• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

מטמא, מדמע, ומנסך, - מזיק?

אשטח את שאלתי בקצרה.
בכל מזיק יש בעצם גדר שהוא החסיר מישהו או מציאותית [גנב וגזלן דל"ה החסרה מהותית אלא רק מציאותי שהתחסר לניזק ממון כי אין לו אותו כרגע!]
או מהותית והיינו שאיבד ממון מן העולם והיינו דאין ההזק מצד הבעלים אלא מצד הממון שבעצם השמידו.
אבל בכל הני החסר הוא רוחני והיינו שהתורה מצווה אותנו לא לשתות יין נסך ולא לאכול פירות טמאים אבל היאך שייך להחשיבו כמזיק הרי אין פה החסרה כלל וכלל לא מציאותית וכ"ש שלא מהותית.
ובעזר"י אאריך יותר.
 
אשטח את שאלתי בקצרה.
בכל מזיק יש בעצם גדר שהוא החסיר מישהו או מציאותית [גנב וגזלן דל"ה החסרה מהותית אלא רק מציאותי שהתחסר לניזק ממון כי אין לו אותו כרגע!]
או מהותית והיינו שאיבד ממון מן העולם והיינו דאין ההזק מצד הבעלים אלא מצד הממון שבעצם השמידו.
אבל בכל הני החסר הוא רוחני והיינו שהתורה מצווה אותנו לא לשתות יין נסך ולא לאכול פירות טמאים אבל היאך שייך להחשיבו כמזיק הרי אין פה החסרה כלל וכלל לא מציאותית וכ"ש שלא מהותית.
ובעזר"י אאריך יותר.
כדאי באמת להרחיב את הדברים, ברשותך אוסיף מעט, בגיטין נב: מבואר במשנה: המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, ובגמ' אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו אי הכי אפילו במזיד נמי השתא לאוזוקי קא מכוין אודועי לא מודע ליה ור' יוחנן אמר בדבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני.
קושייתך כפי שאני מבין היא לשיטת חזקיה שמחייב על נזקים אלו מעיקר הדין.
 
גם מטמא ומדמע הזיק את החפץ, שע"י שהטיל בו איסור גרם לקלקולו.
שהנה, הדבר ברור שלא כל הפסד לבעלים נחשב כנזק, שאם נוגע במאכלו של חברו אינו מזיק, גם אם חברו מנוי וגמור לא לאכול מאכלים שנגע בהם, והטעם בזה משום שלא עשה נזק בגוף הדבר, ואין כאן תפיסת ממון ברשות חברו, וע"ז כו"ע לא פליגי, ונח' אם גם כאשר מזיק ממון חברו בטומאה הוי כעין זה, שכיון שאינו ניכר נידון כעיכוב חיצוני, ול"ה תפיסת מצב נזק בגוף הממון, או שנידון הדבר כתוכן עצמי ומעכב עיקר גוף הממון.​
 
גם מטמא ומדמע הזיק את החפץ, שע"י שהטיל בו איסור גרם לקלקולו.
שהנה, הדבר ברור שלא כל הפסד לבעלים נחשב כנזק, שאם נוגע במאכלו של חברו אינו מזיק, גם אם חברו מנוי וגמור לא לאכול מאכלים שנגע בהם, והטעם בזה משום שלא עשה נזק בגוף הדבר, ואין כאן תפיסת ממון ברשות חברו, וע"ז כו"ע לא פליגי, ונח' אם גם כאשר מזיק ממון חברו בטומאה הוי כעין זה, שכיון שאינו ניכר נידון כעיכוב חיצוני, ול"ה תפיסת מצב נזק בגוף הממון, או שנידון הדבר כתוכן עצמי ומעכב עיקר גוף הממון.​
וזה מה שהוקשה לעיל, דהרי פשיטא דאיסורים אינם 'תוכן פנימי' כלשונך, אלא הוי כעין 'אריא דרביעא עליה'.
 
חזור
חלק עליון