוקה ע"ז, ומ"ש בגמ' שהאוחז את העינים פטור, היינו ממיתה, א"נ אף ממלקות, וכגון שאוחז העינים ע"י כישוף, שאז הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, אבל איסורא דאוריי' איכא. ובשו"ת הרמ"א (סי' סז) מבואר, שגם הרמ"א נחית לתרץ ד' הרמב"ם כמ"ש הב"ח, שעל אחיזת עינים בלי כישוף לוקה, וע"י כישוף אינו לוקה, אלא שמהרש"ל חולק ע"ז, שלא נמצא רמז בתלמוד לחלק בין אחיזת עינים לאחיזת עינים. והשיבו ע"ז הרמ"א כי האמת והנכון לחלק בזה, וסוד ה' ליראיו, ושגם בתשו' מהריק"ו (סי' עו), ובב"י (סי' קעט), ומהר"ם פדואה בהגהותיו, חילקו בזה, וכתבו דתרי אחיזת עינים הם. ע"ש. וע' להכנה"ג בדינא דחיי (מל"ת נג) שלד' הרמב"ם איכא איסורא דאורייתא באחיזת עינים בכל גוונא. (ומה שהק' שם, דאמאי לא אמרינן דאחיזת עינים ע"י מעשה בסקילה, י"ל דאף ע"י כישוף כיון שבאמת לא עשה מעשה הנראה לעינים, אין בו חיוב מיתה. וע' בב"ח שם. ודו"ק).
ב. ותבט עיני לרבינו הרדב"ז בס' מצודת דוד (מצוה סא) שכ', וכ' הרב ז"ל שהאוחז את העינים הוא מין ממיני התחבולה מצורף אליה קלות הידים, ויהיה טעם המצוה לפי דרכו, שישיבו אצל ההמון והנשים והנערים הדברים הנמנעים בתכלית המניעה לאפשריים, ויבאו לכפור במעשה הנסים ובעקרי הדת. (וכ"ה בס' המצות הנ"ל), אבל רחוק אצלי לקבל שהתורה תחייב מלקות על התחבולה וקלות הידים, אבל הוא מפעולות השדים, שיש בכח ההשבעות שעושים להם לאחוז את העינים ולהראות לאדם דבר של תמהון, ואינו, ולכן חייבה עליו התורה מלקות וכו'. ע"ש. נראה שהרדב"ז תנא ופליג ע"ד הרמב"ם בזה. והנה הגם שכ' הב"ח (סי' קעט), שהסמ"ג (מל"ת נג) ס"ל שכל מיני אחיזת עינים אינם אלא ע"י כישוף. ע"ש. נראה שאין לנו לזוז מדברי הרמב"ם, שמחמיר גם באחיזת עינים שלא ע"י כישוף. ובפרט שכ"כ גם בס' החינוך (סי' רנ), שהאוחז את העינים הוא ע"י תחבולה יחובר אליה קלות היד ועוצם מהירותה עד שיראה לבני אדם שעושה מעשה פלא, כמו שיעשו תמיד שיקחו כלי וישימוהו בכנף בגדיהם ואח"כ יקחו חבל לעיני האנשים ויוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ויוציאוה מפי אחד מן העומדים לפניהם וכיו"ב, והעושה כן נקרא מעונן ולוקה. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד, אינו מין כישוף ממש, שאילו היה מין כישוף הרי לאו דמכשף ניתן לאזהרת ב"ד ואין לוקין עליו. ע"ש. וכ' במנחת חינוך שדעת החינוך כד' ה"ר יהושע הנגיד שהביא הכ"מ הנ"ל. ע"ש. וע' ביד רמה (סנהד' סז:) ד"ה אמר אביי, אהא דאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כריכי מנחיריה, שכ', י"א שמכשף היה, ולא מסתבר דמשתעו רבנן בגנות אביו של קרנא דהוה גברא רבה, אלא להתלמד עבד, ושרי, דאמר מר לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות (סנהד' סח סע"א). ע"כ. ומדלא קאמר דהוי ע"י אחיזת עינים שלא ע"י כישוף דשרי, אלמא דבכל גוונא אסרו אחיזת עינים. וכד' הרמב"ם. וי"ל. ואפשר עוד שגם להסמ"ג והרדב"ז איסורא מדרבנן מיהא איכא בכל גוונא. וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תקפה). ע"ש. וע' להש"ך (סי' קעט ס"ק יז) שהביא להלכה ד' הרמב"ם בס' המצות הנ"ל שגם באחיזת עינים שלא ע"י כישוף אלא ע"י קלות התנועה בידיו אסור. וכ"כ בס' בית לחם יהודה שם. וכן ראיתי להרב יד הקטנה ח"ב (דף רעג ע"ב) שכ', האוחז את העינים ה"ז בכלל מעונן ולוקה, כלומר, ע"ד משל המראה לבנ"א שאש גדולה מתלקחת יוצאת מפיו, ובאמת זה לא היה ולא נברא אלא שנדמה כן לבנ"א, וכן כל כיו"ב, ובודאי שהעושה כן הוא עושה שום מעשה לאחוז העינים שידמה לבנ"א כך, והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. אבל אם האוחז העינים לא עשה מעשה רק בדיבור אינו לוקה. דהו"ל לאו שאין בו מעשה, ומ"מ איסור תורה הוא. וכן אחיזת העינים שלא ע"י כישוף אלא רק ע"י תחבולות וקלות התנועה ביד ה"ז ג"כ אסור. וכתב במנחת עני שם, שכ"כ הב"ח והש"ך ושאר פוסקים. ועכ"פ איסורא דרבנן מיהא איכא. ותימה על רבנים מובהקים שיושבים בסעודות נישואין, ומראים לפניהם חידושים של אחיזת עינים, ואין מהם מי שימחה על כך, ועוד שאפילו לרואים יש קצת איסור בדבר, על דרך מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה"י) לענין חובר חבר, ואדם שאמר עליו החבר אותן דברים, והוא יושב לפניו, ומדמה שיש לו הנאה בזה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החבר. ונראה דעתו כן בכל האיסורים שהוזכרו בפרק ההוא, שיש ג"כ איסור על השומע והמקבל. ומיהו אפשר שבמקום שהעושה עצמו אינו עובר על איסור תורה, אין על הרואה איסור כלל. ועכ"פ תימה עליהם על שאינם מוחים בידי העושה כן. ואפשר שמשום שמחת חתן וכלה נוהגים להקל בזה. וצ"ע. ע"כ. ולפמש"כ בשם הרמב"ם והחינוך שיש בזה איסור תורה ודאי שאין להקל בזה משום שמחת חתן וכלה. וכן ראיתי להחכמת אדם (כלל פט סי' ו), שהביא דברי הרמב"ם בס' המצות, וכתב, ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו בחתונות, עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותם עובר על לפני עור, וכל מי שבידו למחות צריך למחות, וכ"ש שאסור להסתכל ולראותם. ע"כ. וכ"פ בקיצור ש"ע (ס"ס קסו). וכ"כ המהר"ם שיק בחיבורו על תרי"ג מצות (סי' רנא). ע"ש. [ולאפוקי ממ"ש בס' יבין דעת בחי' ליו"ד (דף קיט ע"ג), שאם אינו עושה שום פעולה רק מטעה את הרואים, והוא אומר כן בפירוש, ואפ"ה אינם מרגישים, מותר, וע"ז סמכו הבדחנים בדורות הראשונים שהיו עושים מעשים זרים בשמחת חתן וכלה. ע"ש. והעיקר להחמיר כד' האחרונים הנ"ל].
