מה שכתב הגרב"י זילבר בקונט' דיני מלבושי נשים (פ"ה), וז"ל: בגרביים אין הצבע מכרעת, אפילו כצבע הבשר ממש מותר מדינא אם לא מדרכי הצניעות, זאת ועוד שתמיד יש הבדל קצת בין הגרביים למראה הבשר ממש. עכ"ל.
במחכ"ת אין דבריו נכונים;
מה שכתב ש"אפילו כצבע הבשר ממש מותר מדינא" הוא תמוה מאד, דאטו יש כאן איזה גזירת הכתוב 'לכסות' את הגוף שתוכל לומר דבכך ש'כיסתה' ב'כיסוי כל שהוא' יצאה ידי חובה אפילו שזה נראה ממש כמו בשרה? הלא בכלל אין שום פסוק שנותן איזה ציווי על עצם כיסוי הגוף שתוכל לומר כנ"ל, אלא כל חיוב כיסוי הגוף נלמד רק מצד הפריצות שבדבר [ראה לקמן פרק ז באריכות], וא"כ אם גם אחרי הכיסוי היא נראית כמו בלי הכיסוי או דומה לו - לא הועלנו כלום, והפריצות עדיין קיימת, ואין שום מעלה ב'כיסוי' כזה מאשר בלעדיו
[1]. וזה ברור.
ומה שהוסיף "זאת ועוד שתמיד יש הבדל קצת בין הגרביים למראה הבשר ממש", במחכ"ת תמוה, דהגם שיש הבדל קצת מכל מקום הלא זה דומה ומזכיר את צבע הרגל, וגם אם הרגל שלה ספציפית בהירה יותר או כהה יותר, אין נפק"מ בזה מאחר שהוא בגוון של רגל, וכנ"ל, ואדרבה בדרך כלל הגרב שהיא בגוון הרגל הינה אף מייפה אותה יותר וכדלעיל (בפרק זה אות ב). ולענ"ד דבר זה פשוט מאד ואינו צריך לפנים כלל.
ועוד, דלדבריו אטו יועיל כיסוי החזה או מקומות אחרים בגוף משום ש"סוף סוף זה מכוסה ועוד שתמיד יש הבדל קצת בין צבע הבגד לצבע של הגוף"? ודאי דליתא, ואם כן גם השוק - אחרי שהתברר שהוא החלק התחתון והוא מחוייב בכיסוי (וגם הגרב"י זילבר סובר כן, כמו שכתב בכמה דוכתי, ראה לעיל פ"א אות ה) - בודאי שלא יתכן לכסותו בכיסוי הדומה לבשר עצמו, גם אם אינו ממש באותו צבע 'של הלובשת'.
שו"ר בדבריו שבשו"ת אז נדברו (חי"ד סי' מח) שהרב השואל שם – הגרא"י רוזנבוים זצ"ל - אכן תמה בדברים נכונים על מה שכתב הרב זילבר בקונטרס הנ"ל, בזו הלשון: ואני אומר למה ידבר אדוני כדברים האלה, הרי יכולים לעשות כל בגדיה בצבע הבשר, הכי נאמר דזה אינו פריצות, וכי גרע מתמונה חצופה שעל הנייר אשר מרעישים העולם על תמונות הללו, והרי פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מהתורה מקרא "ולא תתורו" וגו', ואיך אפשר להתיר זה לכתחילה. והשיב לו המחבר: כל מה שמעכ"ק כתב הרי זה נכלל במה שכתבנו "אם לא מדרכי הצניעות", כלומר שמדרכי הצניעות לא ללכת עם גרביים של מראה הבשר, אם כן למעשה אין דבר חוצץ בינינו
[2]. עכ"ל.
אמנם בהמשך נראה ששוב מצדד להקל בזה (ועי' לעיל בהערה בסמוך), ואחר בקשת המחילה מהרב אז נדברו, הרואה יראה שכל דבריו שם תמוהים טובא, מתחילתם ועד סופם.
ואבוא לפי סדר דבריו,
וזו יצא ראשונה. כתב, וז"ל:
ולאחר החידוש הנועז שלנו שגילוי בשר הוי איסור תורה, ובכלל זה גם מהמרפק עד פיסת היד ולמטה מהברכים עד הפרסות, הלוא בהכרח זה מלמד שלבוש במראה בשר אינו בכלל זה, כיון שאין כאן גילוי בשר אפילו אם נאמר שמצד ההרגש זה אותו דבר.
הנה מ"ש "החידוש הנועז שלנו דגילוי בשר הוי איסור תורה" וכו', כוונתו למה שכתב לעיל מיניה בסי' מז (ד"ה ומנ"ל), דחובת כיסוי הגוף היא מצד "ופרע את ראש האשה", דלמדינן בסוטה (ח.) שיש לגלות מלבד ראשה גם את גופה, ולכן כשם שבראשה הוי חיוב דאורייתא כדאמרינן בכתובות (עב.), כך גם גופה. ע"ש. ולזה כתב כאן ש"זה מלמד שלבוש במראה בשר אינו בכלל זה כיון שאין כאן גילוי בשר".
ברם זה היה נכון אילו היה כתוב בפסוק "לא תגלה אשה את בשר גופה" וכיו"ב, דאז עוד היה מקום לומר שאין כאן אלא 'גזירת הכתוב' - שלא תגלה את בשרה, ובלבישת גרביים "כל שהן" כבר קיימה את 'גזירת הכתוב' הזו. אולם הרי בפסוק לא כתוב אלא "ופרע את ראש האשה", דהיינו שיש לגלות את ראש הסוטה, רק דלמדינן מזה שמכך שצריך לגלות את ראש הסוטה חזינן דיש "פריצות" בשיער כמו שפירש רש"י (כתובות עב סוע"א) בשני דרכים - ולפי שני הדרכים אין כאן "ציווי" לכסות את השיער שתוכל לומר שזה "גזירת הכתוב", אלא הלימוד הוא רק ש"גילוי השיער הוא פריצות", וכפי שהארכתי טובא לקמן (פ"ו אות ז בהערה) והוכחתי כן בראיות ברורות, וביארתי דאין זה נקרא דרשה בטעמא דקרא, כלל ועיקר. כיועיי"ש. וממילא גם מה שלומדים את חיוב כיסוי הבשר הוא ג"כ על דרך זו, דהיינו ש"גילוי בשר הוא פריצות", וממילא אין שום מקום לומר שבלבישת גרביים הנראות כמו בשר יקיימו ציווי זה. ולכן גם מה שהמשיך שם האז נדברו לגבי שיער, זהו רק אם נאמר שהוא גזיה"כ (וכמבואר גם בדבריו בח"ז סי' פ, דכתב דלא דרשינן בזה טעמא דקרא, ע"ש), אבל כבר התבאר דליתא.
