• ניתן לשלוח יישובים בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, שיודפסו בע"ה בקובץ בית יוסף מהדורת תשפ"ה למייל: office@moreshet-maran.com בקובץ וורד, עד לחג השבועות תשפ"ד, אין התחייבות לפרסום, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום.

ספירת העומר בזמן הזה: מדאורייתא או מדרבנן

הרי שיש כעשרים ושבעה ראשונים דס"ל שסה"ע בזה"ז מדרבנן. ואילו רק כתשעה ראשונים דס"ל שסה"ע בזה"ז מדרבנן
נדצ"ל דאורייתא.
במנין השיטות כפי שעכ"פ יצא לי. הרי שיש כעשרים ושבעה ראשונים דס"ל שסה"ע בזה"ז מדרבנן
תמנה אותם ואת המקורות.
[ובאמת כי הרב שליט"א גופיה כ"כ בהערה ה שיש מעט יותר ראשונים דס"ל שהוא מדרבנן טען כנגד זה מ"מ בכה"ג חשיב מחלוקת שקולה דאין אנו סופרים ממש אחד כנגד אחד אלא אם יש רבים ממש מול מעטים. אכן. לבד מה שיש לדון שכן אנו סופרים אחד כנגד אחד. ואכ"מ. בעיקר יש לתמוה הרי זה יותר מפי שנים בכמות של הראשונים דס"ל מדרבנן. וגם לו נסיר כמה וכמה מינייהו בטענות שונות וכש"כ בהערה שם. הן מ"מ אכתי רוב מובהק ביותר הוי]. וצ"ע
י"א שכל שלא נחלקו פנים אל פנים הוי מחלוקת שקולה. (ודעתי אינה כן).
 
ולא זכיתי להבין:

א. מש"כ הרב שליט"א המחלוקת בראשונים היא שקולה. עכ"ל. בפשטות זהו פלא גדול. כי במנין השיטות כפי שעכ"פ יצא לי. הרי שיש כעשרים ושבעה ראשונים דס"ל שסה"ע בזה"ז מדרבנן. ואילו רק כתשעה ראשונים דס"ל שסה"ע בזה"ז מדרבנן. וא"כ הרי אין המחלוקת בראשונים שקולה. [ובאמת כי הרב שליט"א גופיה כ"כ בהערה ה שיש מעט יותר ראשונים דס"ל שהוא מדרבנן טען כנגד זה מ"מ בכה"ג חשיב מחלוקת שקולה דאין אנו סופרים ממש אחד כנגד אחד אלא אם יש רבים ממש מול מעטים. אכן. לבד מה שיש לדון שכן אנו סופרים אחד כנגד אחד. ואכ"מ. בעיקר יש לתמוה הרי זה יותר מפי שנים בכמות של הראשונים דס"ל מדרבנן. וגם לו נסיר כמה וכמה מינייהו בטענות שונות וכש"כ בהערה שם. הן מ"מ אכתי רוב מובהק ביותר הוי]. וצ"ע​
כבר העירו לו ע"ז לפני פרסום המאמר, ושינה מעט את הנוסח, אבל כאמור הצדק עם כת"ר.
 
אבל נקרא חדשן. יש דורשין... אבל אני דורשו לשבח.
[ובאמת כי הרב שליט"א גופיה כ"כ בהערה ה שיש מעט יותר ראשונים דס"ל שהוא מדרבנן טען כנגד זה מ"מ בכה"ג חשיב מחלוקת שקולה דאין אנו סופרים ממש אחד כנגד אחד אלא אם יש רבים ממש מול מעטים. אכן. לבד מה שיש לדון שכן אנו סופרים אחד כנגד אחד. ואכ"מ. בעיקר יש לתמוה הרי זה יותר מפי שנים בכמות של הראשונים דס"ל מדרבנן. וגם לו נסיר כמה וכמה מינייהו בטענות שונות וכש"כ בהערה שם. הן מ"מ אכתי רוב מובהק ביותר הוי].​
איך אתה דורש את החידוש הזה לשבח?

הודעה זו נערכה מחדש.
 
נערך לאחרונה:
איך אתה דורש את החידוש הזה לשבח?
נראה לי שמש"כ שם הגאונים, כוונתו לבה"ג שהביא שם.
עכ"פ אני איני כ"כ בענין, אבל את הגברא אני דורש לשבח. מחמת שמסכם שיטות הראשונים באר היטב, וכותב דעתו בצורה ברורה ומכובדת.
 
מה נעשה? כך יש טוענים בשם הרב בעל גט פשוט ז"ל
שו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן יב

לפמ"ש הגט פשוט בכלליו (כלל א), דלא נאמר בתורה אחרי רבים להטות, אלא כשכל הדיינים נקבצו יחדיו ונחלקו פנים אל פנים, אבל במחלו' הפוסקים שלא נשאו ונתנו פה אל פה הוי ספיקא דדינא. שאפשר שאילו היו נו"נ ביחד היו המרובים מודים למיעוט. ושכ"ד גדולי האחרונים. וזה שלא כמ"ש הרדב"ז בתשו' (סי' קטז), דמ"ש התורה אחרי רבים להטות הוי אפילו בד' הפוסקים, שלא דיברו זע"ז פא"פ. ע"ש. ומש"ה שפיר קאמר ר"ע אף על פי שאתה אומר כן וחביריך אומר כן, יוה"כ. כלומר שהואיל ונחלקו חכמים על דבריו פנים בפנים, בזה לא שייך עוד לומר סב"ל, שאין כאן ספק כלל. כיון שאמרה תורה אחרי רבים להטות. ודוקא לדידן אמרינן הכי במחלוקת הפו' אפילו ביחיד נגד רבים, כיון דלא הויא פלוגתא גבי הדדי, שלא נחלקו פנים אל פנים, ומשו"ה חשיב כספיקא דדינא וסב"ל. וכנ"ל, [וע' בהגהות מהר"ץ חיות (ברכות לז) מ"ש בזה. ואינו מוכרח]. וע' בתשו' חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' פב) שהאריך למעניתו בד"ז, והעלה שאף בכל מחלוקת הפוסקים אזלינן בתר רובא דרבוותא. ודלא כהג"פ ע"ש. וע"ע אליו שם (בסי' עז, דקי"ז ע"ג). ע"ש. וכעת אמ"א, וזה שלא כמו שפשוט לו להגאון מופת דורינו החזון איש (ערלה, ר"ס יז), כעין דברי הג"פ הנ"ל. ע"ש. אולם לכאורה כן משמע מדקי"ל (מ"ק כ) דהלכה כד' המיקל באבל אף ביחיד במקום רבים. וכן בעירובין (מו:) אמרינן הלכה כד' המיקל בעירוב אפילו ביחיד במקום רבים. ע"ש. (וצ"ל לפ"ז דמיירי שלא נחלקו פנים בפנים. וי"ל.) וכ"מ ממה שהסכימו האחרונים הנ"ל דאמרינן ספק ברכות להקל אף במיעוט נגד הרוב, +/מילואים/ שכ"כ בס' אהל יצחק הכהן על הרמב"ם (ד"ח ע"ג).+ וכ"כ להוכיח מזה כד' הג"פ הנ"ל, בפתה"ד ח"א (דף רי"א ע"א). וכ"נ עוד ממ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח) בשם האחרונים, דעבדינן ספק ספיקא אף בסברת מיעוט הפוסקים, ואפילו בסברא הדחויה מההלכה. ע"ש. ועמ"ש בזה הגאון ר"א רגולר בשו"ת יד אליהו (סי' צח אות ב). ואכמ"ל.
שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מד