ג. ולכאורה היה מקום עדיין להתיר בנ"ד לשמחת חתן וכלה, ולשמחת פורים, ע"פ מ"ש בשו"ת מהר"י מינץ (בסוף הס' דל"א ע"ב והלאה), בדבר המנהג ללבוש פרצופים בפורים ולהחליף הבגדים מבגדי איש לבגדי אשה, וכן להיפך, והרי יש בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכו', וכמה גדולים וחסידי עולם ראו ולא מיחו בדבר, ונראה דה"ט כמ"ש הפוסקים שבמקום שנהגו האנשים כנשים להעביר שער בית השחי ובית הערוה ולהסתכל במראה אין בזה איסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. [ע' להר"ן ע"ז כט: בשם הגאונים, ובתשובת הרשב"א ח"ה סי' קכא ובב"י יו"ד סי' קנו] ולפ"ז בשמחת פורים שנוהגים כן אנשים ונשים מותר. ועוד י"ל לפמ"ש הריב"א שמה שחוטפים הבחורים זה מזה דברי מאכל משום שמחת פורים אין בו משום גזל, וה"נ בנ"ד לא שנא, כיון שאינו מתכוין לניאוף אלא לשמחת פורים. ע"כ. ומעתה לפי טעמו השני ה"נ כאן שהאחיזת עינים אינה אלא לשמחת פורים י"ל שמותר. וה"ה לשמחת חתן, וכמ"ש כיו"ב התוס' (סוכה מה) ד"ה מיד. שאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה בזה וקורעין בגדי חבריהם או מקלקל סוסו של חבירו פטורים, שכך נהגו משום שמחת חתן. ע"ש. והרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' תרצו) הביא דברי המהר"י מינץ, וכ', ואפשר שמזה נתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים לשמחה, שהרי אפילו איסורא דאורייתא נדחה כי לא מתכוין, כ"ש כלאים דרבנן. אך מהר"י ברין קרא תגר על מנהג לבישת הכלאים, ואף שיש תולין עצמן בתשו' ריב"א שכ' דליכא למיחש לאיסור גזל במקום שמחת פורים, לאו מילתא היא, דממון ניתן למחילה, והפקר ב"ד הפקר, משא"כ באיסור. ולפי דבריו כ"ש שאסור ללבוש פרצופין וכו', ומ"מ מכיון שנתפשט המנהג ואין מוחה נ"ל ליישב וכו'. ע"ש. וכ"כ הרמ"א בהגה שם, שפשט המנהג כסברא ראשונה להתיר לבישת פרצופין בפורים וגבר לובש שמלת אשה וכו', מאחר שאינן מכוונים אלא לשמחה בעלמא. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתריו. וכ"כ בס' מאורי אור (מגילה ז:), דרבה דשחטיה לר"ז היינו ע"י אחיזת עינים לשמחת פורים. ע"ש. ברם בקושטא שאין להתיר בזה כלל. ועינא דשפיר חזי להר"א ממיץ בס' יראים (ס"ס צו) שכ', ואפילו עראי דרך שחוק אסור לאיש ללבוש מלבושי אשה. וכן להיפך, שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, והוצרכתי לזה לפי שראיתי בנ"א שלובשים עראי מלבושי אשה במשתאות של חתן וכלה. ע"כ. ובתשובת הרמב"ם (בראש ס' מעשה רוקח דף א ע"א), כתב, בדבר מה שיש נוהגים שהכלה תצנוף מצנפת או כובע ולוקחת בידה סיף ויוצאת במחול לפני האנשים והנשים, לא יעלה על הדעת שמפני היותה כלה הותר לה איסור תורה בתועבה זו, אא"כ יתנצלו לומר שהם סומכים על המנהג, שכך נהגו, כמו שיתנצלו בזולתו, וכבר היה נעשה כן במצרים, והיו נכשלים בו גדולים, עד שבטלנו אותו, ומחינו זכרו. וכן היה נהוג שהחתן יוצא לאשה המקשטת תקשט אותו, וזה מכלל עדי האשה, ואסור לעשותו, וראוי להזהר מזה, ולא יסמכו על הנשים שאין להן דעת ולא תבונה. עכת"ד. הרי שאע"פ שעושים כן רק לשמחת חתן וכלה אסור. והב"ח יו"ד (ס"ס קפב) הביא מ"ש מהר"י מינץ הנ"ל, וכתב, שאין ספק שנעלם ממנו מ"ש בס' יראים להחמיר בשמחת חתן, וה"ה בפורים, ומה שחשב לדמות ד"ז להיתר חטיפת מאכל בפורים, תמוה, שבדבר שבממון אמרינן הפקר ב"ד הפקר, אבל בדבר