סערת העופות

איך אפשר לומר שאין מנהג לאכול רק עם מסורת, כאשר כבר בתקופת הראשונים כותב בספר האשכול (הל' סימני חו"ע) 'ונהגו להחמיר שלא לאכול בלא מסורת אף שיש בו שלשה סימני טהרה, שמא לבסוף רואין שדורס, דלחד פירושא עשרים עופות טמאים יש להם שלשה סימני טהרה ודורסין', וכן כתב בשלטי הגבורים (חולין כא. מדפי הרי"ף) 'שבדורות אלו נהגו להחמיר כרש"י', וכן כתב הרמ"א (ס"ג בהגה) 'שנוהגין שלא לאכול אלא במסורת', וכן כתב הבן איש חי (ש"ב אמור טז) 'שהמנהג פשוט שאין לסמוך כי אם רק על המסורת'. וכל ספרי השו"ת מלאים מזה.

ברור. כוונתי היתה דוקא למה שכתב הרב אברהם העברי שליט"א [כפי שהדגשתי המלים האלו ב"בולד"]: "לפי המנהג שחייב מסורת גם בעוף התרנגול". אפשר להתווכח אם השינויים שבין הזנים החדשים לבין הישנים הם משמעותיים מספיק כדי לעורר ספק שמא הם שני מינים נפרדים או שהם שינויים קלים שאין להשגיח בהם, אבל איך שיהיה בודאי שאין לומר שיש מנהג לחייב מסורת אף על הזנים שבתוך המין התרנגול, שהרי לא נתעורר בפוסקים שום ספק באיזה זן תרנגול עד הגעתו של הקוצ'ין מהמזרח הרחוק, ואדרבה מאז שנתפשטו זנים אלו נהגו לאוכלם, ובלי להיכנס אם הוא מנהג טעות [שהרי לבסוף נודע ונתברר שהגיעו מהמזרח הרחוק ולא היתה עליהם שום מסורת טהרה באמת] או מנהג כשר, סו"ס אין מקום לומר שיש מנהג לחייב אפי' בזנים, ותו לא מידי, ואולי טעיתי בכוונת דברי הרב אברהם עברי שליט"א.
 
המעיין בבית יוסף ובשלחן ערוך, יראה בבירור שמה שפסק השלחן ערוך שאין לאכול אלא במסורת אינו חומרא, או מנהג, אלא דין גמור מספק דאורייתא.

שהרי לדעת רש"י (הובא בב"י) עשרים עופות טמאים יש בהם שלשה סימני טהרה והם אסורים מן התורה, ומפני זה לא סמך רש"י להתיר עוף על ידי שלשה סימני טהרה, אלא רק על ידי מסורת. והבית יוסף הביא שגם דעת הרא"ש כרש"י, וכך הוא לשון הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' לב) 'דע כי אין לסמוך על שום חכם שיתיר עוף על ידי סימני טהרה, אלא דוקא על ידי מסורה שמקובלין מאבותיהם שאכלו אותו, ולא יסמוך אדם על בדיקת סימנין'. וגם הרמב"ם חלוק על רבי משה ברבי יוסף ואינו מתיר בשלשה סימנים כשאין ידוע אם הוא דורס, שהרי הבית יוסף כשביאר דעת הרמב"ם, כתב לענין עוף שיש לו שלשה סימני טהרה בזה הלשון, 'דהא כיון דלא מכשרינן שום עוף אלא בידוע שאינו דורס, וכמו שכתב הרב המגיד, כשיש בו שלשה סימנים אחרים נמצא שיש בו כל ארבעה סימני טהרה', עיין שם הענין, הרי מבואר בדבריו דהרמב"ם אינו מכשיר שום עוף, אפילו יש לו שלשה סימנים, אלא בידוע שאינו דורס. נמצא שדעת שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש דלא כרבי משה ברבי יוסף, וכן דעת רש"י. וכבר כתב הבית יוסף בהקדמתו 'שבמקום ששני עמודי ההוראה מסכימים לדעת אחת, נפסוק הלכה כמותם', ואם כן כאן מעיקר הדין יש לנו לתפוס כדעת שני עמודי ההוראה, ודלא כרבי משה ברבי יוסף. וממילא מה שכתב השלחן ערוך (פב ס"ב) 'ואף על פי שיש לו שלשה סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששים שמא הוא דורס', זה הוא מעיקר הדין.

וכן כתב בשם משמואל (סי' יא, ד"ה אמנם בעיקר) 'דהבית יוסף תפס לאיסור לא משום חומרא, אלא תופס עיקר דעת רש"י' [והביא שם שדעת רוב הפוסקים כרש"י]. גם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מח) כתב 'שנראה מהמחבר דהא דאין לאכול שום עוף אלא אם כן יש לו מסורת, לא משום חומרא מחמירין, אלא הוא ממש ספק'. וכן כתב בחכמת אדם (כלל לו דין ד) דבלא מסורת "אסור" לאכול.

הדברים הנ"ל הם נגד הש"ך והפרי חדש והגר"א שתפסו כולם שמעיקר הדין קיי"ל כרמב"י, והש"ך אף כתב כן בדעת השו"ע עצמו.
על כן, אעתיק לשונות הבית יוסף בעצמו איך מתייחס למחלוקת רש"י והרמב"י, וכל אחד יבין לבד איך דעתו נוטה, וזה לשונו של מרן הב"י: "והקשו הרשב"א והר"ן על פירוש רש"י קושיות רבות ועצומות והכחישו דבריו בדברים הנראים לעין וכתבו שהרבה פירושים נאמרו בשמועה זו ואין אחד מהם עולה כהוגן אלא עיקרן של דברים כמו שפירש ה"ר משה ברבי יוסף וכו'".
ואח"כ כתב הב"י בשם הרב המגיד: "שכן דעת רובי המפרשים, וזה דעת הרמב"ן", וסיים הב"י: "ואעפ"י שרש"י חלוק על זה, דברי האחרים עיקר, ומתבררת סתירת פירוש בראיות ברורות מן המורגש כמו שהאריכו בזה", עכ"ל.