ט) ותבט עיני בשו"ת דבר משה ח"א (חאו"ח סימן ל, דכ"ב ע"א) שהביא מ"ש הגאון רבי משה ששון בקונטריסו להתיר בנידונו מטעם ס"ס, והאחד מהם שמא הלכה כר"ת שחמץ בפסח בטל בששים, ואף שמרן פסק דהוי במשהו מפני שראה שרבו האוסרים על המתירים, ונטה אחר הרוב, מ"מ אם נצטרף עוד ספק אחר גם מרן יודה להקל. וכתב ע"ז הרהמ"ח, דשאני הכא בדין חמץ בפסח שרוב הפוסקים ס"ל דהוי במשהו, וכן פסק מרן, וסוגיין דעלמא אזלא הכי, הרי נעשה דין גמור, ואנו מחוייבים לפסוק כן, משום אחרי רבים להטות, ואין כאן ספק שקול לצרפו לספק ספיקא, שלא נכנס זה בסוג ספק כלל. עכת"ד. והנה גם המהרימ"ט (חיו"ד סימן לג) הנ"ל, אתי עלה מטעם אחרי רבים להטות, וא"כ אין זה בגדר ספק כלל. ע"ש. אולם הנה ידועים דברי המהר"ם בן חביב בספר גט פשוט (בכללים כלל א), כי לא נאמר "אחרי רבים להטות" אלא כשכל הדיינים נקבצו ובאו יחדיו ונחלקו פנים אל פנים, וכל אחד מהם אמר טעמו ונימוקו, והרוב עמדו בדעתם, בזה הוא שאמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל במחלוקת הפוסקים והמחברים שלא נשאו ונתנו פנים אל פנים, לא אזלינן בתר רובא, והוי ספקא דדינא, כי אפשר שאילו היו נושאים ונותנים ביחד, היו המרובים מודים למועטים, ושכן מוכח בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חו"מ (ס"ס יג). ושכן כתב בשו"ת מהרלנ"ח (בקונטרס הסמיכה דף רעח ע"ג). וכן העלה המהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן רז) דמשום האי טעמא כשיש מחלוקת פוסקים בדיני ממונות, המוחזק יכול לטעון קים לי כסברת המיעוט נגד הרוב וכו'. ע"ש. וכ"כ החזון איש (ערלה, ר"ס יז), שידוע שאין כח הרוב מכריע אלא במושב בית דין, אבל במחלוקת חכמים שהיו בדורות שונים או במדינות שונות אין נפקא מינה בין רוב למיעוט. ולכן המוחזק יכול לומר קים לי כהמיעוט נגד הרוב. ע"כ. (וע"ע בשו"ת חזון נחום ס"ס כד בשם הגרע"א בתשובה סימן קכב, ובשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סימן עא דף לה ע"א בשם הגאון בעל בית אפרים. ודו"ק) ומעתה שפיר סמכינן על סברת מיעוט נגד הרוב לחשוב הדבר בגדר ספק, לענין לצרפו עם ספק אחר לספק ספיקא. והשתא אתי שפיר גם מה שהקשה החקרי לב (בח"א מיו"ד סימן קכז) על דברי המשאת משה (סימן א) הנ"ל, דס"ל שגם בסברת מיעוט נגד הרוב, חשיב ספק, ואף על פי שנהגו כסברא החולקת, והקשה עליו מהתוס' כתובות (ט א) ושאר ראשונים שם שכתבו שמיעוט נגד רוב לא חשיב ספק לצרפו לס"ס. ע"ש. ולפי האמור לק"מ, דהתוס' מיירי ברוב ומיעוט במציאות, שבזה יש ללכת אחר הרוב, משא"כ בפלוגתא דרבוותא שלא נחלקו פנים אל פנים, חשיב שפיר ספקא דדינא, וכדברי המהר"ם בן חביב הנ"ל, וכיו"ב כתבנו בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן יב), שאע"פ שאנו חוששים לכללא דספק ברכות להקל אפילו במיעוט הפוסקים נגד הרוב, וכמ"ש האחרונים, מ"מ ברוב במציאות אזלינן בתר רובא, ולא חיישינן למיעוטא, וברוכי נמי מברכינן. והוכחתי כן בס"ד בראיות נכוחות. ע"ש. והרי גם מה שחוששים למיעוט פוסקים נגד הרוב לומר סב"ל, הוא מטעם המהר"ם בן חביב הנ"ל, שכל שלא נחלקו פנים אל פנים אכתי הוי כספקא דדינא. וכמ"ש בשו"ת אשדות הפסגה (חאה"ע סימן יד, דף נט ע"ב). (והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סימן טז אות ז. ע"ש). הילכך ברוב במציאות לא שייך טעם זה, ולעולם אזלינן בתר רובא, אף בספק ברכות. והרי זה כמבואר.

שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן לד

דהויא מדרבנן, אבל באיסור חדש דהוי מדאורייתא לא סמכינן ע"ז. ע"ש. ולשיטתיה אזיל (ביו"ד סי' רמב כללי הנהגות איסור והיתר) בד"ה עוד נראה, שהביא מ"ש הבית חדש שאף בדאורייתא סמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה, וכתב ע"ז בזה"ל: ותימה שהרי הא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים הוי מדאורייתא, דכתיב אחרי רבים להטות, וא"כ היאך אפשר לעקור דבר תורה משום שעת הדחק או הפסד מרובה, והלא כך היא גזרת הקדוש ברוך הוא ללכת אחרי הרוב, ומה בכך שהוא שעה"ד או הפ"מ וכו', ושאני ההיא דנדה (ט א) דמיירי בגזרת מעת לעת דרבנן. ע"ש. איברא אי משום הא לא איריא, שכבר כתב הגאון מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (ס"ס רז), דהא דקי"ל שהלכה כרבים, והמיעוט כמי שאינו, היינו דוקא בדיינים שנושאים ונותנים ביחד פנים אל פנים, שמכיון שהרוב נחלקו על היחיד בפניו, פשיטא דהו"ל כמי שאינו, אבל בדבר השנוי במחלוקת בספרי הפוסקים אם לא דנו אלו עם אלו, אפילו אם ראו הפסקים מתוך הכתב, בכה"ג יכול המוחזק לטעון קים לי כסברת המיעוט נגד הרוב, משום דאמרינן אפשר שאילו היו שומעים הרוב את דעת המיעוט ונימוקיו היו מודים לו. ע"ש. וכ"כ המהר"ם בן חביב בספר גט פשוט בכללים (כלל א), ושכן מוכח בתשובת הרשב"א שבב"י חו"מ (ס"ס יג), ושכן כתב המהרלנ"ח (בקונט' הסמיכה דף רע"ח ע"ג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת אהל יצחק הכהן (בלשונות הרמב"ם דף י ע"א). ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר סברת הב"ח והט"ז. וע' בפסקי הרשב"ץ לנדה (ט א) שכ', יחיד ורבים שנחלקו ולא נפסקה הלכה כאחד מהם, י"א שעושים כדברי היחיד בשעת הדחק, ואין נראה לומר כן במחלוקת תנאים ואמוראים אלא רק במחלוקת גאונים ופוסקים ובמילתא דרבנן. ע"כ. וכתב ע"ז בשו"ת הרשב"ש (סי' תקיג), וכן מצאתי להר"ן בתשובה כדברי אדוני אבי הרשב"ץ, דדוקא בדרבנן אמרינן כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק, אבל מצאתי להרשב"א בתשובה שנראה מדבריו דאף בדאורייתא אמרינן הכי, שכתב, דכל היכא דאיכא הפסד מרובה סמכינן לעולם על יחיד במקום רבים ואפילו אם הוא קטן בחכמה ובמנין לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין וכו'. ע"ש. וע"ע לרבינו הרא"ם בשו"ת מים עמוקים ח"ב (סי' ה) שאף הוא סובר שגם בדאורייתא סומכים על יחיד במקום רבים בשעת הדחק. ע"ש. נמצא שדין זה תליא באשלי רברבי. ולפ"ז יש מקום ליישב דברי המחנה ישראל, שסמך במקום הפסד על הרשב"א ורבו והתוס', נגד הריטב"א והר"ן. וע' בתשובת הגאון בעל בית אפרים שהובאה בשו"ת חתם סופר (חאה"ע ח"ב סי' עא דל"ה ע"א) בד"ה והנה מה, שברבים נגד רבים, סמכינן על מועטים במקום רבים, אף בדאורייתא, בשעה"ד. ע"ש. ועכ"פ צריך שיהיה הפסד מרובה בדבר, או שיש צורך מצוה בזה כגון ליטול עמו התפלין וכיו"ב. [וראיתי הלום בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' עה דף פ ע"ד) שהביא דברי המחנה ישראל הנ"ל, והקשה ע"ז מההיא דשבת (צד א) בנודע לו וחזר ונודע לו שחייב על האוכלין ועל הכלי שתי חטאות, ומוכח שריבוי שיעורין אפי' בבת אחת חייב מה"ת, ורק כשכל הבשר בקדרה אחת הכלי מצרף כל מה שבתוכו שיחשב דבר אחד, וכמ"ש הרמב"ם (פרק יב מה' שבת הי"א) שהכלי משים כל מה שיש בו כחפץ אחד. משא"כ כלי ואוכלין בתוכו. והכי נמי בחפצים שונים. ע"כ. ולק"מ, שכבר ביארנו לעיל דשאני ההיא דשבת שכל ההוצאה נעשית באיסור מתחלתה ועד סופה, משא"כ בנידון המחנה ישראל שמותר לחייל להוציא חפצים שנאלץ להוציאם ע"פ פקודת הצבא, אלא שמרבה בהוצאה בחפצים שלו. וע"פ זה ניחא גם מה שהקשה בשו"ת ארץ צבי שם, ממה שאמרו בירושלמי (פ"ג דכתובות), שהמדליק את הגדיש, שחייב על כל שבולת ושבולת, אמרינן ביה קים ליה בדרבה מניה. ולדעת המחנה ישראל למה יתחייב מיתה על כל שבולת ושבולת, הרי עשה את הכל בבת אחת, ואף על פי שנשרפו בזה אחר זה, מ"מ כיון שהכל בא מכח מעשה ההבערה שלו, נחשב כאילו נגמרה כל ההצתה בשעת מעשה ההבערה שלו, וכמ"ש הנימוקי יוסף (פ"ב דב"ק) וכו'. ע"ש. ולפי האמור גם קושיא זו נדחית מאליה, שהרי שם כל ההבערה נעשית באיסור, ולא שייך כאן דין ריבוי בשיעורין. ושו"ר להגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (סי' קעז דף קפד ע"ב) שהביא הקושיא מהירוש' (פ"ג דכתובות) בשם רב גדול אחד, ודחאו כמש"כ, שהרי המחנה ישראל דן בזה משום ריבוי בשיעורין, שבעיקרו עושה מלאכת היתר מצד האונס של פקודת הצבא, ועל זה מצדד שיכול להרבות ולהוציא גם חפציו באותה יד שמוציא בהיתר, משא"כ בדין הירוש' שהכל הוא עושה באיסור, ואין כאן גדר של ריבוי בשיעורין, ובודאי שחייב על כל שבולת ושבולת. ע"ש. וע"ע בשו"ת לבוש ישע אפשטיין (סי' ב - ג) שפלפל ג"כ ע"ד המחנה ישראל הנ"ל. ומ"ש הלבוש ישע שם, שהעושה משום גזרת המושל חשיבא מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש לפלפל בזה הרבה, ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סי' סט אות ד). ואכמ"ל].

שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן ב

ד) ולכאורה עדיין יש לדון בזה לפי מ"ש הפרי חדש (סי' נז סק"נ) שבמחלוקת שקול ואין הכרע לאחד מן הצדדים מהני י"ב חודש, משמע שאם רוב הפוסקים אוסרים, אזלינן בתר רובא, והו"ל כטריפה ודאי דלא מהני לה שהיית י"ב חודש. והרי לדברי החכמת אדם עצמו שכתב שרוב הפוסקים אוסרים בכל הכרס בנקב במשהו, לא תועיל שהיית י"ב חודש, או לידה, וע"ע להפרי מגדים יו"ד (סי' נז ס"ק מח) שנסתפק בזה, כשיש רוב פוסקים מטריפים, אם יש ללכת אחר הרוב, ולא מהני בה שהיית י"ב חודש או לידה, או שמא בכל זאת יש להקל כיון שיש מיעוט מכשירים, והרוב אינן חיות י"ב חודש. ובשפתי דעת (סי' פא סק"ה) כ' להחמיר בזה, וסיים בצ"ע. ע"ש. והגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת מה"ת (סי' קעב) כתב ע"ד הפמ"ג, ולדידי אין כאן ספק כלל, שבודאי מותרת גם בזה בשהיית י"ב חודש, שאע"פ שרוב הפוסקים מטריפים, מה בכך, הכא נמי איכא רובא, שרוב טרפות אינן חיות י"ב חודש, ורוב זה עדיף ואלים טפי, שאולי יש עוד פוסקים המכשירים ואין אנו יודעים מהם. ע"כ. ולעומתו בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סוף סי' ס) כתב, שכל שרוב הפוסקים אוסרים, כגון בנ"ד שלדעת רוב הפוסקים בכל הכרס יש להטריף בנקב במשהו, לא מהני שהיית י"ב חודש, שהרי נאמר בתורה אחרי רבים להטות, והו"ל ודאי טרפה דלא מהני לה שהיית י"ב חודש. ע"כ. ולפענ"ד אי משום הא לא איריא, לפי מ"ש המהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סי' רז), שדוקא במחלוקת שנחלקו פנים אל פנים, כמו בבית הדין, הדין הוא ללכת אחר הרוב, כמו שנאמר אחרי רבים להטות, ומוציאים מן המוחזק (ע' בתוס' ב"ק כז רע"ב), משא"כ בפוסקים שלא נחלקו פנים אל פנים, מצי המוחזק לומר קים לי כדעת המיעוט, כי אולי אם היה הרוב שומע דברי המיעוט וטעמם ונימוקם היו מודים להם. ע"כ. וכ"כ המהר"ם בן חביב בגט פשוט (בכללים כלל א), שכל שלא נחלקו פנים אל פנים, לא אזלינן בתר רובא, משום דבעינן רובו מתוך כולו, ושכן כתב המהרלנ"ח בתשובה. ושכן מוכח גם בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חו"מ (ס"ס יג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת אשדות הפסגה (חאה"ע סי' יד). ובספר אהל יצחק חסיד בחידושיו להרמב"ם (פרק יא מהל' ברכות הט"ז). ובשו"ת משפטים ישרים ח"א (סי' רלח). ובשו"ת ימי יוסף ידיד ח"א (חאה"ע ס"ס א). ע"ש. וכיו"ב כתב החזון איש (ערלה ריש סי' יא). ע"ש. וע' בספר שארית יהודה (דף נח ע"ג) שכתב בשם אחיו הגר"ז בעל התניא, שדין אחרי רבים להטות אינו נוהג מה"ת אלא בדור ההוא שנחלקו בו, אבל בדורות הבאים אחריו, כיון שב"ד הבא אחריהם יכול לסתור דבריהם ולחזור ולדון בענין אחר, כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' ממרים), אין שום חיוב מה"ת ללכת אחרי הרוב, ולכן סומכים על היחיד בשעת הדחק. ע"ש. ומעתה בודאי שהרוב של טרפות שאינן חיות עדיף ומכריע יותר מהאי רובא של מחלוקת הפוסקים, וכיון שחיתה י"ב חודש כשרה. ושוב מצאתי כן בשו"ת חקרי לב (ח"א מיו"ד סי' כה) הנ"ל, שהביא דברי הפר"ח (סי' נז סק"נ) דמשמע דס"ל שאם דעת רוב הפוסקים להטריף לא מהני שהיית י"ב חודש, וכתב, ובודאי שטעמו הוא משום שנאמר אחרי רבים להטות, אבל אין זה טעם מספיק, שמכל מקום היכא דסמי בידן ואפשר לברר הדבר ע"י שהיית י"ב חודש, ועל פי נסיון זה, בכה"ג לא מהני דעת רבים, כשם שהמוחזק יכול לטעון קים לי כסברת המיעוט נגד הרוב, וכן נראה ממ"ש בתשובת הרשב"א, דכי לא מהני שהייה, היינו בטריפות המנויות