איסור אין כח ביד שום ב"ד להתיר משום שמחת פורים אפילו באיסור של דבריהם, ולכן כל יר"ש יזהיר לאנשי ביתו ולשומעי לקחו שלא יעברו על איסור לאו של לא ילבש גבר שמלת אשה לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה. ע"ש. וכן הסכים מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סי' קפב סק"ג). והביא גם ד' הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. וכ"כ מהר"א ישראל בכסא אליהו א"ח (סי' תרצו סק"ג). וכ"כ הכנה"ג א"ח (ס"ס תרצה). ושכ"כ מהר"ש אבוהב בס' הזכרונות. ע"ש. וכן פסק הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (חאו"ח סי' א די"א ע"ב), ובשו"ת חיים ביד (חיו"ד סי' א דף י ע"א), ובספרו משא חיים (חלק המנהגים מע' ל אות קיג), שיש לבטל המנהג הרע שנוהגים בפורים ובשמחת חתן וכלה שאיש לובש בגדי אשה וכן להיפך, שעוברים על לא ילבש גבר שמלת אשה. ע"ש. וכן העלה בס' יד הקטנה (דף רפ ע"ב), אחר שהאריך בזה מאד, וסיים, ולכן ודאי שראוי לכל הגדולים למחות בחרמות גדולים ובכל מיני כפיות לבער המנהג הרע הזה, ולא תמצא מכשלה גדולה כזאת בישראל ח"ו, וישתקע הדבר ולא יאמר. ע"ש. וכ"כ הרה"ג בעל לב העברי בס' בית יוסף חדש (דפ"ג ע"ד). ע"ש. ומעתה גם בנ"ד באיסור מעונן דהיינו אחיזת העינים אף על פי שעושה לשמחת פורים או לשמחת חתן וכלה אסור בהחלט, ומכ"ש לרמב"ם והחינוך דס"ל שיש בזה לאו דאורייתא ולוקים עליו, וכ"כ הרמ"א והב"ח והש"ך וסיעתם. וכנ"ל. וכנ"ל. וכן מצאתי בס' משנת חכמים מצוה מ"ז שאסר בכל תוקף גם לשמחת פורים וחתן. ע"ש. (והובא בדרכי תשו' סי' קעט ס"ק לז). וכבר נתבאר שגם הרואים שלא שיתפו פעולה עם הקוסם הלזה, יש עליהם איסור. ושומר נפשו ירחק מהם. [ומ"מ נראה שאם הקוסם הלזה גוי יש להקל, כיון שאינו אלא אוחז העינים, וכמ"ש החכמת אדם ובקיצור ש"ע שם. ואף שהמהר"ם שיק (במצוה רנא) חוכך בזה משום לפני עור, לר"ש (בסנהד' נו:) דב"נ מצווה על הכישוף, וכ' בסדר למשנה שכן הלכה, וא"כ יש להחמיר גם בגוי. ע"ש. ולפע"ד הרי מלבד שהרבה פוסקים סוברים שב"נ לא נצטוו אלא על ז' מצות בלבד וכמ"ש בחזון איש (זרעים, הל' כלאים סי' א סוף אות א), הרי גם להרמב"ם י"א דלא קי"ל כר"ש, וכמ"ש הלח"מ (פ"י מה' מלכים ה"ו). ובצירוף ד' הרדב"ז כאן נ"ל שיש להקל]. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.
טבעת המלך פי"א מהלכות עכו"ם ה"ט
שבכלל "מעונן" הוא האוחז את העינים, ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון, והוא אינו עושה, הרי זה לוקה. וכ"כ עוד רבינו בספר המצות (מצות ל"ת לב), שמעונן, הוא העושה מעשה תמהון ע"י קלות התנועה, כגון הלוקח חבל ויתן אותו בכנף בגדו ויוציא משם נחש, או שישליך טבעת לאויר ואח"כ יוציאנה מפי אדם מן העומדים לפניו, ועם זאת הוא גונב דעת הבריות. העושה כן יקרא אוחז העינים, והרי זה לוקה. ע"כ. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רנ), שהאוחז את העינים הוא שע"י תחבולה בקלות התנועה ובעוצם מהירותה יראה לבני אדם שעושה מעשה פלא, כמו שיעשו תמיד הללו שלוקחים כלי וישימוהו בכנף בגדיהם ויקחו חבל לעיני האנשים ויוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת לאויר ויוציאוה מפי אחד מן העומדים לפניהם, וכיו"ב. והעושה כן נקרא מעונן, ולוקה. ע"כ. וכבר נשאלתי על זה שיש מזמינים למסיבת חתן וכלה, או ביום הפורים "קוסם" שעל