עוד שדעת רוב הראשונים, דלא כרבי משה ברבי יוסף, שהרי כבר נתבאר שכך דעת רש"י והרמב"ם והרא"ש, וכן היא דעת הראב"ד (תשובות ופסקים יד) וריב"ם (הובא בסמ"ק רז) והסמ"ק (שם, ודוק בלשון 'אבל') והאגודה (חולין נט.) והמרדכי (חולין תרלח) בשם ר"י, והאגור (סי' אלף רכא, ורכב) וריא"ז (בפסקיו לחולין סא.) והרי"ד (בפסקיו לחולין ס.) והמאירי (חולין ס:) והפרנס (סי' א) וריצב"א (הובא באהל מועד שער או"ה ד"א נ"ג) וריבב"ן (חולין סב.) ורבי מנדל קלויזנר (חולין נו:) ואיסור והיתר הארוך (שער נו, יח), וכתב בדרכי משה (הארוך אות ג) שכן משמע בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (שהביא המרדכי חולין תרמו). וכיון שדעת רוב הראשונים דלא כרבי משה ברבי יוסף, וכל שכן אחר ששני עמודי ההוראה מכללם, ודאי שעיקר הדין כדבריהם.

אם נבוא לחפש ולאסוף ולמנות הפוסקים ז"ל דס"ל שיש להתיר מעיקר הדין בג' סימנים בלבד דבכה"ג בידוע שאינו דורס, נמצא שיש לפחות כשלשים ראשונים ז"ל העומדים בשיטה זו [ולא הקפדתי לסדרן לפי סדר הדורות], וכמו שכתב הב"י בשם הרב המגיד שהוא דעת רוב הראשונים ז"ל, הלא המה: (א) רבינו חננאל, (ב) רמב"י, (ג) רבינו תם, (ד) הר"י (מובא במרדכי סוף רמז תרל"ח ד"ה ונראה לר"י), (ה) ספר האשכול (הל' סימני חו"ע דו"ח וביצים), (ו) הרז"ה בבעל המאור, (ז) רבינו נתן אב הישיבה (בפירושו לחולין שם), (ח) הר"י מלוניל (חולין נ"ט ע"א), (ט) ספר העיטור (ש"ב הל' שחיטה), (י) הרמב"ן (חולין ועה"ת), (יא) הרשב"א [מעיקר הדין], (יב) הר"ן, (יג) הרא"ה (חולין שם), (יד) נימוקי יוסף (חולין שם), (טו) המגיד משנה, (טז) ספר התרומה, (יז) הרא"ש (בפסקיו לענין שיטת רבינו חננאל: "ועל זה היה ראוי לסמוך"), (יח) המאירי [מעיקר הדין: "בעל נפש לא יתיר"], (יט) הראב"ן (מסכת חולין, רס"ח, שלא אסר אלא משום שאין קרקבן נקלף), (כ) היראים, (כא) ספר המאורות לרבינו המעילי (חולין שם), (כב) שו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג, סי' תרי"ד, שלא הזכיר חומרת רש"י כלל אלא תלה הכל בפלוגתת התוס' והריב"א], (כג) הראבי"ה (סוף סי' אלף וצ"ה: "וראוי להחמיר באילו ענינים למי שאינו בקיא בהן, אלא סמכינן אמסורת וקבלה", עכ"ל), (כד) רבינו אהרן ב"ר יוסף הכהן מבעלי התוס' (ספר הג"ן, דברים י"ד), (כה) ספר אהל מועד (שער או"ה ד"א ריש נתיב ג'), (כו) ארחות חיים (הל' איסורי מאכלות, בשם בעל העיטור), (כז) הריב"ש (מעיקר הדין או עכ"פ נטית דעתו: סי' קצ"א בסופו), (כח) הכלבו (הל' טריפות בשם בעל העיטור), (כט) האיסור והיתר לרבינו יעקב מבוניולש (פרק כ"ח), (ל) ספר החינוך (מצוה קס"א), (לא) שלטי הגיבורים (חולין שם): "ולזה הסכימו רוב הפוסקים דכל עוף שיש לו בגופו ג' סימני טהרה אין צריך לבדוק עוד אם הוא דורס אם לאו, דודאי אינו דורס וכו', ובדורות אלו נהגו כרש"י", עכ"ל.
 
אף אי יהבינן ליה למר חיליה, שאי אפשר להכליא עופות אחרים עם תרנגול, מכל מקום מצאנו בתלמוד שלשה מיני תרנגולים טמאים, שהרי במסכת חולין (סב:) אמר רב פפא תרנגולא דאגמא אסירא וכו', דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא חזיוה דדרסה ואכלה. ולדעת רוב הראשונים תרנגולא דאגמא ותרנגולתא דאגמא הם שני מינים נפרדים. הרי לפנינו שני מיני תרנגולים טמאים. ועוד אמרו בנדה (נ:) שתרנגול ברא הוא עוף טמא. נמצא שאין כל התרנגולים טהורים, אלא יש לנו לברר בכל מין של תרנגול אם יש לו מסורת טהרה. וכן כתבו בשו"ת הרי"ם (יו"ד ס"ס ח) ובשו"ת לבושי מרדכי (קמא, יו"ד מד, ד"ה ימים) ובשו"ת חבצלת השרון (תניינא סי' כו, ד"ה והנה) ובשו"ת אבני חן (ח"ב עמ' רכה).

אם כן ודאי שיש לחוש לתערובת תרנגול טמא.

