כיצד ניתן ללמוד ק"ו מהצפרדעים -שנצטוו להיכנס לאש- לאלו שלא נצטוו

[גרינפלד]

גמ' פסחים נ"ג ב':​

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז, כח) ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.​

והקשו המפרשים כיצד למדו מהצפרדעים, והרי הצפרדעים נצטוו לעשות כן.

ומובא שהגר"א כשהיה בגיל 7 תירץ על קושיא זו שהקשה השאגת אריה בדרשתו שאף שהיו מצוות - מ"מ יכלה כל צפרדע לומר שחבירתה תיכנס לתנור; ונישקו השאגת אריה.
ולכאורה קשה סו"ס אם יש ציווי להיכנס לכבשן האש - בוודאי שחלק מהצפרדעים צריכות להיכנס לשם; ואכן כך אמר לי הגרד"ל שליט"א, שתירוץ זה קשה להבנה. וכשאמרתי לו שיש אחרונים (אולי פנים יפות) שלא היה זה ממש ציווי - אמר לי שגזירת הקב"ה שיהיה - גם מחייבת שלא לבטלה, כשבת קמ"ט ב' עי' כאן.
והוסיף, שמבחינה היסטורית לא מסתבר שהשאגת אריה נפגש עם הגר"א כשהיה בגיל 7.​

 

[גרינפלד]

ובעיקר הקושיא ביפה תואר על המדרש י' ב' תירץ שכוונת הק"ו הוא, שאם הצפרדעים שאינם מצווים על קידוש ה' בדר"כ - אירע שהקב"ה רצה שימסרו נפשם; מסתבר שאדם שבאופן כללי מצווה על קידוש ה' - גם באופן שאינו מצווה רצון ה' הוא שימסור נפשו.

ובשם בנו של הבית אברהם [טשכנוב] ראיתי מובא שהכוונה שבגמ' אמרו שמההיקש "ובתנוריך ובמשארותיך" - לומדים שנכנסו לתנור כשהיה בוער, כי המשארת מצויה אצל התנור כשהוא חם; והצפרדעים לא היו חייבים לדרוש דרשא זו, והיו יכולים להיכנס לתנור כשהוא צונן, והם מעצמם מסרו נפשם להיכנס כשהוא בוער, עכ"ד.
ולכאורה צ"ב שהרי אם כך דרשו חז"ל - א"כ הצפרדעים קיבלו אמירת ה' גם כך.
ויתכן לבאר שכאן זה רק כעין אסמכתא, ואין זו דרשא גמורה, שביאר הריטב"א ר"ה ט"ז א' שהכוונה שהתורה לא חייבה את מה שנדרש - אלא "[העיר] הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה"; וכן כאן הדרשא היא שראוי להיכנס כשהוא חם.
ועי' רמב"ן שבת פ"ז א' בדיבור הראשון; ויל"ע אם שייך לדמות לכאן.
ולכאורה לא דמי.​

 

[נוריאל]

ייש"כ על הדברים.

לענ"ד אפשר שהכוונה של לימוד הק"ו הוא לא ק"ו רגיל אלא הכוונה שהדבר נכתב בתורה כדי שנלמד ממנו כעין ק"ו.

הנה למשל:
ר' שמואל בר נחמני אומר: בשעה שהיה משה כותב התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק נעשה אדם, אמר לפניו: רבש"ע, למה אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים? אמר ליה: כתוב, והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה למשה: האדם שאני בורא, גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם לא יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן, אמור לו: למוד מבוראך; כיון שבא לבראות אדם, נמלך במלאכי השרת. (ילקוט שמעוני בראשית)

והרי כל העניין הוא רק להראות לנו כיצד להתנהג כעין "הצגה" ומה שייך ללמוד מהצגה? אלא שזו דרך לימוד של המחשה כמו משל וכדו' כך זה שהקב"ה שאל למלאכים זה גופה בא ללמד ולא עצם השאלה ששאל אלא כל העניין נכתב כדי ללמד.

כך גם כאן התורה כתבה שהצפרדעים יכנסו לתנורים כדי שנלמד מהם ולא שממש נלמד ק"ו ממעשיהם אלא שאם התורה תיארה כן זה כדי שנלמד כמו משל ולא ק"ו ממש הרגיל.

 

[אבי רביבו]

והוסיף, שמבחינה היסטורית לא מסתבר שהשאגת אריה נפגש עם הגר"א כשהיה בגיל 7.

אשמח לדעת מדוע

ולכאורה קשה סו"ס אם יש ציווי להיכנס לכבשן האש - בוודאי שחלק מהצפרדעים צריכות להיכנס לשם; ואכן כך אמר לי הגרד"ל שליט"א, שתירוץ זה קשה להבנה. וכשאמרתי לו שיש אחרונים (אולי פנים יפות) שלא היה זה ממש ציווי - אמר לי שגזירת הקב"ה שיהיה - גם מחייבת שלא לבטלה

לכאו' נראה דאין זה ציווי על הצפרדעים, והא דהוי גזירת הקב"ה ומחוייבת שלא לבטלה, מ"מ אכתי תירוצו של הגר"א שריר וקיים, דכל צפרדע מבחינת עצמה איננה מחוייבת בזה.
ועוי"ל דהקב"ה שאמר ובאו במשארותיך, הוי גילוי לעתיד, דהיינו שידע הקב"ה שהצפרדעים יכנסו לתנורים וימסרו נפש, ולכן מעיקרא אמר כך לפרעה. ולכן לא שייך לומר בזה גזירת הקב"ה, דלא הוי גזירה אלא ידיעת העתיד.