וראיה ברורה להנ"ל, דאם נאמר דקרא ד"ופרע את ראש האשה" הוא רק 'גזירת הכתוב' ותו לא ולכן יועיל גרביים בצבע רגל, א"כ יש ללמוד כן גם לשאר חלקי גופה, דהרי הפסוק הזה מלמד על כל גופה כמבואר בדברי האז נדברו הנ"ל להדיא, וא"כ אטו יועיל כיסוי כזה גם על הירך או על החזה וכד'? [ואין לומר דרק בשוק יועיל גרביים בצבע רגל מכיון שהוא פחות מביא הרהור משאר הגוף, דהא יסוד דברי האז נדברו כאן (כפי שיתבאר יותר להלן) הוא שכאשר יש גזירת הכתוב לכסות את הגוף, והאשה לבשה בגד כל שהוא שבכך כבר קיימה את הגזירת הכתוב הזה, מעתה אין לנו "לבדות" פריצות בבגד הדומה לגוף, משום דאי אפשר לאסור מכח הפריצות וההרהור גרידא (כל עוד שקיימה את הגזיה"כ), דהא מצינו שמותר לה לצאת בגילוי פניה ובגדי צבעונין אע"פ שזה מביא הרהור (עיין להלן בייתר ביאור). וא"כ אין מקום לחלק בין השוק לשאר הגוף, דהא יסודו הנז' קיים בכל גופה].
ובאמת שהאז נדברו הנ"ל כתב (בריש דבריו שם) בזה"ל: "לא דנתי מה הדין אם כל המלבושים של מראה הבשר, כיון שזה לא נוגע למעשה כי לא רגילים בזה". והוא פלא פלאות מה יש "לדון" בדבר פשוט כזה ואיזה צד יש להתיר שאשה תראה ערומה ובלבד שתהא 'מכוסה' - בבגד הנראה כבשרה (שלכן כתב שלא דן בזה רק בגלל ש"זה לא נוגע למעשה כי לא רגילים בזה", אבל אם ינהגו כן ויהיה נוגע למעשה - יתכן שיתיר להן דבר זה). ודבריו ז"ל מרפסין איגרי טובא.
זאת ועוד, דבבגדי קודש (פרק ז) הארכתי דבאמת אין זה ברור שאפשר ללמוד מקרא ד"ופרע את ראש האשה" לכל הגוף, כי מפשטות שאר הפוסקים משמע שהלימוד שאפשר ללמוד משם הוא רק לליבה - כפי שמגלים לסוטה רק עד ליבה כדתנן התם (בסוטה ז.), אבל שאר הגוף א"א ללמוד משם, עש"ב, ולפי הנ"ל אטו יהיה מותר "לגלות" את שאר הגוף? ומי שיבא לדרוש שאסור לגלות את הגוף נאמר לו שאין "לבדות מליבנו" איסורים דהא חזינן שלא אסרו לצאת בפניה גלויות ועם בגדי צבעונין אע"פ שגורמין להרהור? (והגזירת הכתוב היא רק לליבה, כנ"ל).
ועל כרחך דשאר הגוף (זולת פניה ידיה ורגליה) אסור משום פריצות (עי' לקמן פ"ז באורך), ולפ"ז בודאי שלא יועיל ולא יציל כיסוי הנראה כבשרה, דהרי כאמור אין כאן שום 'גזירת הכתוב', אלא 'כל' האיסור הוא משום שבמראה הבשר יש פריצות, ובכיסוי הדומה לבשר לא הושג התועלת הנצרכת. ומעתה גם את"ל ששאר הגוף כן נלמד מקרא דופרע את ראש האשה (לפחות 'גם' מפסוק זה), מ"מ בודאי שאין זה 'רק' גזירת הכתוב גרידא, ואפושי פלוגתא לא מפשינן.
ועוד, דמכיון שבכל הדורות הקפידו להצניע ולכסות את גופה חוץ מפניה ידיה ורגליה, ורק מזמן שנפרצו גדרות עולם (בהמהפכה הצרפתית ובתי ספר אליאנס וגונדא דילהו) נשתנה הלבוש לבגדים יותר קצרים וכו' ולגרביים הדומים לבשרה, ממילא לא יתכן לבוא ולהתיר לגלות חלקים מהגוף עם בגד הדומה לבשרה בטענה שהתקיים בזה כבר ה"גזירת הכתוב".
ועכ"פ כל זה לרווחא דמילתא, דלקושטא כבר התבאר לעיל בסמוך (ד"ה ברם) שגם הפסוק "ופרע את ראש האשה" אינו גזירת הכתוב כלל, אלא כל כולו מחייב כיסוי מצד פריצות, ולא הוי דרשה בטעמא דקרא. ע"ש.
עוד כתב, וז"ל:
ומה שמעכ"ק שליט"א כותב "פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מהתורה "ולא תתורו" וכו', הלא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ [ואפ"ה יוצאין בהן]. והלוא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי של האשה, שעל זה נאמר בעיקר "ולא תתורו", וגם אסור משום ונשמרת כמבואר בע"ז (כ.) אפילו מכוערת, ואפ"ה נשים יוצאות בגילוי פנים.
דברים אלו הן לשיטתו הנ"ל שסובר שחיוב כיסוי הגוף הוא משום 'גזירת הכתוב', ולזה הרי סגי בגרביים אפילו בצבע הרגל, ורק יש משהו 'צדדי' – דיכול לגרום להרהורים, ולכן כתב להביא ראיה שלא כל דבר שמביא הרהור מחוייב בכיסוי דהא מצינו שגם בגדי צבעונין גורמים להרהורים ובכ"ז מותר לצאת בהן, וכן מצינו שגם פנים גורמים להרהורים ובכ"ז מותר לצאת בהן.
אולם לפי מה שנתבאר ד'כל' חיוב כיסוי הגוף הוא משום פריצות, א"כ מוכח דגרימת הרהור שעל ידי גילוי הגוף אסורה ולא דמי לבגדי צבעונין ולפניה דקילי טפי שהן פחות מביאות הרהור (ולא אסרו אלא להסתכל עליהן), ומעתה בודאי שגם גרביים בצבע הגוף יהיו אסורות, דהרי זה כפריצות הגוף דחמירא מבגדי צבעונין ומפניה, כאמור.
ועוד, דגם למטוניה דהרב אז נדברו דס"ל שיש כאן "גזירת הכתוב", מ"מ הרי מכיון שהוא מודה שיש בזה "גם" פריצות [ראה להלן ד"ה אך], ממילא יש לאסור גם בגרביים הדומים לצבע הגוף [וכן פאה הדומה לשיער], ומה שכתב על זה שלא כל דבר שהוא פריצות אסור לצאת בגילויו שהרי מצינו בפניה ובבגדי צבעונין שאפילו שמביא הרהור בכ"ז מותר לצאת בהן, במחכ"ת רב המרחק ביניהם, דהא הכא איירינן במקומות המכוסים דחמירי טפי, ומה ראיה היא זו מבגדי צבעונין ופניה? ועיין עוד בבגדי קודש פרק ו באריכות שאין לדמות פניה ידיה ורגליה לשאר גופה, ושם אות יב הארכתי שאין לדמות בגדי צבעונין לעניננו כלל ועיקר, עש"ב. [ואכן בהמשך דברי הרב אז נדברו (ד"ה ואודות) הרגיש בטענה זו, שהיא סותרת את דבריו דלעיל, ועי' להלן במה שכתבתי על המשך דבריו שם].