איך שיהיה, דבר ברור הוא שאין התרנגולים הנ"ל שייכים באמת למין התרנגול, שהרי לא יתכן שבתוך מין אחד יהא פרט אחד טמא ופרט אחר טהור, אלא שנקראו על שם "תרנגול" בתוספת שם לוואי מחמת איזה דמיון ביניהם, וכמנהג בימי קדם בקריאות השמות, וכן מבואר בכל הראשונים ז"ל שהיה דבר פשוט בעיניהם שג' התרנגולים הנ"ל אינם צריכים להיות דומים כלל לתרנגולים.
 
כבר הבאתי מדברי האחרונים שכל ההיתר בקוצ'ין וחביריו, היה דוקא על פי העדויות על מסורת בארץ ישראל, ולא חס ושלום להתיר עוף בלי מסורת, נגד הוראת השלחן ערוך והרמ"א (יו"ד פב ס"ב) אשר חברו יחדיו שלא להתיר אלא במסורת.
למעשה במשך הזמן נודע ונתברר שמסורת בטעות היתה [כמו בתרנגול הודו שהיו שחשבו שיש עליו מסורת, שהרי בשעתו לא נתעורר שום חכם לברר מסורתו], ואפ"ה המשיכו בני ישראל וחכמיהם לאכול ממנו בכל הארצות כולן , ומעטים היו הפורשים מהם.
 
כבר נתבאר שיש בתלמוד שלשה מיני תרנגולים טמאים, ולא רחוק לומר שיש עוד מינים שלא הוזכרו בתלמוד, ואם כן לא מהני לן מידי זה שהם חולקים תכונות משותפות עם התרנגולים.

ועוד שהשלחן ערוך (פב ס"ב) לא התיר עוף אלא על ידי מסורת, ולא הזכיר להתיר עוף שחולק תכונות עם תרנגול, או קורא קריאת הגבר. וכי התרנגולים הטמאים שהוזכרו בתלמוד לא היו קוראים קריאת הגבר?

וכבר כתב בזה הרב מקמרנא בקונטרס כנפי נשרים (נדפס בחי' רבינו ישעיה שור עמ' עב) בזה הלשון, 'ראיתי באיזה מתיר שכתב בטביעות עינא דקלא מתירין דבר חמור, מכל שכן להתיר לזה שקורא כתרנגול, אחי היש מכאוב כזה להתיר בלתי מסורה מדברי הבל כזה, הרי גם שם בשינוי מועט ישתנה הכרה, מכל שכן זה הדוכיפת הטמא שקולו משונה וכל אבריו, וכי תרנגולתא דאגמא שבימי חז"ל לא קרא כתרנגול, ומאין היה הטעות לומר שהוא מין תרנגול, וכי הדוכיפת הטמא תרנגול ברא אינו קורא'.

כי באמת לכו"ע הם אינם תרנגולים, שהרי טמאים הם ואינם נכללים במין התרנגול הטהור, וא"כ למה לחשוב שהם חולקים התכונות המובהקות של התרנגול? והלא דבר הוא שכל הזנים הפרים והרבים זה עם זה כולם חולקים תכונת קריאת הגבר, ולא מצינו בשום בעל חי אחר בעולם שאינו מזדווג עמו שיש לו תכונה זו, וזה מוכיח שאין להתפעל מהשינויים הקלים שבין הזנים הישנים לחדשים.
 
היכן מצאנו בשלחן ערוך היתר לעוף שפרה ורבה עם תרנגול טהור, הלא השלחן ערוך (יו"ד פב ס"ב) כתב שאין לאכול אלא עוף שיש לו מסורת טהרה.

וכעין זה כתב בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד קמא) וזה לשונו, 'מה שמביאין המתירין ראיה ממה שמתעברין מעופות שלנו וכו', וגם זולת כל זה אני אומר דלדידן דקיימא לן דאין אוכלין רק במסורת, לא מהני שום סימן אם אין לנו מסורת'.

וכן כתב בשו"ת גורן דוד (ח"ב סי' יא) וזה לשונו, 'המעיין בטור ובבית יוסף וכן בהגהות מיימוני, יראה דכולם העתיקו לשונו של רש"י דאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו, וכן הוא לשונו של מחבר ורמ"א ודרכי משה, ואין שום אחד מכל מחברים אחרי השלחן ערוך, גם לפניהם, אשר ישערו היתר זה, שאם עוף שאין עליו מסורת מתחבר ומוליד מעוף הנאכל במסורת, שיהיה מותר גם זה שאין עליו מסורה, אלא על כרחך דכל רבני הדורות שלפנינו סבירא להו כהנזכר לעיל דבעוף לא נאמר כללא דרבי יהושע בן לוי'.

וכעין זה כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד צח) על מי שרצה להתיר עוף מטעם דשוכן עם הטהורים ונדמה להם, והמהר"ם שיק השיב על דבריו דאין לסמוך על זה להתיר, ואחר כך כתב 'וכן מוכח מטור ושלחן ערוך שלא הביאו כלל זה, ואם כן גם על זה אין לסמוך, ואין לנו אלא מסורת'. ומדבריו יש ללמוד גם לענין העיבור.

גם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מה) כתב 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכאשר לדינא פסק כן הרא"ש וכמה ראשונים כמבואר בטור, וכן אנו נוהגים מעולם, והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא. ומה שרצה לומר דהרמ"א ז"ל (פב ס"ג, שלא התיר אלא במסורת) מודה בשכן ונדמה, תמוה לי היכן מצא חילוק זה בפוסקים לצרף היתר דשכן ונדמה, לא ימצא זה לא בראשונים ולא באחרונים, ולכן יטול מה שחידש, ובלא מסורה לא נאכל שום עוף'. ומדבריו יש ללמוד גם לענין טענת העיבור. וכעין זה כתב הוא עצמו בתשובה אחרת (יו"ד ח"ב סי' מח) וזה לשונו, 'והנה הדר גאונו כתב להתיר מחמת שטמא אינו מתעבר מטהור וכו', סוף דבר אין בידינו לחלוק על הרשב"א והרא"ש והטור ורבינו ירוחם ואיסור והיתר והאגור ורמ"א ז"ל, שאין לאכול בשום טענה רק במסורת'.