והשנויות במשנה והמוסכמות, אלמא שכל שיש מחלוקת בדבר אפילו בין יחיד לרבים מהני שהיית י"ב חודש וכו', ועוד שכבר העלתי במקום אחר, דכי כתיב אחרי רבים להטות היינו דוקא כשנשאו ונתנו בדבר ונתבטלה דעת היחיד, משא"כ במחלוקת פוסקים בחיבוריהם שאינו רוב גמור, י"ל דמהני שהיית י"ב חודש. וע' למהר"ם בן חביב בכללים כלל א' ואוקי באתרין. (וע' להחקרי לב בח"א מיו"ד סי' פב. ודו"ק). וכ"נ קצת מלשון המהרש"ל ביש"ש (סי' פ). ועכ"פ כשיש שני פוסקים מגדולי המורים שמכשירים, אפילו רבים חולקים עליהם, אם שהתה י"ב חודש נקטינן להקל כדברי המכשירים. עכת"ד. ותאזרני שמחה שזכיתי לכוין לדעתו הגדולה. ואמנם בשו"ת עטרת שלמה (חיו"ד סי' טז אות ו) העלה שכל שהמטריפים הם רוב הפוסקים שאז הלכה כמותם, או שיש ראיה מכרעת לדבריהם, או שכבר הוכרע הדבר לאסור מספק, חשיבי כודאי טריפה, ולא מהני להו שהיית י"ב חודש, ואל תשיבני ממה שאמרו בחולין (נז ב), שהלכה רווחת בישראל ששמוטת ירך בעוף טרפה, והלא תרנגולת אחת היתה לו לר"ש בן חלפתא שנשמטה ירכה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה וכו', ש"מ שאף שהסכימו לאסור, מהני לה שהיית י"ב חודש, שיש לדחות ולומר שהכוונה אמאי לא חזרנו קודם שהסכימו כן להלכה. ע"ש. (וע"ע בדבריו להלן אות יא). ואין דבריו מוכרחים, אכן יש לו סיוע מדברי הב"ח והתבו"ש שדחו בשתי ידים דברי ההגהה שבטור, עד שכתבו דשרי להו מרייהו להמדפיסים שהביאוה, ומשום שלדעתם רוב הפוסקים אוסרים בכל הכרס בנקב במשהו. אבל החכמת אדם שהסתמך בין השאר על ההגהה הנ"ל, אף שכ' שרוב הפוסקים אוסרים, ס"ל כמ"ש האחרונים הנ"ל, שאף כשרוה"פ אוסרים מהני שהיית י"ב חודש, וכ"ש שי"ל בנ"ד שחלק גדול מן האוסרים לא אסרו אלא מספק, והו"ל ספק טריפה דמהני לה י"ב חודש. וכן כתב בשו"ת אמרי נועם (סי' יא די"ג ע"ד). ע"ש. וכן בשו"ת שבט סופר (חיו"ד סי' כג) הסביר דברי הב"ח דלא פליג על מ"ש המהרש"ל דבספק פלוגתא דרבוותא מהני שיהוי י"ב חודש, משום דס"ל שזהו רק בספק או מחלוקת שקולה, משא"כ אם רוב הפוסקים אוסרים לא מהני, ומכיון שרוב הגדולים אסרו בכל הכרס, דברי ההגהה אין להם מקום, וכמ"ש הפמ"ג. ואף שהרב חכמת אדם הכשיר בכה"ג וסמך על ההגהה הנ"ל, ומשמע דס"ל שאף כשרוב הפוסקים אוסרים מהני שהיית י"ב חודש, מ"מ הב"ח והתבו"ש ס"ל שברוב פוסקים אוסרים לא מהני. ומ"מ נ"ל שיש להקל בהפסד מרובה ע"י שהיית י"ב חודש, משום שגם רוב הפוסקים שאסרו הוא רק מפני ספק בהלכה, והו"ל ספק טריפה דמהני לה שהיית י"ב חודש. ע"כ. ולפי האמור לעיל אפילו רוב הפוסקים אוסרים בודאי, יש מקום להקל, כיון דמידי פלוגתא לא יצאנו. ובשו"ת הרי בשמים ח"ב (ס"ס קמז) הביא ג"כ דברי החכמת אדם שהעלה להכשיר בנ"ד משום דהוי ספק טריפה, וכתב, שיש לעיין בזה לפי מ"ש הפמ"ג (סי' נז ס"ק מח), שבמקום שרוב הפוסקים מטריפים ומיעוט מכשירים אפשר דלא מהני שהיית י"ב חודש. וגם בתשובת נאות דשא (סי' יד) חוכך להחמיר מכח דברי הש"ך סי' פא, וא"כ הכא נמי הלא רוב הפוסקים מטריפים. אולם מ"מ בנידון החכמת אדם שהיתה שהיית י"ב חודש וגם עיבור ולידה הו"ל תרי רובי להכשיר, ותרי רובי חשיבי כודאי, ולא שייך טעם הפמ"ג להחמיר. ע"כ. (וכן בשו"ת עטרת שלמה (סי' טז אות יג) התיר מטעם תרי רובי, שחיתה י"ב חודש וגם ילדה ולד. וע"ע להגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת קמא (סימן עד). ע"ש). ולפי מה שביארנו שאין כאן דעת רוב הפוסקים להחמיר, ואדרבה אפשר שרוב הפוסקים מכשירים, וכמו שהעיד המאירי, אין צורך לתרי רובי, אלא סגי בחד רובא, או ששהתה י"ב חודש או שילדה.

שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן מג

נראה ליישב דעת הרא"ם ומהר"א ירושלמי הנ"ל מקושיית הש"ך, דס"ל כמו שכתב הגאון מהר"ם בן חביב בגט פשוט בכללים (כלל א), שלא נאמר בתורה אחרי רבים להטות אלא כשכל הדיינים נקבצו יחדיו ונחלקו פנים אל פנים, אבל במחלוקת הפוסקים שלא נשאו ונתנו פנים אל פנים הוי ספיקא דדינא, כי אפשר שאילו היו נושאים ונותנים ביחד היו המרובים מודים למיעוט. ושכן מוכח בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף חושן משפט (סוף סימן יג). ושכן כתב בשו"ת מהרלנ"ח (בקונטרס הסמיכה דף רעח ע"ג). ושכן העלה גם המהר"א ששון (סוף סימן רז), דמשום הכי במחלוקת הפוסקים אמרינן דמצי לטעון קים לי כסברת המיעוט נגד הרוב, משום דדוקא בדיינים שהם נושאים ונותנים יחד, והרוב אומרים סברתם נגד המיעוט, הלכה כרבים, והמיעוט כמאן דליתיה דמי, אבל בספרי הפוסקים שלא ראו אלו את אלו, שפיר יש לטעון קים לי כהמיעוט, שאולי אם היו שומעים הרוב את דברי המיעוט ונימוקם מפיהם, היו מודים להם. ע"ש. והכנה"ג חו"מ (סי' כה אות כב) הביא להלכה דברי המהר"א ששון הנ"ל שכתב כן. ע"ש. וכן כתב עוד בספרו שו"ת בעי חיי (חלק חו"מ סי' נח דף מט סוף ע"ג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת דבר משה אמריליו (ח"ג סי' יד דף טו סע"א) ע"פ דברי הגט פשוט הנ"ל. ע"ש. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספר חקות החיים (חו"מ סי' א, דף א סע"ב). ובשו"ת אשדות הפסגה (חאה"ע סי' יד דף נט רע"ב). וכ"כ הגאון מהר"א ישראל בספר ארעא דישראל (מע' ר אות ד) בד"ה עוד. ובספר פחד יצחק (מערכת מיעוט, מ"ע, דף קסו ע"ג). וכן הגאון התומים (סי' כה דף מח ע"ג) הביא דברי מהר"א ששון הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בספר שבילי דוד (חיו"ד, בכללי הפוסקים אות כא, דף כה ע"ג). וזה שלא כמו שכתב בשו"ת הרדב"ז (סימן קטז), שאפילו במחלוקת הפוסקים נקטינן כרבים מן התורה משום דכתיב אחרי רבים להטות, ואזלינן בתר רוב הפוסקים אפילו להוציא ממון. ובאמת שהדבר ברור דסוגיין דעלמא דלא כוותיה. ע"כ. וכן כתב בשו"ת אהל יצחק הכהן (בלשונות הרמב"ם פרק יא מהלכות ברכות דף י ע"א). וע"ע בשואל ומשיב תליתאה (ס"ס רמו). ובשו"ת ימי יוסף ידיד (חאה"ע סי' א). ולפי זה אתי שפיר דברי הב"ח והט"ז הנ"ל שאף בדאורייתא שפיר יש לסמוך בשעת הדחק או בהפסד מרובה על יחיד במקום רבים. וסיוע לדבריהם מדברי הרשב"ש (סי' תקיג) אליבא דהרשב"א. ומצאתי להגאון רבי רפאל בירדוגו בשו"ת משפטים ישרים (סי' רלח) שכתב, שהדבר ברור דמה שאמרה תורה אחרי רבים להטות אינו אלא כשהיו כולם במעמד אחד, כמו הסנהדרין שהיו בועד אחד, פנים אל פנים, אבל אם הרבים הם בחיבורים ובספרים, אין בזה משום אחרי רבים להטות, שהרי מנהגינו לפסוק כדברי מרן הש"ע במקום שנמשך אחר הרי"ף והרמב"ם, אף על פי שרבים חולקים עליהם, וגם הש"ך פעמים רבות מביא פוסקים רבים נגד הש"ע, ואף על פי כן אנו פוסקים כהש"ע. והרי כתוב אחרי רבים להטות, ואיך העלימו גדולי הדורות את עיניהם מזה, ואין פוצה פה. אלא ודאי שהדבר ברור כמו שכתבנו דלא שייך כלל דאחרי רבים להטות, אלא כשהם במעמד אחד, שכל אחד שמע דברי חבירו פה אל פה, ונשאו ונתנו ביחד והחליטו הרוב מה שהחליטו. אלא דמ"מ כשהפוסק מחפש לקבוע הלכה בראותו מערכה מול מערכה, ואין לדבר הכרע, טוב לפסוק הלכה כרבים. אף על פי שלא נצטוינו על זה, וכן עושים הפסקנים שבכל דור ודור, שיותר נכון לסמוך על דעת הרבים נגד היחיד. ובזה ניחא מה שהקשה הש"ך סי' רמב על הב"ח שכתב דסמכינן על יחיד במקום רבים במקום הפסד מרובה, והלא כתוב אחרי רבים להטות, וסוקלים אדם על פי רוב. ולפי מה שכתבנו לא קשיא מידי. וזכורני שכן כתב הגאון רבי יעקב בן צור זצ"ל. עכת"ד. וגם הלום ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מה"ת (חאה"ע סי' ט) שכתב, שהב"ח יו"ד (סי' רמב) הבין מדברי הרשב"א שאף בדאורייתא סמכינן על יחיד במקום רבים בשעה"ד, והש"ך הקשה עליו, שהרי כתוב אחרי רבים להטות וכו'. אולם ראיתי להאור זרוע בהל' חדש שכתב להתיר חדש בזה"ז בחו"ל משום שהוא שעת הדחק סמכינן על היחיד דס"ל שאינו נוהג בחו"ל, אף על פי שלמ"ד חדש נוהג בחו"ל הוא אסור מן התורה, הרי שמצינו לרב רבנן, האור זרוע, דפשיטא ליה שאף בדאורייתא סמכינן בשעה"ד על דעת יחיד במקום רבים וכו'. ונראה דס"ל דלא שייך אחרי רבים להטות אלא רק כשנחלקו פנים אל פנים במעמד אחד, ורבו האוסרים על המתירים, אבל אם נחלקו פוסקים זה שלא בפני זה, אין בזה משום אחרי רבים להטות, משום שאולי אם היו שומעים הרבים סברת היחיד וטעמו ונימוקו, היו מודים לדבריו, להכי סמכינן להקל על היחיד אף בדאורייתא. עכת"ד. ועיין עוד להגאון חזון איש (ערלה, ריש סימן יז) שכתב, שידוע שאין כח הרוב מכריע אלא במושב בית דין, אבל במחלוקת חכמים שהיו בדורות שונים או במדינות חלוקות אין נפקא מינה בין רוב למיעוט, ולכן יכול לומר המוחזק קים לי כהמיעוט נגד הרוב. ע"ש. [וכיוצא בזה כתב הר"ן שבת (סוף פרק תולין), דהא דקיימא לן אין הלכה כתלמיד במקום הרב הני מילי כשנחלקו פנים אל פנים, הא לאו הכי הלכה כבתראי. ע"ש. וכן כתב מרן החיד"א בספר אהבת דוד (דף פד ע"ד) בשם הרמב"ם בכלליו כתיבת יד. ע"ש. ועיין עוד בספרו ברכי יוסף אורח חיים (סימן שכח), ובקרבן נתנאל (פרק קמא דקידושין סימן נו אות צ'). ע"ש]. (ועיין עוד בדברי התומים בקיצור תקפו כהן אות קכג וקכד). ו

שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה הערות סימן מג

*) ומכאן תשובה למה שכתב הגאון חקרי לב (חלק א מיורה דעה סימן פב), לפקפק על דברי הגט פשוט הנ"ל, והעלה שלעולם יש ללכת אחר הרוב. ע"ש. (ועיין עוד בחקרי לב חלק יורה דעה סימן עז דף קיג ע"ג). ועיין עוד בשו"ת יד אליהו מקאליש (סימן צח אות ב). ע"ש. ובאמת שממה שפשט המנהג לומר קים לי כשני פוסקים אפילו נגד מאה פוסקים, וכמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (חו"מ סי' כה סק"ט), מוכח כהגט פשוט. גם הרי הסכימו רוב האחרונים שספק ברכות להקל אפילו במיעוט נגד הרוב, ואפילו שנים מהפוסקים נגד מאה. וכמו שכתב בשו"ת דבר משה (חלק א סימן לח, וחלק ג דף יד ע"א). ובשו"ת אשדות הפסגה (חלק אבן העזר סימן יד). ובשו"ת צל הכסף חלק ב (חלק אורח חיים סימן ב). ובשו"ת ראש משביר חלק א (סימן ז). ובשו"ת מעט מים (סימן נד). ובספר זכור לאברהם (ח"א דף יח סע"ב, וח"ג דף כו ע"ד), ובספרו חסד לאברהם (סי' יח דף לח ע"ג), ובספר נר מצוה חלק ב (דף סט ע"ב). ובפתח הדביר חלק א (סי' קצ דף ריא ע"א). ובספר בירך את אברהם (דף צג א). ובשו"ת לב חיים חלק א (סימן צא). ובשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' י, דף מב סע"ג), ובשו"ת זבחי צדק (עמוד תמא), ובשו"ת מעשה איש חלק א (חלק יורה דעה סימן טו). ועוד. והכי סוגיאן דעלמא. וכן מוכח מדברי מרן הבית יוסף (סי' יח וסי' רצט וסי' תעד). ע"ש. ובעל כרחך דהיינו מהטעם הנ"ל. ועיין עוד בשו"ת שארית יהודה (דף נח ע"ג) שכתב בשם אחיו הגאון רבינו זלמן בעל התניא, שדין אחרי רבים להטות מן התורה אינו אלא באותו הדור שנחלקו, אבל בדורות הבאים כיון שיכול בית דין שלאחריהם לסתור דבריהם ולחזור ולדון בענין אחר, וכמו שכתב הרמב"ם (בפרק ב מהלכות ממרים), אין בזה חיוב ללכת אחר הרוב מן התורה, ומשום הכי יכולים לסמוך על יחיד בשעת הדחק. ע"ש. וראיתי בשו"ת הסבא קדישא ח"א (סי' כב עמוד עד בסופו), שהעיר על מ"ש הרב שבת הארץ, שבדור אחר שלא במושב שהוחלט בו דעת רוב הפוסקים, אין בזה דין "אחרי רבים להטות" מן התורה. וכתב, דהא ליתא וכו'. ולפי האמור זוהי דעת הגאון רבי זלמן דרב גובריה, ולא מדחינן ליה בגילא דחיטתא.
 
נערך לאחרונה:
שו"ת יביע אומר חלק ב - אורח חיים סימן יב

לפמ"ש הגט פשוט בכלליו (כלל א), דלא נאמר בתורה אחרי רבים להטות, אלא כשכל הדיינים נקבצו יחדיו ונחלקו פנים אל פנים, אבל במחלו' הפוסקים שלא נשאו ונתנו פה אל פה הוי ספיקא דדינא. שאפשר שאילו היו נו"נ ביחד היו המרובים מודים למיעוט. ושכ"ד גדולי האחרונים. וזה שלא כמ"ש הרדב"ז בתשו' (סי' קטז), דמ"ש התורה אחרי רבים להטות הוי אפילו בד' הפוסקים, שלא דיברו זע"ז פא"פ. ע"ש. ומש"ה שפיר קאמר ר"ע אף על פי שאתה אומר כן וחביריך אומר כן, יוה"כ. כלומר שהואיל ונחלקו חכמים על דבריו פנים בפנים, בזה לא שייך עוד לומר סב"ל, שאין כאן ספק כלל. כיון שאמרה תורה אחרי רבים להטות. ודוקא לדידן אמרינן הכי במחלוקת הפו' אפילו ביחיד נגד רבים, כיון דלא הויא פלוגתא גבי הדדי, שלא נחלקו פנים אל פנים, ומשו"ה חשיב כספיקא דדינא וסב"ל. וכנ"ל, [וע' בהגהות מהר"ץ חיות (ברכות לז) מ"ש בזה. ואינו מוכרח]. וע' בתשו' חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' פב) שהאריך למעניתו בד"ז, והעלה שאף בכל מחלוקת הפוסקים אזלינן בתר רובא דרבוותא. ודלא כהג"פ ע"ש. וע"ע אליו שם (בסי' עז, דקי"ז ע"ג). ע"ש. וכעת אמ"א, וזה שלא כמו שפשוט לו להגאון מופת דורינו החזון איש (ערלה, ר"ס יז), כעין דברי הג"פ הנ"ל. ע"ש. אולם לכאורה כן משמע מדקי"ל (מ"ק כ) דהלכה כד' המיקל באבל אף ביחיד במקום רבים. וכן בעירובין (מו:) אמרינן הלכה כד' המיקל בעירוב אפילו ביחיד במקום רבים. ע"ש. (וצ"ל לפ"ז דמיירי שלא נחלקו פנים בפנים. וי"ל.) וכ"מ ממה שהסכימו האחרונים הנ"ל דאמרינן ספק ברכות להקל אף במיעוט נגד הרוב, +/מילואים/ שכ"כ בס' אהל יצחק הכהן על הרמב"ם (ד"ח ע"ג).+ וכ"כ להוכיח מזה כד' הג"פ הנ"ל, בפתה"ד ח"א (דף רי"א ע"א). וכ"נ עוד ממ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח) בשם האחרונים, דעבדינן ספק ספיקא אף בסברת מיעוט הפוסקים, ואפילו בסברא הדחויה מההלכה. ע"ש. ועמ"ש בזה הגאון ר"א רגולר בשו"ת יד אליהו (סי' צח אות ב). ואכמ"ל.
נתת לי הרבה שיעורי בית...
 