עוד כתב, וז"ל:
ואם האשה תכסה ראשה היטב במטפחת מלא יהלומים או של כסף וזהב האם לא קוראים בזה "ופרע את ראש האשה" אף שאין ספק שהכיסויים הנ"ל אין לך פריצות גדולה מזו, והרי אפילו במלבוש אדום הוי פריצות (בגמ' ברכות כ.) ומי לא עסקינן שם גם באשה שמחמירה בפאה ומכסה ראשה היטב שלא יראה אפילו שער אחד אלא שהכיסוי הוא "אדום", וקרינן ביה "ופרע את ראש האשה", כלומר מקיימת בה דין כיסוי הראש ואעפ"כ הוא פריצות.
אך במחכ"ת אינו מובן כלל מה העניין זה לזה, נהי שיש מינים ממינים שונים של פריצות מ"מ התורה מיירי על אחד מסוגי הפריצות - גילוי השיער, דהיינו שכשמגלים את שערות הסוטה לעיני כל, איכא פריצות, והיא מתבזה באותה פריצות, ומזה למדינן שגילוי השיער חשיב פריצות (וכפי שהארכתי לקמן פ"ו אות ז בהערה בביאור הילפותא בשני דרכים מרש"י ובדרך שלישית מהריטב"א, ע"ש באורך, ושם ביארתי יותר בעניין הבזיון בזה), ואה"נ שגם כיסוי השיער צריך להיות צנוע ולא עם "מלא יהלומים" וכדומה, אבל אינו סותר כלל שגם גילוי השיער עצמו נאסר משום פריצות. ואם כוונתו לשאול דהאם אשה הלובשת כיסוי ראש פרוץ וסטתה לא יצטרך הכהן לפרוע את ראשה מאחר שיש בה כבר פריצות בכיסוי ראשה עצמו, גם זה אינו שאלה, כי התורה בחרה לעשות לסוטה פריצות של גילוי שערה אף שיש עוד סוגי פריצויות וביניהם כיסוי ראש "מלא יהלומים", ובהדי כבשי דרחמנא למה לך (ברכות י.), [ובאמת שאפשר להטעים זאת ולומר שה"בזיון" נמצא יותר בפריצות שעל ידי גילוי גופה ושערה מאשר פריצות שעל ידי תכשיטים ויהלומים, שהרי בסוטה (ז.:) תנן שיש להסיר מעל הסוטה את כל התכשיטין אף שגם הרב אז נדברו מודה שזה פריצות כמו שכתב לעיל מיניה בסי' מז. ודו"ק. ועכ"פ תהא הסיבה אשר תהא, אין בזה שום ראיה שחיוב התורה אינו משום פריצות בשערותיה, וכמבואר].
וע"ע בהמשך דבריו שכתב, וז"ל: וברור שאשה שאין שערותיה יפות, ומתביישת לצאת בלא מטפחת, מ"מ כנגד שערה הטבעי אסור לומר דבר שבקדושה ובכלל איסור פריעה הוי, וכשמכסה ראשה במטפחת או בפאה (במקום שנהגו להתיר) אף שמתייפות בזה, מותר. עכ"ל.
והנה אם מיירי בדבריו כאן במטפחת כמו כזו "שמלאה יהלומים" כדלעיל, באמת אה"נ שיהיה אסור לצאת בזה – דהא "אין לך פריצות גדולה מזו" וכמו שכתב איהו (אלא שכתב דאיננו יכולים לאסור כן מדעתינו, וכבר השבנו על זה). ואם מיירי בכיסוי שאינו פרוץ באמת אלא שהוא 'יותר יפה' משערותיה של אשה פלונית (ששערותיה אינן יפות, כדכתב), א"כ אין כאן שום ראיה לענייננו, דהא אע"פ שאסור לצאת בשערותיה אפילו אם אינן יפות כל כך מ"מ אין זה נובע מכח 'גזירת הכתוב', אלא הוא מפני שהתורה לא חילקה, ואסרה כל שיער, ולא יתכן לתת לכל אחד תורתו בידו (וע"ע בקונטרס דברים של טעם פרק ד מה שכתב עוד בעניין זה), משא"כ כיסוי ראש במטפחת כזו שאינה מקושטת מידאי, אע"פ שבאשה פלונית יצא שהוא יותר יפה משערותיה, מכל מקום זה לא 'פריצות', משא"כ שערותיה לא שייך לחלק בזה וכאמור, בפרט ששערותיה הוא קצת 'סוג' אחר של פריצות (עי' לעיל בסמוך סוד"ה אך , בסוגריים). [וכאמור לעיל, אין זה מסברא דידי, אלא בראשונים ובאחרונים מוכח שכל צורת הלימוד הוא רק ש"גילוי השיער הוא פריצות", ואינו גזירת הכתוב כלל, וכפי שהארכתי לקמן פרק ו אות ז בהערה. עש"ב. וא"כ על כרחך לבאר כנ"ל].
עוד כתב, וז"ל:
אף שאין ספק שהדין של איסור פריעת ראש הוא גם משום פריצות כמו שכתב התרומת הדשן (סי' י) ואין בזה מהחידוש שהרי ההלכה (בכתובות עב.) שאשה יוצאת בלא כתובה הוא משום ענייני פריצות ולא רק משום שהאשה עוברת על איסורים, מ"מ אין לנו לחדש מליבנו איסורים, אף שאין ספק שהכיסויים הנ"ל [עם מלא יהלומים או כסף וזהב] אין לך פריצות גדולה מזו.
ולכאורה דבריו צ"ב, דאם מודה שחיוב כיסוי הראש הוא גם משום פריצות, היאך יתכן לומר שאין לנו "לחדש מליבנו" איסורים אע"פ שהכיסויים הנ"ל "אין לך פריצות גדולה מזו", וכי לזה יקרא "לחדש מליבנו"? הלא מכיון שהתורה אסרה פריצות, והכיסויים הנ"ל הינם פריצות ["אין לך פריצות גדולה מזו"] - כמו שכתב, ממילא גם הן "בכלל" האיסור. וגם את"ל שאין לדמות פריצות לפריצות, מ"מ בדבר שהוא אותו סוג פריצות ממש, כמו גרביים בצבע גוף [וכן פאה], בודאי שאינו נחשב "לחדש מליבנו" כלל.