ואם כן מי יהין לסמוך על זה להתיר עוף במקום ספק איסור תורה?

לא באנו להתיר עוף חדש עפ"י ראיה זו שהוא פרה ורבה עם מין טהור, אלא שמכח מה שאנו מוצאים ביניהם השתוות גמורה במבנה איברי הרבייה והפריה וההולדה – שהם ענין יסודי בכל בעל חי – הרי"ז ראיה שהשינויים שביניהם הם קלים, שאין מצוי כדבר הזה בעולם ברבבות המינים השונים שבעולם, ויש לטענה הנ"ל מקורות רבים בחז"ל ובראשונים ז"ל, וכמו שהארכתי בקונטרס סי' ב' אות ז'.
 
ועוד דאף אילו היה הדבר חומרא בעלמא לחוש שמא הוא דורס, כיון שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל מזה מאות שנים, שלא לאכול עוף אלא במסורת, כאשר אנו רואים בכל ספרי הפוסקים האחרונים שהתירו רק על ידי מסורת, וכבר מתקופת הראשונים כתב בספר האשכול (הל' סימני חו"ע) 'ונהגו להחמיר שלא לאכול בלא מסורת אף שיש בו שלשה סימני טהרה, שמא לבסוף רואין שדורס, דלחד פירושא עשרים עופות טמאים יש להם שלשה סימני טהרה ודורסין', וכן כתב בשלטי הגבורים (חולין כא. מדפי הרי"ף) 'שבדורות אלו נהגו להחמיר כרש"י', וכן כתב הרמ"א (ס"ג בהגה) 'שנוהגין שלא לאכול אלא במסורת', וכן כתב הבן איש חי (ש"ב אמור טז) 'שהמנהג פשוט שאין לסמוך כי אם רק על המסורת'. ומאחר שנהגו להחמיר בזה, אפילו אם לא היה בדבר אלא חומרא בעלמא, כבר נתפס עליהם הדבר כנדר, ואסורים מדינא להקל בזה, וכמו שכתב השלחן ערוך בהלכות נדרים (ריד ס"א) 'דברים המותרים, והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קיבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם'. וכתב עוד שם (ס"ב) 'קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה', וממילא אפילו אם לא היה הדבר אלא חומרא, מכל מקום כל קהילות ישראל אסורים לאכול עוף שאין עליו מסורת כאילו קיבלו עליהם הדבר בנדר.

יש חילוק גדול בין הנהגות טובות בדברים המותרים לבין חומרות שנהגו בהם מחמת חשש לדעה אחת מן הפוסקים, שהרי בהנהגות הטובות הם יודעים שהם דברים המותרים ואפ"ה נוהגים בהם איסור וא"כ נחשב כאילו קיבלו עליהם בנדר, ואילו בחומרות שנתפשטו מתוך חשש לדעה אחת מן הפוסקים [וכש"כ מכח הוראת השו"ע או שאר חכמי הדור לחוש לאותה דעה], הרי דבר ברור הוא שאינם מקבלים על עצמם אלא מתוך חשש לאותה דעה שמא הדבר אסור, ואדעתא דהכי נוהגים להחמיר שיהא בגדר חומרא ותו לא, ולא כל חומרא נהפכת לנדר, וכהנה רבות בדברי הפוסקים ז"ל.
 
כבר נתבאר שאין מהעיבור ראיה לטהר העוף, ושכן כתבו גדולי האחרונים.

וגם לענין שכן ונדמה:

כבר נתבאר דהשלחן ערוך (יו"ד פב ס"ב) הורה שאין לאכול אלא על ידי מסורת טהרה מאבותינו, אלמא שכן או נדמה לא מהני, וממילא לא נוכל להקל נגד דין השלחן ערוך.

גם בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד צח) הביא מי שרצה להתיר העופות מטעם דשוכן עם הטהורים ונדמה להם, והשיב על דבריו דאין לסמוך על זה להתיר, ואחר כך כתב 'וכן מוכח מטור ושלחן ערוך שלא הביאו כלל זה, ואם כן גם על זה אין לסמוך, ואין לנו אלא מסורת'.

וכן כתב בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מה) 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכאשר לדינא פסק כן הרא"ש וכמה ראשונים כמבואר בטור, וכן אנו נוהגים מעולם והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא. ומה שרצה לומר דהרמ"א ז"ל מודה בשכן ונדמה, תמוה לי היכן מצא חילוק זה בפוסקים לצרף היתר דשכן ונדמה, לא ימצא זה לא בראשונים ולא באחרונים, ולכן יטול מה שחידש, ובלא מסורה לא נאכל שום עוף'.

גם הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה, סי' קנא) כתב 'ומה שכתב החריף הרב אברהם שלמה סג"ל לסימן כי הולכים אצל עופות שלנו, אין זו ראיה דכוונת הש"ס וכו'. ועוד בלאו הכי אין זה סימן לדידן, כי זה מהני לדינא דש"ס דמהני סימנין, גם זה הוי סימן, אבל לדידן דלא מהני שום סימן, רק שנאכל במסורת, ודאי גם זה לא מהני'.

גם בספר כמו השחר (אות ע', ס"ק כ) כתב 'דאפילו שכן ונדמה לא מהני, אלא מסורת'.