ידי זריזות תנועותיו נראה כעושה מעשה להטים, לבדר ולשעשע את הקרואים, ואינו עושה שום פעולת כישוף, רק מעשה תמהון. והשבתי לאסור ע"פ הנ"ל. וכ"כ הרב יד הקטנה ח"ב (דף רעג ע"ב), שהאוחז את העינים ה"ז בכלל מעונן ולוקה, כלומר, ע"ד משל המראה לבנ"א שאש גדולה מתלקחת יוצאת מפיו, ובאמת זה לא היה ולא נברא אלא שנדמה כן לבנ"א, וכן כל כיו"ב, ובודאי שהעושה כן הוא עושה שום מעשה לאחוז העינים שידמה לבנ"א כך, והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. אבל אם האוחז העינים לא עשה מעשה רק בדיבור אינו לוקה. דהו"ל לאו שאין בו מעשה, ומ"מ איסור תורה הוא. וכן אחיזת העינים שלא ע"י כישוף אלא רק ע"י תחבולות וקלות התנועה ביד ה"ז ג"כ אסור. וכתב במנחת עני שם, שכ"כ הב"ח והש"ך ושאר פוסקים. ועכ"פ איסורא דרבנן מיהא איכא. ותימה על איזה רבנים שיושבים בסעודות נישואין, ומראים לפניהם חידושים של אחיזת עינים, ואין מהם מי שימחה על כך, ועוד שאפילו לרואים יש קצת איסור בדבר, על דרך מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה"י) לענין חובר חבר, שאדם שאמר עליו החבר אותן דברים, והוא יושב לפניו, ומדמה שיש לו הנאה בזה, מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החבר. ונראה דעתו כן בכל האיסורים שהוזכרו בפרק ההוא, שיש ג"כ איסור על השומע והמקבל. ומיהו אפשר שבמקום שהעושה עצמו אינו עובר על איסור תורה, אין על הרואה איסור כלל. ועכ"פ תימה עליהם על שאינם מוחים בידי העושה כן. ואפשר שמשום שמחת חתן וכלה נוהגים להקל בזה. וצ"ע. ע"כ. ולפמש"כ בשם הרמב"ם והחינוך שיש בזה איסור תורה ודאי שאין להקל בזה משום שמחת חתן וכלה. וכ"כ בספר משנת חכמים (דף קטו ע"א), שהביא מ"ש רבינו באותם אוחזי עינים שלוקחים חבל ומראים לסובבים אותם שהוא חבל, וכשנותנים אותו בכנף בגדיהם, יציאו משם נחש, וכתב, וכבר באתי בתוכחת מגולה על שראיתי שעושים כן לשמחת חתן וכלה, וכי יעלה על הדעת שמשום שמחת חתן וכלה יעשו איסור תורה? ומאן חכים לעשות חילוקים בזה, ולומר שאין זה דומה מה שעושים בזמן הזה ע"י קלות התנועה, למה שהיו עושים בדורות הראשונים שעשו כן בתחבולה יתרה, מי פתי יסור הנה לחשוב שיש ממש בדברים אלו ושלכן הקילו בו, ועכ"פ לא מצאתי דבר מפורש בזה להקל. ונ"ל שמצוה על הגדולים להזהיר על זה, ולא שייך לומר מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, כיון שמפורש איסור של מעונן בתורה. ע"ש. וכן ראיתי להחכמת אדם (כלל פט סי' ו), שהביא דברי הרמב"ם בס' המצות, וכתב, ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו בחתונות, עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותם עובר על לפני עור, וכל מי שבידו למחות צריך למחות, וכ"ש שאסור להסתכל ולראותם. ע"כ. וכ"פ בקיצור ש"ע (ס"ס קסו). וכ"כ בספר מעין החכמה (דף פו ע"א סוף אות סז), שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב, והעולם אינם נזהרים בזה, וראוי לפרסם האיסור ברבים. וע"ע להמהר"ם שיק בחיבורו על תרי"ג מצות (סי' רנא). ע"ש. וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר ח"ב (סי' יז), שאף שיש עושים כן אף בחתונה של חרדים, ולא מיחו בידם, אין להביא ראיה מזה להקל, כי בזמן הזה רבים נקראים תלמידי חכמים, ואינם יודעים הלכות פסוקות, ולומדים הגמרא לפלפולא בעלמא, ואינם יודעים מה שכתוב בשלחן ערוך