אך נראה מלשונו, דכוונתו דאע"פ שבאמת יש בזה פריצות וגרימת הרהור, מ"מ זה לבד לא מספיק בשביל לחייב כיסוי, דהא חזינן כמה דברים אחרים שג"כ גורמים להרהור אבל אין איסור לצאת עמם כמו פניה ובגדי צבעונין. וזהו שכתב: אף שאין ספק שהדין של איסור פריעת ראש הוא "גם" משום פריצות וכו' מ"מ אין לחדש מליבנו איסורים, ע"כ, כלומר סבירא ליה כפי שהובא לעיל בדעתו - שיש כאן איזה 'גזירת הכתוב', והיא איסור עצמי, ורק בנוסף לזה יש דבר 'צדדי' שהוא פריצות וגרימת הרהור, וס"ל דרק כאשר יש איסור עצמי אפשר לומר בו "גם" איסור פריצות אבל כשאין איסור עצמי ורק מכח פריצות אנו באים, איננו יכולים לחדש זאת מליבנו. וזהו כוונתו גם כן להלן (ד"ה ואם) שכתב, וז"ל: ואם החלטנו שגילוי בשר הוי כפריעת ראש באשה, "אנו צריכים לקבל זאת כדבר חוקי שאין בזה טעמים", כלומר מלבד שזה היפך צניעות וגם גורם להכשיל הרי זה "כאיסור עצמי", דהלוא מפורסם מה שכתוב בזוהר (פרשת נשא) שערא דרישא דאתתא דאתגליא גרים שערא אחרא לאתגליא ולאפגמה לה בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירא דביתא לא יחמון שערא חד מרישה וכו', ויתכן שגם בגילוי בשרה יש סוד בדבר כמו בפריעת ראש ואם מפרסמים [את כיסוי הראש] בנשימה אחת גילוי בשר עם גרבים בצבע בשר בא זה ולימד ע"ז "שאינו עיקר". עכ"ל. וכוונתו בזה היא כנ"ל, דמצד עצם הפריצות א"א לאסור שהרי ראינו שמותר לה לגלות את פניה ובגדי צבעונין, ומה שמצינו טעמא דפריצות בשיער ובבשר - "אינו עיקר", כלומר אינו הטעם העיקרי בהן, אלא יסוד חיובן הוא "חוק שאין בו טעם" (או ע"פ הזוהר), ולכן גם בפאה או בגרביים הדומים לגוון הרגל, סובר דאין איסור בהן - היות ונתקיים בהן ה"גזירת הכתוב" ולא נשאר אלא ה"פריצות" שאין בכוחנו לחדש מליבינו כדקאמר.
אולם כל זה כאמור הוא לשיטתו דלעיל שהפסוק "ופרע את ראש האשה" המלמד לכיסוי הראש וכיסוי הגוף אינו אלא 'גזירת הכתוב', ורק יש דבר 'צדדי' נוסף - שהגילוי הוא "גם" גורם הרהור, ולכן כתב כאן שכל עוד אין את הגזירת הכתוב אין לנו לחדש לאסור מכח הפריצות גרידא שהרי מצינו שהתירו לגלות את פניה ובגדי צבעונין אע"פ שזה גורם הרהור, כנ"ל, אמנם לפי מה שהתבאר לעיל שאין זה נכון אלא 'כל' האיסור כאן אינו אלא 'רק' פריצות, ואין כאן שום 'גזירת הכתוב' כלל, ממילא מוכח דגרימת הרהור שעל ידי גילוי הגוף אסורה ולא דמי לבגדי צבעונין ולפניה דקילי טפי שהן פחות מביאות הרהור (ולא אסרו אלא להסתכל עליהן), ומעתה בודאי שגם גרביים בצבע הגוף יהיו אסורות, דהרי זה כפריצות הגוף דחמירא מבגדי צבעונין ומפניה, כאמור. וראה עוד לעיל (ד"ה דברים) מה שכתבתי על דבריו אלו. ועיין עוד לקמן פרק ו באריכות שאין לדמות פניה ידיה ורגליה לשאר גופה, ושם אות יב הארכתי שאין לדמות בגדי צבעונין לעניננו כלל ועיקר, עש"ב.
עוד כתב, וז"ל:
היוצא מדברינו, דכמו שחז"ל חילקו בין דת משה ויהודית וגם מה זה דת יהודית מקורו בפוסקים ולאו בחדא מחתא מחתינהו, גם אנו בעקבותיהם נלך.
אך במחכ"ת לפי המתבאר אין עניין זה לזה, דנהי דיש דרגות בפריצות וחלקם מ"דת משה" וחלקם מדת יהודית (וגם מה שדת יהודית לא כולן נכתבו במשנה להפסידה על ידי כך כתובתה, עי' לקמן פ"ה אות א ד"ה וכן יש), מ"מ זה לא סותר כלל את זה שעצם החיוב בכל אלו הוא משום פריצות, שהרי פריצות אינו "שחור לבן" כמו מצוות אחרות [כגון סוכה – שלמטה מעשרה טפחים פסולה ואין נפק"מ אם עשה תשע טפחים או ארבע טפחים, כי זה או פסול או כשר, ואין בזה דרגות, משא"כ בנידוננו] אלא יש דרגות בזה, כמו שמצינו שיש 'לאו' ויש 'כרת' ויש 'דרבנן' וכן ע"ז הדרך אבל כולן אסורים, ולכן גם בנידוננו אע"פ שיש דרגות בפריצות ויתכן ששוק הוא 'פחות' מביא הרהור משאר איברים (אע"פ שיש פוסקים שכתבו להיפך, דהיינו ששוק חמיר, ואכמ"ל) מ"מ מכיון שלמעשה גם שוק התחייב בכיסוי דעכ"פ גם בו יש הרהור, א"כ גם כיסוי הדומה לשוק, לא יועיל, דסו"ס לא מתקיים מטרתו בזה, כמבואר.
עוד כתב, וז"ל:
ואודות הטענה הלוא במקומות המכוסים החמירו יותר כמבואר בעומדות על הכביסה וממילא נסתר קצת טענות שלנו הנ"ל (עי' לעיל סוד"ה דברים בביאור כוונתו בדבריו אלו), י"ל דגם בענין ההרהור יש הבדל בין גילוי בשר ממש ובין תמונה או גרבים הדומה לבשר, וכעין מ"ש הפמ"ג לענין פאה נכרית דיש בזה ענין רוחני, כיון דמכסה בפאה ומתקיים ופרע את ראש האשה, גם הרהור אין בזה כמו בשערות מגולות.