אחזור בקצרה על הדברים שכתבתי בקונטרס. הכלל של "שכן ונדמה" מובא בגמ' ללא שום חולק, והעתיקוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמהרש"ל והפרי חדש. אין לדייק מהשטמת השו"ע מב' טעמים: (א) בכלל אין הכרח לדייק מהשמטתו, שדרכו לקצר לפעמים ואינו מביא כל הדינים. (ב) דרך זו היא מילתא דלא שכיחא כלל. נא להצביע על איזה מין אחד במשך הדורות שיש לנו ספק בטהרתו שהיינו יכולים להתיר עפ"י שכינות ודמיון גדול לאיזה מין טהור.

שוב, חשוב להדגיש שגם בזה אין הכוונה שבאים להתיר עוף חודש עפ"י הכלל הנ"ל, אלא שמכח הכלל הנ"ל יוכח שאין להשגיח בשינויים הקלים שביניהם להחשיבם כשני מינים נפרדים.
 
היכן מצאנו בשלחן ערוך היתר לעוף שפרה ורבה עם תרנגול טהור, הלא השלחן ערוך (יו"ד פב ס"ב) כתב שאין לאכול אלא עוף שיש לו מסורת טהרה.

וכעין זה כתב בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד קמא) וזה לשונו, 'מה שמביאין המתירין ראיה ממה שמתעברין מעופות שלנו וכו', וגם זולת כל זה אני אומר דלדידן דקיימא לן דאין אוכלין רק במסורת, לא מהני שום סימן אם אין לנו מסורת'.

וכן כתב בשו"ת גורן דוד (ח"ב סי' יא) וזה לשונו, 'המעיין בטור ובבית יוסף וכן בהגהות מיימוני, יראה דכולם העתיקו לשונו של רש"י דאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו, וכן הוא לשונו של מחבר ורמ"א ודרכי משה, ואין שום אחד מכל מחברים אחרי השלחן ערוך, גם לפניהם, אשר ישערו היתר זה, שאם עוף שאין עליו מסורת מתחבר ומוליד מעוף הנאכל במסורת, שיהיה מותר גם זה שאין עליו מסורה, אלא על כרחך דכל רבני הדורות שלפנינו סבירא להו כהנזכר לעיל דבעוף לא נאמר כללא דרבי יהושע בן לוי'.

וכעין זה כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד צח) על מי שרצה להתיר עוף מטעם דשוכן עם הטהורים ונדמה להם, והמהר"ם שיק השיב על דבריו דאין לסמוך על זה להתיר, ואחר כך כתב 'וכן מוכח מטור ושלחן ערוך שלא הביאו כלל זה, ואם כן גם על זה אין לסמוך, ואין לנו אלא מסורת'. ומדבריו יש ללמוד גם לענין העיבור.

גם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מה) כתב 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכאשר לדינא פסק כן הרא"ש וכמה ראשונים כמבואר בטור, וכן אנו נוהגים מעולם, והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא. ומה שרצה לומר דהרמ"א ז"ל (פב ס"ג, שלא התיר אלא במסורת) מודה בשכן ונדמה, תמוה לי היכן מצא חילוק זה בפוסקים לצרף היתר דשכן ונדמה, לא ימצא זה לא בראשונים ולא באחרונים, ולכן יטול מה שחידש, ובלא מסורה לא נאכל שום עוף'. ומדבריו יש ללמוד גם לענין טענת העיבור. וכעין זה כתב הוא עצמו בתשובה אחרת (יו"ד ח"ב סי' מח) וזה לשונו, 'והנה הדר גאונו כתב להתיר מחמת שטמא אינו מתעבר מטהור וכו', סוף דבר אין בידינו לחלוק על הרשב"א והרא"ש והטור ורבינו ירוחם ואיסור והיתר והאגור ורמ"א ז"ל, שאין לאכול בשום טענה רק במסורת'.

ואם כן מי יהין לסמוך על זה להתיר עוף במקום ספק איסור תורה?
אם נאמר שיש מיני תרנגולים טמאים שבטבעם מזדווגים עם טהורים, א"כ איך אפשר לאכול תרנגולים בכלל ולא חוששים שמא נתערבו עם טמאים, אלא מאי או שאין כזה דבר או שמסתמא אין חוששים לעירוב, א"כ הוא הדין שלא צריך לחשוש שעשו הכלאות עם מינים טמאים אם ננקוט כרמב"י שסומכים על סימנים, ועכ"פ לכאורה יש מקום לסמוך בשעת הדחק כיון שרוב גדולי האחרונים כתבו שזה רק חומרא, וכאן הרי יש עוד צירופים.
ואי משום הביצים אולי יש לסמוך על השיטה שמתירה בהבדל כחוט השערה, כיון שנקטינן עיקר כרמב"י.
 