ובשאר אחרונים פוסקי הלכות. אלא שיש לדון שאין זה איסורא דאורייתא, רק מדרבנן וכו'. ומ"מ בודאי דלכתחלה אין לעשות כן אפילו כדי לשמח חתן וכלה, שהיא מצוה הבאה בעבירה, שהרי יש הרבה דברים של שמחה בהיתר ולא באיסור. ע"ש. ואף שראיתי בספר יבין דעת ביו"ד (דף קיט ע"ג), שאם הוא רק מטעה את הרואים ואינו עושה שום פעולה של כישוף, רק ע"י זריזות תנועותיו, והוא אומר כן בפירוש, מותר. וע"ז סמכו הבדחנים שהיו עושים מעשים מוזרים ומתמיהים בשמחת חתן וכלה. ע"ש. מ"מ לענ"ד אין להקל בזה כלל. וע' היטב בשו"ת הרמ"א (סי' סז), ובשו"ת הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סי' אלף ותרצה), ובשו"ת מהר"י קולון (סי' עו ד"ה ואשר הקשה ידידי, הראשון). ומה שכתב בשו"ת בצל החכמה ח"ד (סי' יג), דברים תמוהים הם בעיני. וצ"ע. וכן יש להשיב על מ"ש להקל הרב חיים ד. הלוי בספר עשה לך רב. דליתא. וע"ע בספר מאורי אור (מגילה ז:) שכתב לפרש מה שאמרו בגמרא שם, קם רבה ושחטיה לר' זירא, שזה היה רק ע"י אחיזת עינים לשמחת פורים. וכן כתב גם הגאון יעב"ץ בהגהותיו למגילה (ז:) וז"ל: נראה לי שלא שחטו ממש, אלא לפי שהיו שמחים מאד, וכתיב בכל עצב יהיה מותר, לכן עשה זאת באחיזת עינים להעציבם, והרואים היו סבורים ששחטו באמת וחרדה נפלה עליהם, ואף ר' זירא נתפעל מאד ולבש חרדה גדולה ונתעלף ומת לבו בקרבו, ולכן היה צריך רבה לבקש עליו רחמים ולהחיותו. ע"ש. ואין זה פשט הגמרא. ולפע"ד אין להקל בזה כלל.

ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות פרק יד - מצות שמחת חתן וכלה אות יא
יא) אם מותר להזמין קוסם לשמחת חתן וכלה
בסנהדרין (סז א) תנן, המכשף, העושה מעשה, חייב. ולא האוחז את העינים. ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור. ובגמרא, אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן מותר לכתחלה כדר' חנינא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תילתא ואכלי ליה. אמר רב אשי, חזינא לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כריכי דשיראי מנחיריה [מכשף היה, והיה מנפץ חוטמו בכח ומשליך חתיכות של מעילים]. א"ל רב לרבי חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסריה וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם. [נטל חרב וחתך הגמל לאיברים וקשקש לו בזוג ועמד על רגליו]. אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי [כלום נמצא שם לכלוך מן הדם והפרש של הגמל], אלא ההוא אחיזת עינים הוה. ובברייתא (סנהדרין סה ב) ת"ר מעונן, ר"ש אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופרש"י, שאוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום. וכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה לב) ולשון חכמים, מעונן, זה האוחז עינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים שאין אמיתות להם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד, יקחו חבל וישימוהו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליכו טבעת לאויר ואחר כך יוציאוהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שידמה לזה מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון, כל פועל מהם אסור. והעושה כן יקרא אוחז עינים, והוא מין ממיני הכישוף, ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות.