אולם גם בזה הוא לשיטתו דלעיל שסבר שיש כאן "גזירת הכתוב" לכסות – מקרא ד"ופרע את ראש האשה", וממילא נהיה 'איסור' עצמי לגלות שערותיה, ורק 'בנוסף' יש דבר 'צדדי' - ששערותיה 'גם' גורמות הרהור, ולזה כתב כאן את דבריו אלו – שכל מה שמתווסף הרהור זהו רק כשיש את ה'איסור' שבו, הלא"ה אין הרהור, כלומר שרק כאשר שערותיה עצמן או הגוף עצמו גלוי - שאז יש את האיסור עצמי האמור לעיל [שהוא גזירת הכתוב לשיטתו] - ממילא נספח לזה 'גם' הרהור, אבל אם אין את האיסור עצמי הנ"ל כגון ש'מכוסה' בפאה או בגרביים בצבע גוף או שהוא 'רק' תמונה וכד', ממילא לא נהיה בזה הרהור. אך הנה מלבד שדבריו מוכחשים מהמציאות, ואינן אלא דברי נביאות. זאת ועוד, שכבר כתבתי לעיל שאין כאן 'איסור עצמי' כלל, דהא אין שום ציווי בתורה "ואשה לא תגלה את ראשה וגופה" שתוכל לומר שזה איסור עצמי [וגזיה"כ], אלא 'כל' החיוב כיסוי בראש ובגוף אינו אלא 'רק' מכך ש"גילוי השיער והגוף הוא פריצות" [דחזינן בסוטה ששיער וגוף הוא פריצות], וא"כ נפל יסודו, דהא לפ"ז כמובן לא שייך כלל לומר כדבריו הנ"ל שההרהור נובע רק אם קיים גם 'איסור' עצמי, דהא אין כאן כלל שום איסור עצמי, אלא כל כולו של החיוב כיסוי נגזר 'רק' מכח הפריצות שבו כנ"ל, ונמצא שההרהור הוא מחמת עצמו ולא קשור לאיזה איסור, ומעתה גם כיסוי הדומה לשיער או לגוף לא יציל ולא יועיל כלל. וזה ברור. ולדבריו יוצא שחלילה מותר לצפות בתמונות וסרטים של נשים וכדומה, בין צנועות ובין אם חשוף חלקים מגוף האשה, דהא כתב שכל ההרהור נובע רק כשקיים איסור עצמי של חיוב כיסוי גופה, וכנ"ל, והרי בתמונות ליכא 'איסור עצמי' כמובן דהא לא שייך בהו קרא ד"ופרע את ראש האשה" דלאו בני אנוש נינהו [ואף שהמצולמת היתה חייבת באיסור עצמי כאשר נצטלמה, מ"מ השתא מיהא דזה תמונה בעלמא ליכא איסור עצמי והוסר ה'עניין הרוחני' שכתב]. ובאמת כך הוא לשונו: "דגם בעניין הרהור יש הבדל בין גילוי בשר ממש לבין תמונה" וכו' – מצד העניין רוחני כפי שהמשיך. ומוכח דמתיר להסתכל בתמונה, דכבר אין בה פריצות משום שאין בה את העניין רוחני האמור. ובאמת שבדבריו בחלק י סי' לה מבואר שגם איהו לא מתיר אלא בתמונה צנועה (שלא נראים בה אלא מקומות המגולים כפניה ידיה ורגליה), אבל לא בתמונה של פריצות, ע"ש, ואילו כאן מתיר יותר מזה [ע"פ הסברא של "עניין רוחני"] - שהרי מיירי על מקומות המכוסים וכמפורש בדבריו. ודבריו ז"ל מרפסין איגרי טובא. [וגם בתמונה צנועה שלא נראין אלא פניה ידיה ורגליה כבר השיב על דבריו שבחלק י הנ"ל הגר"י לוי בספרו הבהיר גן נעול (צניעות, עמ' צה והלאה), עיין שם דברים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וע"ע בספר דבר גדעון (ח"א עמ' רכב-רכג). ואכמ"ל].
ומה שהביא סייעתא לזה מהפמ"ג שכתב שלעניין פאה נכרית יש "עניין רוחני", הנה זו לשון הפמ"ג (בסי' עה א"א סק"ה): "דפיאה נכרית (אפילו משערותיה התלושים) אין הרהור". ולא כתוב כאן שזה "עניין רוחני" וכדומה, אלא משמע דעצם הפאה נכרית אין בה הרהור, וכנראה זהו מצד דבר טכני ומציאותי, לפי מראה הפיאות של פעם, מפני שדבר שנתלש ממנו חיותו מצד טבעו מתכער ואינו נראה כמו שיער טבעי כ"כ (וגם אם עדיין נראה כשיער מ"מ אין בו את היופי היותר גדול שיש בשיער המקורי), אא"כ מטפלים בו 'כמו שצריך' כמו בפאות זמנינו (עי' בקונטרס סגולה מכל העמים שהאריך במקורות רבים שהפאות של זמנם לא היו נראות יפות כלל, ולפחות לא כמו שיער מקורי. עש"ב. וע"ע בספר 'והצנע לכת' דהרי, עמ' סט). וגם אם נאמר שגם בזמנם חלק מהפאות כן היה להן כמו היופי של השערות המקוריות, מ"מ ודאי לא כולן היו כך כדמוכח בלשונות הפוסקים שהביא בקונט' הנ"ל, וא"כ גם הפמ"ג יתכן דבפאה כזו מיירי, וס"ל שזהו סברת המתירים - שבפ"נ אין הרהור, ומאידך סברת האוסרים גם פאות אלו היא כנראה שאפילו הכי זה דומה לשיער ויכול לגרום מעט להרהור לכל הפחות מדת יהודית או דעכ"פ יש בזה מראית העין. וע"ע בספר ישא מדברותיך עמ"ס סוטה עמודים תיט-תצ באריכות, ובקונטרס 'הערות בענין פאה נכרית'. ע"ש. ועכ"פ גם את"ל שכוונת הפמ"ג היא מצד "עניין רוחני" כדכתב האז נדברו, הרי זה נסתר מדברי הראשונים שאין כאן שום איסור עצמי שתוכל לתלות את ההרהור בו לומר שבלעדיו אין הרהור, אלא כל האיסור כאן הוא רק מצד הפריצות, וכדלעיל.
עוד כתב אחר כך, וז"ל:
ודמות ראיה ש[את ה]הרהור גורם האיסור (שרק כשיש איסור קיים "עניין רוחני" שממנו נמשך ההרהור), דהרי בתולות פנויות יש שסוברים בשיטת השו"ע באה"ע סי' כא, שנוהגות לא ללכת בפריעת ראש, ואפ"ה פסק באו"ח סי' עה שאין איסור לקרות ק"ש כנגדה [אלמא מכיון שמעיקר הדין מותר להן לגלות, אע"פ שנוהגות לכסות, לא מביא הרהור, כי רק האיסור גורם להרהור, כי יש בזה "עניין רוחני" כפי שכתב לעיל].
אמנם במחכ"ת אין כאן לא ראיה ולא דמות ראיה;
וכדי להבין את הדברים היטב, אקדים, דהנה מצינו לכאורה סתירה בדברי השו"ע, דמחד גיסא באו"ח (סי' עה סעיף ב) כתב: "אבל בתולות שרגילות לילך פרועות הראש, מותר" לקרות כנגדן. אלמא בתולות מותרות לילך בפרוע ראש. ומאידך באה"ע (סי' כא) כתב: "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש". אלמא גם הפנויות אסורות לילך בפרוע ראש.
וביישוב הדברים מצינו כמה ביאורים באחרונים,
א. הב״ח והח״מ (אה"ע שם) פירשו דבאה"ע איירי בפנויה בעולה, ולכן אסורה לילך בגילוי ראש, משא"כ באו"ח מיירי ב"בתולות", ולכן מותרות בגילוי ראש.
ב. הפרישה והב״ש (שם) פירשו דבאה"ע איירי באלמנה וגרושה, משא"כ באו"ח מיירי בפנויה שלא נישאה לאיש.
ג. המגן אברהם (בסי׳ עה סק"ג) פירש דבאה"ע איירי בפריעה גמורה דהיינו בסתירת שערה, דבזה גם פנויות אסורות, אבל באו"ח איירי בעצם הגילוי, דבזה הן מותרות.