אם נאמר שיש מיני תרנגולים טמאים שבטבעם מזדווגים עם טהורים, א"כ איך אפשר לאכול תרנגולים בכלל ולא חוששים שמא נתערבו עם טמאים, אלא מאי או שאין כזה דבר או שמסתמא אין חוששים לעירוב, א"כ הוא הדין שלא צריך לחשוש שעשו הכלאות עם מינים טמאים אם ננקוט כרמב"י שסומכים על סימנים, ועכ"פ לכאורה יש מקום לסמוך בשעת הדחק כיון שרוב גדולי האחרונים כתבו שזה רק חומרא, וכאן הרי יש עוד צירופים.
ואי משום הביצים אולי יש לסמוך על השיטה שמתירה בהבדל כחוט השערה, כיון שנקטינן עיקר כרמב"י.
כל הפוסקים בדורות עברו שדנו על התרנגולים החדשים סברו שיש תרנגולים טמאים, שהרי הם חששו שהתרנגולים החדשים טמאים, וגם המתירים ע"פ רוב התירו בגלל שהם שמעו שיש מסורת במקומות אחרים על התרנגולים האלו, אך לא משום שהם סברו שאין תרנגולים טמאים, כך שלבוא ולטעון שאין חשש של תרנגולים טמאים זה ללכת כנגד כל או כמעט כל הפוסקים.
ומה ששאלת איך אוכלים תרנגולים ולא חוששים לעירוב עם טמאים, בעבר באמת היו הרבה זנים מקוריים שלא עברו הכלאות, ולכן אם ראו תרנגול שלא השתנתה לו הצורה וצורתו כתרנגול הישן, לא היה צריך לחשוש לעירוב של טמאים. היום שרוב התרנגולים כבר מוכלאים, אז באמת ישנה דעה רווחת שאסור לקחת סתם תרנגולי חצר ולאוכלם, כי רובם מוכלאים וישנה סבירות שהם מוכלאים עם עופות ללא מסורת.
בכל אופן, גם אם נסבור שיש להקל ולא לחשוש לעירבוב עופות טמאים, כל זה בסתם תרנגולים וכשצורתם כתרנגול הישן, אך הפטם שזהו עוף תעשייתי ושכל המהות והעניין שלו זה עוף שייצרו אותו ע"י הכלאות של עופות ממינים שונים, לא שייך לומר שאין בו חשש להכלאת עופות טמאים ע"פ דעת כל אותם פוסקים הנ"ל שישנם גם תרנגולים טמאים.
שיטת הרמב"י לא שייכת לפטם משם שרמב"י סובר שעוף שנבדק ומצאנו אצלו ג' סימנים, ה"ה מותר באכילה, אך בעוף מוכלא, כדי שהוא לא יאסר מחמת נקבה טמאה שהוכלאה באיזה שהוא שלב (ויש שיטות שגם הכלאת זכר טמא אוסרת), צריך לבדוק את כל העופות שהכליאו אותם, ובפטם אין לנו ידיעה מי הם כל העופות שהכליאו ואין דרך לבדוק זאת.
לגבי ביצים שיש הבדל כחוט השערה בין צד הכד לחד, המקור להתרת ביצים אלו הוא הלק"ט, אך ההיתר שלו נאמר בלול של תרנגולים בעלי מסורת, לא בעופות שלא יודעים מי הם. בנוסף, הוא הצריך בפועל לבדוק את הביצים, ובפטם שיש בעולם בכל רגע נתון כ"כ הרבה ביצים שנראים לעין ממש כד כד, אין שום דרך לבדוק האם יש הבדל כחוט השערה בין שני צידי הביצה או שהם כד כד גם במדידה מדוייקת.
 
א"כ למה ביצי הלגהורן מותרים
לפי מה שהבנתי, עיקר ההיתר לביצי הלגהורן נובע מכך שצורת הלגהורן היא בדיוק כמו צורת התרנגול הישן שהיה נאכל בכל תפוצות ישראל ושהיה בעל מסורת ברורה ומובהקת.
עם זאת, יש גם מקום להחמיר ולא לאכול ביצים, ישנם כמה רבנים שנוהגים כך, אך רוב הנמנעים מאכילת פטם כן אוכלים ביצים.
אם זו לא הייתה שעת הדחק גדולה אני משער שהיו עוד יהודים שהיו נמנעים מאכילת ביצים. לא לאכול פטם זה לא כל כך קשה, כי יש הרבה תחליפים, גם בשריים וגם מאכלי דגים ותחליפים פרווה (אך גם אם לא היו תחליפים, מכיוון שהאיסור לאכלם הוא איסור מבורר, לא היה ניתן להקל), אך לביצי הלגהורן אין כיום תחליף, ויש הרבה מאד מאכלים שמכינים אותם עם ביצים. אם יתברר שביצי הלגהורן אסורים ואין מקום להקל, אז נאלץ להפסיק לאכול גם ביצים, אך כל עוד שזה לא כך, כאמור רבים סוברים, כולל אלו שלא אוכלים פטם, שניתן להמשיך לאכול ביצים.
 
נערך לאחרונה:
כל זה בסתם תרנגולים וכשצורתם כתרנגול הישן, אך הפטם שזהו עוף תעשייתי ושכל המהות והעניין שלו זה עוף שייצרו אותו ע"י הכלאות של עופות ממינים שונים, לא שייך לומר שאין בו חשש להכלאת עופות טמאים ע"פ דעת כל אותם פוסקים הנ"ל שישנם גם תרנגולים
אין ספק שעיקר הפטם הוא קורניש ורוק, ואנו מכירים הרי צורתו היטב, רק יש חשש שאולי באיזה שלב עירבו שם עופות טמאים, אז כמו שבעוף הלגהורן אם אין רואים בו שינוי אין חוששים, שאנו נוקטים שאם היה מעורב בו מין אחר היה ניכר בצורתו, הוא הדין בפטם שהוא כלאים של הרוק והקורניש כל זמן שאין שינוי בצורתו אין לחוש שמא נתערב בו עוף שלישי.
 