נדצ"ל דאורייתא.
אה"נ @פשוט...
תמנה אותם ואת המקורות.
ואלה הם (והם לא לפי סדר כ"ש, ובכלל זה לא לפי סדר הדורות... כי לא הספקתי לבדוק הענין...):

המקורות ממו"ר מרן שליט"א כש"כ בילקוט יוסף סה"ע (ע"ש כל הענין עמ' נ - סה ואשרי העם שככה לו...)

והנה. יש מהם שכ"כ בפירוש ממש, ויש מהם שמשמע מהם כן (משמע פחות או משמע יותר...), ויש מהם שכתב מו"ר מרן שליט"א ולא הבאתי כי אין זה מוכרח בהו (וכש"כ מו"ר שליט"א בעצמו שם, ע"ש)

  1. רב האי גאון (הובא ברבנו ירוחם נתיב ה ח"ד)​
  2. ת' (מנחות סו. ד"ה זכר)​
  3. מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סימן שא)​
  4. הרא"ש (שלהי פסחים)​
  5. בעל המאור (שלהי פסחים)​
  6. הרוקח (סימן שעא)​
  7. ר"י (הובא ברבנו ירוחם שם - נתיב ה ח"ד)​
  8. הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן רפד)​
  9. רבנו ישעיה הראשון (ספר המכריע ס"ס כט)​
  10. אורחות חיים (סוף הלכות סה"ע)​
  11. הרא"ה (שלהי פסחים)​
  12. הריבב"ן (שלהי פסחים)​
  13. הנמוקי יוסף (שלהי פסחים)​
  14. אהל מועד (שער הפסח דרך ו נתיב ב קז.)​
  15. האבודרהם (דף סה ע"ג)​
  16. רבנו פרץ (הגהה לתשב"ץ סימן שצד)​
  17. הסמ"ק (סימן קמה)​
  18. הרשב"א משאנץ (הובא בסמ"ק שם. וכן בספר כתאב אל רסאייל סופו בתשובת הר"ש משאנץ לרמ"ה)​
  19. הכלבו (ס"ס נה)​
  20. הריצב"א (הובא בתוספות חכמי אנגליה שלהי פסחים)​
  21. בעל העיטור (ח"ב הלכות מצה ומרור דף קלז.)​
ומו"ר מרן שליט"א כתב שם עוד כמה מקורות, אכן לכאורה יש לדון בהו, וכש"י:

רש"י (כ"כ במנין השיטות שם עמ' נט ד"ה ועכ"פ), וכבר הערתי על זה לעיל, ואכ"מ.

מהר"ם חלאווה, הרמב"ן - וא"ז מוכרח וכש"כ מו"ר שליט"א שם עמ' נב שלהי ד"ה ודעת, ע"ש.

תרומת הדשן, ספר מצוות זמניות, הגהות מנהגים, סדר היום - כמדומה אינם ראשונים...

ודאי לא הש"ע שציינו מו"ר מרן שליט"א שם, והא אינו ראשון, וצ"ע
ויש עוד מקורות (וגם אותם ראיתי באיזהו מקומן, ואיני זוכר כעת היכן בדיוק):

ר"י אבן שועיב (בדרשותיו, יום ראשון של פסח ד"ה והזכירו)

האגודה (מנחות אות לג) - ואינו מוכרח...


התוספות על התורה (הדר זקנים, ויקרא כג) - ואולי היינו הך בהדי ת' מנחות שם...

ואפשר שיש עוד, וצריך חיפוש...
י"א שכל שלא נחלקו פנים אל פנים הוי מחלוקת שקולה. (ודעתי אינה כן).
גם אם כן... (ואכ"מ)

הן לא משום הא כ"כ הרב הנ"ל שליט"א - ועל כן טענתי...

[כי אי טען הכי עוד אפשר דאה"נ... אך הרי הוא שליט"א טען שבאמת לא כ"ה מנין השיטות, וזאת לא זכיתי להבין, הא קמן דרבו גם רבו השיטות שסה"ע בזה"ז מדרבנן מהשיטות דמדאורייתא... וכש"נ...]
 
אותו מחבר
אורחות חיים זה רבנו אהרן הכהן

הרא"ה זה רבנו אהרן הלוי (דאית דס"ל שאיהו בעל החינוך, ואכ"מ)

והכל בו הרי בכלל יש טוענים שאשה כתבתו

כך ידוע לי עכ"פ, הלא כן?

וע'

שם - https://tablet.otzar.org/#/b/608509/p/38/t/1714996617930/fs/0/start/0/end/0/c/1715001769893

ושם - https://tablet.otzar.org/#/b/169974/p/8/t/1714996617930/fs/0/start/0/end/0/c/1715001821741

ועכ"פ מו"ר מרן שליט"א בילקוט יוסף שם הביאם כנפרדים...
 
חזור
חלק עליון