[וע"ע להגאון יעב"ץ במור וקציעה (סי' עה) ובלחם שמים (רפ"ב דכתובות) ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ב) שסובר שגם בתולה חייבת בכיסוי ראש, אך לא לגמרי אלא רק בקלתה, דאת הדת יהודית קבלו על עצמן בנות ישראל הנשואות ולא הפנויות. ע"ש. ולפ"ז מה שכתוב בסי' עה שהבתולות רגילות לילך פרועות ראש אין הכוונה פרועות ראש לגמרי אלא היינו ללא כיסוי מעל גבי הקלתה, והתחדש שאע"פ שעדיין מגולות קצת שערות מעל הקלתה מ"מ שרי לקרוא כנגד, משא"כ בנשואה. א"נ ההיתר לקרוא כנגד הבתולות היינו בבתולות ביתו, שבבית היו מגלים תמיד את שערותיהן, משא"כ הנשואות שרק פעמים היו מגלות בבית (לרוב הראשונים בכתובות עב:). אולם עי' בסוף דברי המור וקציעה שם שכתב שגם בבתולות לא הותר אלא שיער היוצא מחוץ לצמתן, דזהו החילוק בין קלתה שהותר בבתולות לבין רדיד הנצרך אצל הנשואות מדת יהודית, ע"ש, וקשה דלפי דבריו לא יכון לשון הטור והשו"ע דיש חילוק בין נשואה לבתולה, דלדבריו אין חילוק שהרי גם בנשואה מותר בשערות היוצאות מחוץ לצמתן. ויתכן דמודה שלשו"ע הבתולות מותרות לגלות ראשן לגמרי וכוונתו לחלוק על דבריו, וביאר הדברים שלא יהיה סתירה בין המשניות, אבל אה"נ את הטוש"ע זה לא מיישב. וצ"ע].
והשתא נחזי אנן, הלא לכל התירוצים הנ"ל, לא מצינו שאפילו שבתולה מכסה את הראש בכל זאת מותר לקרוא כנגד שערותיה (מטעם שאין בה איסור בעצם אלא רק מנהג), דהא ליתא, אלא אלו שהותר להן לצאת בגילוי שיער, הותר נמי לקרוא כנגד שערותיהן, לב"ח והח"מ היינו בפנויה שאינה בעולה, לפרישה ולב"ש היינו בבתולה שלא נישאה (לאפוקי אלמנה וגרושה), למג"א היינו לכל בתולה ששערותיה אסופות, וליעב"ץ היינו בבתולה שחובשת את קלתה, אבל לא מצינו למי שיכתוב שאפילו אם הן נוהגות לכסות את שערן בכל זאת זה לא מביא הרהור כי יש כאן עניין רוחני שכל עוד שאין איסור עצמי אין זה מביא הרהור. ותירוצו של האז נדברו שבאה"ע מיירי לפי מה שנהגו שהבתולות מכסות ראשן ובאו"ח מיירי על עיקר הדין, הוא תירוץ חדש מדברי עצמו, ולא מצאתי לו חבר בכל האחרונים, וגם הוא קשה מאד, שהרי לשון השו"ע באו"ח הוא "בתולות שרגילות לילך פרועות הראש", אלמא לא רק ש"מותר" להן לגלות, אלא גם הן רגילות ונוהגות בכך, ולא כפי שכתב האז נדברו שנוהגות לכסות. וזה ברור.
עוד כתב להביא ראיה ל"עניין רוחני" הנ"ל, וז"ל:
וב[שיער] נכריות מסתפק המשנ"ב דמותר, משמע אפילו אם דרכן לכסות, ויתכן שזה יותר מדמות ראיה שהאיסור גורם להרהור, וכאמור.
אולם ראשית יש להעיר ממה שכתב איהו גופיה בספרו בית ברוך על החיי אדם (כלל ד ס"ק יג), שבמקום שכל הנשים הולכות בכיסוי הראש כמו בארצות ערב, גם הרב [חיי אדם] לא הסתפק בזה, אלא מיירי בהולכות מגולות. ע"ש. [וממילא בודאי דגם המשנ"ב מיירי בזה, דהא מקורו הוא בחיי אדם].
וכן נראה לדייק מלשון החיי אדם גופיה, דזו לשונו: שערות בנשים, ערוה, ואסור בדברי תורה. ודוקא מנשואות – שיש בהם איסור תורה ליל בגילוי, אבל בתולות "שמותרין ודרכן" לילך בגילוי ראש, מותר. וצ"ע [היאך הדין ב]נכריות, כיון שאינן מוזהרות לכסות שערן, אם דומין לבתולות. עכ"ל.
אלמא כל ההיתר לקרוא כנגד שיער הבתולות הוא מחמת דאיכא בהו תרתי - גם "שמותרין" וגם "דרכן לגלות", הא אם חסר אחד מהנך תרתי אסור, כגון בבתולות אם דרכן יהא לכסות לא מהני מה ש"מותרות" (ולא אמרינן שמכיון שמותרות אז יש כאן "עניין רוחני" שגורם שלא יהיה בזה הרהור), וכן בנשואות כיון שאסורות בגילוי לא מהני אף אם יהיה "דרכן לגלות" [ומשו"ה גבי נשואות לא הזכיר אלא "שיש בהם איסור תורה לילך בגילוי" ולא הצריך שגם יהיה דרכן לכסות, כי גם אם יהיה דרכן לגלות יהיה אסור, דהא כאמור בשביל להתיר בעינן תרתי - גם מותרות וגם דרכן לגלות, כמו בתולות].
ומעתה אם מה שהמשיך גבי נכריות מיירי כאשר הן מכסות ראשן, אם כן מאי מספק"ל, הלא ליכא בהו הנך תרתי, דהא רק "מותרות" אבל דרכן לכסות. אלא ודאי דגם בנכריות מיירי במגלות שערותיהן, ולזה הסתפק דמחד גיסא אע"פ שהן נשואות מ"מ הן דומות לבתולות שהרי אינן מוזהרות לכסות ואיכא תרתי – "מותרות" ו"דרכן לגלות", אבל מאידך גיסא הרי הן "נשואות" ויתכן דלא פלוג רבנן במילתא ואסרו "שיער הנשואות" בכל גוונא, ורק "שיער הבתולות" התירו.
וכ"כ בשו"ת דברי יואל (ח"א סי' י אות יב), דאחר שהביא את דברי החיי אדם הנ"ל, כתב וז"ל: והנה כתב בטעם האיסור בנשואות בשביל שהוא אסור מהתורה ולא הזכיר שם כלל מה שדרכן לכסות, ורק בהיתר הבתולות כתב תרוויהו שמותרין ודרכן, כי להתיר צריך שני טעמים, אבל לאסור בנשואות סגי במה שאסור לגלות ואין נפק"מ אם דרכן כן או לאו. ובמה שנסתפק לבסוף בעכו"ם שאין מוזהרין לכסותו אם דומין לבתולות, בזה מבואר בפירוש שדעתו שהכל תלוי רק אם מוזהרות על זה או לאו, כי העכו"ם בודאי דרכן לילך בגילוי ראש ואינו מדבר מזה כלל האיך דרכן של העכו"ם לילך, אך כל ספיקו הוא יען שאין העכו"ם מוזהרות על זה וגזירת חז"ל היה נגד המוזהרין לכסות, או דילמא לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור "בנשואות", נמצא שבישראל שמוזהרין על כך אינו מסתפק כלל שבודאי אסור, וכ"כ במשנ"ב וכו'. עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת משנת יוסף (ח"ד עמ' קח), וז"ל: ועל כרחך מיירי בנכריות "שמותרות ודרכן" כמו בתולות, שאל"כ מה הדמיון. עכ"ל. וע"ש.