אין ספק שעיקר הפטם הוא קורניש ורוק, ואנו מכירים הרי צורתו היטב, רק יש חשש שאולי באיזה שלב עירבו שם עופות טמאים, אז כמו שבעוף הלגהורן אם אין רואים בו שינוי אין חוששים, שאנו נוקטים שאם היה מעורב בו מין אחר היה ניכר בצורתו, הוא הדין בפטם שהוא כלאים של הרוק והקורניש כל זמן שאין שינוי בצורתו אין לחוש שמא נתערב בו עוף שלישי.
יש בדברייך דברים לא מדוייקים.
ראשית יש הרי שני סוגים של קורניש ורוק, יש את הקורניש והרוק המקוריים, אלו שאפשר למצוא אותם גם בחצרות הבתים לפעמים, ובחו"ל מוצאים אותם יותר, ויש את הקורניש והרוק שהמפעלים ייצרו ופיתחו ושהם משתמשים בהם עבור הפטם, הקורניש והרוק של המפעלים עברו הרבה הכלאות ושינויים במהלך העשרות שנים האחרונות ואין הם כלל אותם קורניש והרוק המקוריים.
גם הקורניש המקורי זה עוף שטהרתו נתונה בספק גדול, וכמעט כל הרבנים סוברים שזהו עוף ללא מסורת ויש אף שכתבו שיותר מסתבר שהוא עוף טמא כיוון שביציו הם בצורת כד כד כפי שכותב הרב פרידמן הידוע כמומחה בתחום במאמר המפורסם שלו. את הקורניש המקורי ייצרו מתערובת של זני עופות מלאי ואסיל.
גם הרוק המקורי, למרות שהיו בארה"ב כאלו שאכלוהו, מ"מ יש הרבה שמפקפקים על כשרותו. יש לכך כמה סיבות אך לא אכנס לזה כעת.
יש גם שינויים ניכרים בין הצורה של הקורניש והרוק לבין התרנגול הישן, וכידוע הפוסקים בדורות עברו חששו לשינויים ולא סברו שכל תרנגול שיש בו מראה כללי של תרנגול הרי הוא בכלל עוף עם מסורת. לכן זה לא עוזר מה שכתבת שאנו מכירים את צורתו היטב.
ועוד, שצורתו של הקורניש מזכירה מאד את צורת המלאי וביותר את האסיל, שאלו הם כאמור העופות העיקריים שישמשו עבור ייצור הקורניש המקורי. גם על כך ראה במאמר הרב פרידמן.
כ"ז לגבי הקורניש והרוק המקוריים, לגבי הקורניש והרוק של המפעלים כמובן שיש עליהם יותר חששות, שהרי אין אנו מכירים אותם ומוכלאים בהם גם מעופות בלתי ידועים. גם שמעתי בשם מקור מוסמך שבשנים האחרונות רואים שינויים ניכרים בצורת הרוק של המפעלים לעומת מה שהיה עד לפני כמה שנים.
כל האמור אינו נוגע לגבי הלגהורן שצורתו כצורת התרנגול הישן עם המסורת הברורה.
 
נערך לאחרונה:
ברור. כוונתי היתה דוקא למה שכתב הרב אברהם העברי שליט"א [כפי שהדגשתי המלים האלו ב"בולד"]: "לפי המנהג שחייב מסורת גם בעוף התרנגול". אפשר להתווכח אם השינויים שבין הזנים החדשים לבין הישנים הם משמעותיים מספיק כדי לעורר ספק שמא הם שני מינים נפרדים או שהם שינויים קלים שאין להשגיח בהם, אבל איך שיהיה בודאי שאין לומר שיש מנהג לחייב מסורת אף על הזנים שבתוך המין התרנגול, שהרי לא נתעורר בפוסקים שום ספק באיזה זן תרנגול עד הגעתו של הקוצ'ין מהמזרח הרחוק, ואדרבה מאז שנתפשטו זנים אלו נהגו לאוכלם, ובלי להיכנס אם הוא מנהג טעות [שהרי לבסוף נודע ונתברר שהגיעו מהמזרח הרחוק ולא היתה עליהם שום מסורת טהרה באמת] או מנהג כשר, סו"ס אין מקום לומר שיש מנהג לחייב אפי' בזנים, ותו לא מידי, ואולי טעיתי בכוונת דברי הרב אברהם עברי שליט"א.
מה שנראה מדברי כבודו שהוא מחלק בין זן עוף חדש, לבין זן תרנגול חדש, ראשית מדברי כל אותם הפוסקים שדנו על הבראמא, ועל הקוצ'ין, והתרנגולים בעלי חמש האצבעות, וכל שאר התרנגולים החדשים, שכל הפוסקים טרחו לברר בכל מין ומין ממיני התרנגולים אם יש לו מסורת, מבואר בבירור שהבינו כולם שגם תרנגול חדש צריך מסורת, כמו כל עוף חדש.

והצדק עמהם, שהרי מבואר בתלמוד שיש שלשה מיני תרנגולים טמאים (לדעת רוב הראשונים שתרנגולא דאגמא ותרנגולתא דאגמא שני מינים נפרדים), ולא רחוק לומר שישנם עוד כמה מינים שלא נזכרו בתלמוד. וכן אנו רואים סימני טומאה במלאי ובקורניש, הן מצד שכל ביציהם כד וכד, והן מצד שהודם כפות, וממילא אין יתרון לתרנגול חדש על פני ציפור חדש או אווז חדש, וכולם צריכים מסורת טהרה, הן מצד דין השלחן ערוך, והן מצד המנהג כסברת רש"י וסייעתו.

וכבר נתבאר דבר זה בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק יו"ד מד) וזה לשונו:
ימים לא כבירים היה במחיצתי אחד מהרבנים המתירים ושאלתיו על ההיתר, ואמר תרנגול אינו אלא תרנגול דא ודא אחת הוא, והוכחתיו על פניו, לא כן אלפן רבותינו הקדושים, הלא מקובלין אנחנו להחמיר במנהגי ישראל יותר מדברי תורה. וכי השם תרנגול גורם להתיר אותו הלא גם תרנגול דאגמא בשם תרנגול יקרא.