גם בספר החינוך (מצוה רנ) כתב, שהאוחז את העינים הוא על ידי תחבולה יחובר אליה קלות היד ועוצם מהירותה עד שיראה לבני אדם שעושה מעשה פלא, כמו שיעשו תמיד שיקחו כלי וישימוהו בכנף בגדיהם ואחר כך יקחו חבל לעיני האנשים ויוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ויוציאוה מפי אחד מן העומדים לפניהם וכיו"ב, והעושה כן נקרא מעונן ולוקה. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד, אינו מין כישוף ממש, שאילו היה מין כישוף הרי לאו דמכשף ניתן לאזהרת ב"ד ואין לוקין עליו. ע"ש. גם הרדב"ז (סימן אלף תרצה) כתב, שהאוחז את העינים הוא מין ממיני התחבולה מצורף אליה קלות הידים, ויהיה טעם המצוה לפי דרכו, שישיבו אצל ההמון והנשים והנערים הדברים הנמנעים בתכלית המניעה לאפשריים, ויבואו לכפור במעשה הנסים ובעיקרי הדת. ע"כ. והש"ך (סימן קעט ס"ק יז) הביא להלכה דברי הרמב"ם בספר המצוות, שגם באחיזת עינים שלא על ידי כישוף אלא על ידי קלות התנועה בידיו אסור. וכן כתב בספר בית לחם יהודה. וכיון שיש בזה איסור תורה ודאי שאין להקל בזה משום שמחת חתן וכלה. וכן כתב הרב יד הקטנה (דף רעג) שהאוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן ולוקה. כלומר, על דרך המשל המראה לבני אדם שאש גדולה מתלקחת יוצאת מפיו. ובאמת זה לא היה ולא נברא אלא שנדמה כן לבני אדם, וכן כל כיו"ב. ובודאי שהעושה כן הוא עושה שום מעשה לאחוז העינים שידמה לבני אדם כך, והוי לאו שיש בו מעשה וכו'. וכן אחיזת עינים שלא על ידי כישוף אלא רק על ידי תחבולות וקלות התנועה ביד, הרי זה גם כן אסור. וכתב במנחת עני שם, שכן כתבו הב"ח והש"ך ושאר אחרונים. ועל כל פנים איסורא דרבנן מיהא איכא. ותימה על רבנים מובהקים שיושבים בסעודות נישואין, ומראים לפניהם חידושים של אחיזת עינים, ואין מהם מי שימחה על כך, ועוד שאפילו לרואים יש קצת איסור בדבר, על דרך מה שכתב הרמב"ם לענין חובר חבר. ותימה עליהם שאינם מוחים. ואפשר שמשום שמחת חתן וכלה נוהגים להקל בזה. וצ"ע. ע"כ. אולם לפי המבואר שהוא איסור תורה אין להקל בזה גם משום שמחת חתן וכלה, ודמי למה שהזהירו הפוסקים לענין איש המתחפש לאשה לצורך שמחת חתן וכלה, שאין לעבור על איסור דלא ילבש גבר שמלת אשה לצורך שמחת חתן וכלה. והוא הדין בנידון דידן.
גם בחכמת אדם (כלל פט סימן ו') הביא דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב, ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו בחתונות, עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותם עובר על לפני עור, וכל מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם. ע"כ. וכן פסק בקצור שלחן ערוך (סימן קמו), וכן כתב המהר"ם שיק. ולאפוקי ממה שכתב בספר יבין דעת בחידושיו ליורה דעה דף קיט, שאם אינו עושה שום פעולה רק מטעה את הרואים, והוא אומר כן בפירוש, ואפ"ה אינם מרגישים, מותר, ועל זה סמכו הבדחנים בדורות הראשונים שהיו עושים מעשים זרים בשמחת חתן וכלה. ע"ש. אך העיקר להחמיר כדברי האחרונים הנ"ל. וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק יורה דעה סימן יד), ובשו"ת יחוה דעת חלק ג' (סימן סח). ע"ש.
וראיתי לאחד ממחברי הזמן שהביא מדברי המאירי בסנהרין סז. שכתב, דדוקא מעשה כשפים אסור, אבל האוחז את העינים עד שנראה כעושה ואינו עושה, פטור אלא שמכין אותו מכת מרדות וכו', וכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים, כל שהוא נעשה בפעולה טבעית, אינן בכלל כשפים, אפילו ידעו לברוא בריות טובות שלא מזווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע, שאין הדבר נמנע, רשאים לעשות, שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכישוף. ודומה לזה אמרו, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ע"כ. ועל פי זה רצה להתיר לחזות במעשה הקוסם. אלא שהרי הזכרנו לעיל דברי שאר הראשונים שאין דעתם כן, ולא חילקו כדברי המאירי. [ויש אומרים שאם הקוסם מראה לכל הקהל בתחלה דרך והאופן שהוא עושה, ומוכיח להם שהכל הוא על ידי זריזות ידים, ואין כאן שום מעשה קוסמות, יש לצדד להתיר לשמחת חתן וכלה. אבל ביחוה דעת לא חילק בזה. וצ"ע].

חזון עובדיה שבת עיין בח"ג עמוד תק -תקא
חזון עובדיה פורים עמ' ר"א
ובשו"ת יחוה דעת ח"ז