[ובטעם הדבר שצריך שיהיה גם "היתר" ולא סגי במה ש"דרכן לגלות", יתבאר לפי מה שכתב החזו"א (או"ח סי' טז סוס"ק ח) דאע"פ שבעיקרון היה מקום להתיר לקרוא כנגד שערות אשה פרוצה שתמיד מגלה שערותיה, מ"מ גם בזה הוי ערוה ואסור, מפני שסו"ס מעט הרהור שייך גם בזה, ורק בפניה ידיה ורגליה שמגולות ב"היתר" לא הוי ערוה מפני שלא רצו להכביד על הציבור, משא"כ בשערות הפרוצה המגלה ב"איסור" לא שייך בה סברת "לא הכבידו", וחשיב ערוה גם אם מגלה תמיד ו'הופחת' ההרהור. ע"ש. (וקיצרתי כאן מאד, להבנת העניין בהרחבה – עי' בבגדי קודש פרק ו אות ו). ומעתה מובן שפיר הא דבבתולה לא סגי במה ש"דרדכן לגלות" שערותיהן כפניה ידיה ורגליה, אלא הוא רק מפני שבנוסף לזה - גם "מותר" להן לגלות, דבזה שייך לומר דלא הכבידו לאסור לקרוא ק"ש כנגדן. וק"ל. ואגב, גם מדבריו מוכח דליתא להאי "עניין רוחני" שכתב האז נדברו הנ"ל שהאיסור הוא זה שגורם להרהור, דהא ע"ש בחזו"א שכתב שאשה שלא מכירה היה מקום להתיר לקרוא כנגד שערותיה אפילו שהן מגולות, ורק משום שלא פלוג (או דלא שייך בה סברת "לא הכבידו" כדכתב בסוף דבריו) הוי ערוה ואסור לקרוא כנגדן, ולא כתב לאסור מעצם זה ש"אסורה" לצאת בכך – שזה גורם להרהור, ע"פ ה"עניין רוחני" הנ"ל שהאיסור גורם להרהור, אלא ודאי דליתא].
וגם את"ל שכוונת החיי אדם להסתפק אפילו כאשר דרכן של הנכריות לכסות שערותיהן, מ"מ אינו מוכרח כלל שצד ההיתר הוא מכח "עניין רוחני" שכתב האז נדברו, אלא יש לומר דהוא ע"פ מה שמשמע מכמה ראשונים (עי' בבגדי קודש בהערה על סוף פרק ו) שטעם החילוק בין פניה ידיה ורגליה לבין שאר הגוף אינו רק משום עצם הרגילות שבדבר כמו שכתב הראב"ד המובא ברשב"א ועוד ראשונים בברכות כד., אלא משום שלא קבעו חז"ל שם "ערוה" אלא על דבר כמשמעו – "ערום", משא"כ פניה ידיה ורגליה שרגילים לגלותן לא קבעו על זה שם ערוה (עי' לקמן שם שהרחבתי לבאר הדברים), דלפ"ז הסתפק החי"א היאך הדין כאשר אמנם הרגילות היא לכסות אך לא מצד 'חיוב' - דמצד הדין היה מותר להן לגלותן, האם שייך לקרוא לזה שם "ערוה" כיון שסו"ס השתא מכוסה הוא, או דלמא כיון שאינן מוזהרות לכסותן לא מקרי ערוה, דלשון ערוה היינו שהוא ערום מהכיסוי שלו והא הנכריות לא מחוייבות בכלל בכיסוי ולא יכון לשון "ערום" על גילוי כיסוי שכזה. ונמצא דבין אם החי"א [והמ"ב] איירי בנכריות שמגלות שערותיהן ובין אם מכסות שערותיהן, אין שום ראיה שזה מצד שיש כאן "עניין רוחני" – שמכיון שמותר לנכרית לגלות אפילו שבפועל רגילה לכסות, לכן זה לא מביא הרהור, זה אינו, וכמבואר. וע"ע בכה"ח (סי' עה אות טז) שאע"פ שהבין את ספיקו של החיי אדם בנכריות המכסות את שערותיהן, מ"מ הסיק על זה, וז"ל: ונראה כיון שהאיסור הוא משום הרהור, אם הוא מגולה אסור לקרות כנגדו אם דרכם לכסות. עכ"ל. אלמא לא שמיעא ליה האי סברת ה"עניין רוחני" הנ"ל שכאשר אין את האיסור ממילא אין גם הרהור. דליתא. ולהאמור לעיל גם החיי אדם מודה לזה, ולא מיירי אלא ברגילות הנכריות לגלותן, וכנ"ל. [ובעצם הדבר האם הנכריות היו מגלות את שערותיהן מצינו מקורות סותרים, וכנראה היה חילוק במקומות או בזמנים בזה. עי' רש"י סנהדרין (נח: ד"ה משתפרע), ומדרש רבה (נשא פ"ט, יג)].
וכבר כתבתי לעיל שסברת האז נדברו לתלות את ה'הרהור' ב'איסור' היא קשה מאד מכמה אנפי, וגם לא שייכת בנידוננו - שאין כאן 'איסור' עצמי קודם, אלא כל 'עיקרו' של האיסור לגלות את גופה ושערותיה הוא רק משום 'פריצות', ובודאי דלא יועיל כיסוי הדומה לאותו דבר עצמו הנאסר רק מכח פריצות. ע"ש.
עוד הביא האז נדברו את מה שכתב אחר כך הפרי מגדים הנ"ל:
וקצת דמדומי ראיה מכתובות (עב.) דפריך "וראשה פרוע דאורייתא" [כלומר, אמאי תנן שהוא רק דת יהודית], ולא מוקי בפאה נכרית דלכן הוא דת יהודית, ש״מ דלית בה דת יהודית ושרי. ע״כ. וכתב על זה, וז"ל: ולכאורה אינו מובן, דלמה זה רק דמדומי ראיה ולא ראיה גמורה, [אלא] משום דהא המשנה אומרת "וראשה פרוע", ו[משא"כ] בפאה "הראש מכוסה". ומה שהגמרא משנה דהמדובר הוא ב'קלתא' דאינו מכסה כל השערות שיש נקבים - לפ"ז יהא ניחא שאין ראיה מהמשנה כנ"ל [דהא רק קלתה שהוא כיסוי מנוקב יכול להיקרא "ראשה פרוע" – כי מכל מקום יש נקבים, משא"כ פאה שסו"ס זה מכסה אלא שדומה לשערותיה יתכן דלא יכון עליה לשון "ראשה פרוע"]. אבל לפי הרמב״ם דכתב דמטפחת המכסה השערות הוי דת יהודית, דמשמע אפי׳ במכסה כל השערות אסור משום דת יהודית, כיון שאינה מתעטפת בצעיף כדרך כל הנשים, א״כ לפ״ז הוי ראיה גמורה דפאה אינו אסור משום דת יהודית, וכאמור.