וכן כתב בשו"ת חבצלת השרון (תניינא סי' כו) וזה לשונו:
והנה פגיעתו בכבוד כל גדולי התורה הנ"ל גרם לו שחשד בכשרים לומר שטעו, ולקה בגופו שהוא טעה לגמרי בענין זה, דהנה כל המציאה שמצא בהעתקה מחכמי הטבע הוא שיש מינים חלוקים כמו מיני תרנגולים, אווזים, וכדומה, ויש במין אחד ראססען חלוקים שעשו על ידי הרכבה וכולם מין אחד הם, והנה מי יאמר לו שאנו מכחישים זאת, והרי הוא ש"ס מפורש חולין (סג:) דמאה מיני עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הם, ועם כל זה אשאלהו, וכי לא מוכרח הוא להודות דאם נמצא ראססע אחת שאין לה סימני טהרה שהיא אסורה אף שהיא ממין הטהור, דאי אפשר לו להכחיש ש"ס מפורש בתרנגולא דאגמא בחולין (סה:) ונדה (נ:) דאסור, ובין לתירוץ ראשון שבתוס' שם שמין אחד הם לגמרי, ובין לתירוץ השני שבתוס' שם דתרנגול ותרנגולתא דשם שני מינים הם, על כל פנים נכנסים שניהם בסוג מין תרנגולים, דשמם מוכיח עליהם, רק בע"כ הכוונה דהם ראססען חלוקים, ואפילו הכי התרנגול שאין לו סימני טהרה אסור. וכן מבואר שם בש"ס נדה הנ"ל דתרנגול ברא הוא עוף טמא וכו', וכיון דאין אנו בקיאין בסימני טהרה איך אפשר לנו להתיר שום ראססע חדשה הבאה לפנינו בלי מסורת.

וכן כתב בשו"ת הרי"מ (יו"ד ס"ס ח) וזה לשונו:
בפרט בשם תרנגולים דמפורש בש"ס ופוסקים שיש בהם שהן אסורים עמוני וכו ע"ש חולין ס"ב ע"ב.

וכן כתב בשו"ת אבני חן (ח"ב עמ' רכה) וזה לשונו:
מאחר שכל חובת מסורת לא באה אלא בעקבות המכשול אצל תרנגולתא דאגמא (חולין סב:) מכאן מוכרח שגם לגבי זן משונה שבתוך המין גופיה, איכא חובת מסורת מדינא.
 
הדברים הנ"ל הם נגד הש"ך והפרי חדש והגר"א שתפסו כולם שמעיקר הדין קיי"ל כרמב"י, והש"ך אף כתב כן בדעת השו"ע עצמו.
אף שמדברי הש"ך נראה שמפרש כך בדעת השלחן ערוך, כבר נחלקו על דבריו כמה אחרונים, שהרי בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מח) כתב 'שנראה מהמחבר דהא דאין לאכול שום עוף אלא אם כן יש לו מסורת, לא משום חומרא מחמירין, אלא הוא ממש ספק'. וכתב עוד בתשובה אחרת (שם סי' מה) 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכן אנו נוהגים מעולם, והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא'.

גם בשם משמואל (סי' יא, ד"ה אמנם בעיקר) 'דהבית יוסף תפס לאיסור לא משום חומרא, אלא תופס עיקר דעת רש"י' [והביא שם שדעת רוב הפוסקים כרש"י].

וכן כתב בחכמת אדם (כלל לו דין ד) דבלא מסורת "אסור" לאכול.

וכן מבואר מדברי הגר"ש קלוגר דלאו חומרא הוא אלא איסור גמור, שכתב (טוטו"ד תלתאה סי' קנ) בזה הלשון, 'אשר הצליח מעשה שטן והתחיל מכשול חדש לבית ישראל בהבאת העופות החדשים (נראה שכוונתו לקוצ'ין או הבראמא) ממדינת אמריקא וכו'. ובפרט לדידן דשום סימן לא מהני, רק מה דהוי לנו מסורת, והרי סימנין מובהקין ודאי הוי מן התורה, ומכל מקום לא סמכינן עלייהו, רק על המסורת, פשיטא דבאין לנו מסורת ודאי אסורין כתרי ותרי, ולזה באתי להתוודע ולהגלות דעל פי פסקי הדיינים האמתיים, ודאי אסורין כדין עוף טמא ממש'.

וכן מבואר מדברי המהר"ם שיק (יו"ד צ"ח) שנסתפק בהא דאסרינן בלא מסורת משום חשש שמא הוא דורס, אם מדאורייתא צריך לחוש לזה או מדרבנן. אלמא פשיטא ליה דדין גמור הוא רק נסתפק אם הוא מהתורה או מדרבנן [וכן מבואר מלשון איסורא דנקט התם].

נמצא שדברי הש"ך אינם מוסכמים אלא רבים חלוקים עליו.

וכשאנו מתבוננים בדברי הבית יוסף אנו מוצאים ששני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש חלוקים על רמב"י, כמבואר לעיל, וכבר כתב הבית יוסף בהקדמתו, כי במקום ששני עמודי ההוראה עומדים בדעת אחת נתפוס הלכה כדבריהם, וממילא ודאי דמעיקר הדין פסק מרן בשלחן ערוך שאין לאכול עוף בלא מסורת, כפשט לשון השלחן ערוך שכתב "אין לאוכלו, לפי שאנו חוששים שמא הוא דורס", וכדברי שו"ת דברי חיים וסייעתו.

ומלבד זה כבר נתבאר בדברי לעיל שאפילו היה הדבר חומרא, כיון שנהגו כך בכל קהילות ישראל, כבר נתפס מעיקר הדין כאילו קיבלו הדבר בנדר, ועיין בשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד קז) שכתב בענין דבר שנהגו בו להחמיר בזה הלשון 'אפילו הלכה כאינך פוסקים, מכל מקום כיון דיש דעה להחמיר, כבר קבלנו אבותינו עליהם כאותה דיעה, ואסור עלינו מדינא, ואין לו התרה, וקרוב בעיני נדר דאורייתא, אף על פי שמכל מקום קיל ככל איסורי דרבנן, היינו כך קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו כקולא איסור דרבנן, אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא', הרי מבואר מדבריו שאסור מהתורה לעבור על מנהג זה.
 
חזור
חלק עליון