ורצונו לומר דלפי הרמב"ם על כרחך לשון "ראשה פרוע" יכול להיאמר גם אם הראש מכוסה ללא נקבים, שהרי זהו מה דמסיק בגמ' – דמיירי בקלתה כזו שלדעת הרמב"ם הוא כיסוי גמור (רק בלי רדיד), וא"כ הדק"ל מדוע לא תירצה הגמ' שכוונת המשנה היא לפאה נכרית, דהא השתא ליכא למימר משום שלא יכון על זה לשון "ראשה פרוע", שהרי גם קלתה לא יכון עליה לשון זו לרמב"ם ובכ"ז הוא כתוב במשנה, ועל כרחך דאין לשון זו מחייבת שיהיה 'גלוי', וא"כ מדוע לא תירצה הגמ' שכוונת המשנה לפאה נכרית. ומזה הוכיח דהיא בכלל מותרת ואפי' דת יהודית אין בה.
אולם כמה תשובות בדבר.
חדא, עי' בבגדי קודש (פרק ד) באריכות שהוכחתי שגם להרמב"ם קלתה הוא כיסוי גרוע כגון מנוקב או שקוף וכד' ולא "שני כיסויים" בעלמא [עי"ש שהוכחתי כן מדבריו גופיה בפיהמ"ש, ועוד הוכחות. עש"ב], וא"כ אין ראיה להיתר גם אליבא דשיטתו, וכמו שכתב האז נדברו עצמו אליבא דפירוש זה [אלא שסבר שהרמב"ם פירוש אחר עמו - שצריכה "שני כיסויים". ולהאמור זה אינו], כנ"ל. ועוד, דאעיקרא יש לדחות, דמה שהגמ' לא העמידה את המשנה בפאה נכרית הוא משום דפאה נכרית באמת אסורה מדאורייתא ומדת משה, דהא אכתי אית בה פריצות כמו שערותיה עצמן, ולא מדת יהודית כדתנן במתניתין [כן כתבו לדחות הישועות יעקב (סי' עה סוס"ק ג), שו"ת חקל יצחק (סי' פא ד"ה אמנם), ושו"ת יבי"א (ח"ה אה"ע סי' ה בגליון - הערה 3)].
ועוד, דגם את"ל שפאה נכרית באמת אינה אלא דת יהודית, מ"מ מה שלא תירצה והעמידה הגמ' את המשנה בפאה נכרית אינו קושיא, די"ל דעדיפא מינה קמשני - דגם קלתה אסור, אבל לעולם אה"נ דפאה נכרית נמי אסור, ואדרבה קל וחומר הוא - דאם בנות ישראל הקפידו ונזהרו שלא ללבוש קלתה [שהוא כיסוי שאינו דומה כלל לשערותיה, ורק לא מכסה 'לגמרי' את שערותיה], כל שכן שהקפידו לא ללבוש פאה נכרית שהוא כיסוי הנראה כולו כשערותיה [כן כתבו לדחות השבילי דוד (או"ח סי' ב ד"ה ובד"כ), שו"ת חקל יצחק (הנ"ל), ושו"ת יביע אומר (שם אות ג)]. ויש עוד כמה דחיות באחרונים לקושיא זו, ואכמ"ל.
עוד כתב, וז"ל:
ואין לבדות מליבנו לדמות האיסור הסתכלות (שבאבן העזר סימן כא) למלבושי נשים.
אולם כבר התבאר לעיל שאין הנידון כאן "לבדות" מליבנו ע"פ המובא באיסורי הסתכלות, אלא רק ע"פ המובא בדיני צניעות עצמו. אלא שהאז נדברו לשיטתו דלעיל שכל חיוב כיסוי הגוף הוא בעיקר משום גזירת הכתוב (עי' לעיל), ואם כיסתה את השוק אפילו בכיסוי הדומה לבשרה כבר קיימה בזה את ה"גזירת הכתוב", ומעתה אם תבא לאסור גרביים הנראין כבשרה (שבהן כבר קיימה את ה"גזירת הכתוב") הרי זה יקרא "לבדות" איסורים מליבנו דהא שמא התורה לא אסרה אלא רק בצירוף הגזירת הכתוב ולא מכח הפריצות גרידא. אך כבר התבאר לעיל כמה פעמים שבמחכ"ת אין זה נכון כלל, דבאמת אין כאן שום "גזירת הכתוב", אלא 'כל' הלימוד בזה הוא אך ורק ש"גילוי הגוף הוא פריצות", וממילא מובן מאליו שגם כיסוי הדומה לו הוא בכלל זה, דהא אין זה נקרא "לבדות מליבנו" - שהרי זהו כל האיסור, ואדרבה מעתה הבא להקל בזה יקרא שבא "לבדות" היתר ללא שום בסיס וכאמור. וע"ע לעיל שכתבנו דגם למטוניה דהאז נדברו שיש כאן "גם" גזירת הכתוב, מ"מ איכא "גם" פריצות והרהור, ואע"פ שמצינו שמותר לגלות פניה ולא חשו למה שגם בו שייך הרהור, אינו ראיה כלל על מקומות המכוסים כמו שוק. ע"ש, ואין צורך לכפול הדברים.
עוד כתב, וז"ל:
והרי מפורש אמרו שאסור להסתכל על בגדי צבעונים, אפ"ה לא אסרו לאשה ללכת בבגדי צבעונים בשוק, וה"ה באם הבגד כמראה הבשר, וכמובן שיש עוד לחלק מבגדי צבעונין, אבל אין לדמות זה לבשר מגולה ממש.
אולם כבר התבאר דזה לא ניתן להיאמר אלא לשיטתו דלעיל שכיסוי הגוף הוא 'גזירת הכתוב' [ולזה סגי בגרביים אפילו בצבע הרגל], ורק יש משהו 'צדדי' – דיכול לגרום להרהור, ולכן כתב להביא ראיה שלא כל דבר שמביא הרהור מחוייב בכיסוי דהא מצינו שגם בגדי צבעונין גורמים להרהור ובכ"ז מותר לצאת בהן (וכן מצינו שגם פנים גורמים להרהורים ובכ"ז מותר לצאת בהן). אולם לפי מה שנתבאר ד'כל' חיוב כיסוי הגוף הוא משום פריצות, א"כ מוכח דגרימת הרהור שעל ידי גילוי הגוף אסורה ואינה דומה לבגדי צבעונין ולפניה דקילי טפי משום שהן פחות מביאות הרהור (ולא אסרו אלא להסתכל עליהן), ומעתה בודאי שגם גרביים בצבע הגוף יהיו אסורות, דהרי זה כפריצות הגוף דחמירא מבגדי צבעונין ומפניה, כאמור. וראה עוד לעיל (ד"ה דברים אלו), מה שכתבתי עוד על דבריו אלו. [עוד יש להעיר, דמאחר שהודה ד"יש לחלק מבגדי צבעונין", מהיכא תיתי לבא להקל מחמת שמאידך אינו דומה "ממש" לבשר מגולה, הלא גם את"ל שזה "פחות חמור" מגילוי בשר עצמו, מ"מ מנלן שהוא כבר נהפך להיות "מותר"].
ובעניין מה שכתב אחר כך בד"ה "וברור שאשה" וכו', התייחסתי לעיל (ד"ה וע"ע בהמשך).
