מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויתורו את ארץ כנען (יג ב)
בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פכ"ט, "אמר להן, אל תכנסו כגנבים, אם אומרים לכם על מה באתם עלינו, אמרו להם על חמש תאנים ועל חמשה רמונים ועל אשכול ענבים אחד, אם אומרים לכם שמא להכרית אילנות של עבודה זרה ולקוץ את אשירה באתם עלינו, אמרו להם לא", ע"כ.
ויש לפרש, דהנה בספרי פרשת ראה פיסקא ס"א מבואר, דאיכא מצוה מיוחדת של איבוד עבודה זרה בארץ ישראל דוקא, מדכתיב "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", ואמרינן שם דאע"ג דגם בחו"ל איכא חיוב לאבד עבודה זרה, אמנם אין חייבין לרדוף אחריה, משא"כ בארץ ישראל חייבין לרדוף אחריה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ז ה"א.
[ובאבודרהם בהלכות ברכות השבח וההודאה, כתב דמה"ט איכא ברכה מיוחדת לרואה עבודה זרה שנעקרה מארץ ישראל, שאומר "ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו" כדאיתא בברכות נד., ובחו"ל אומר "מן המקום הזה", ולמה נתייחדה ברכה מיוחדת לע"ז שבארץ ישראל, משום דהמצוה לעקור עבודה זרה היא רק בארץ ישראל, לכן נתייחדה לזה ברכה בפני עצמה, ומקור דבריו בפירוש הברכות והתפלות לרבינו יהודה בר יקר זצ"ל רבו של הרמב"ן, ובזה מתאימים דברי הרמב"ן בקידושין לז. דאיבוד ע"ז אינה נוהגת בחו"ל, לדברי רבו הנ"ל, וצ"ל דכוונתם על המצוה המיוחדת לרדוף אחריה, וכנ"ל מהספרי].
ויש לעיין בחיוב זה המיוחד בארץ ישראל, אימתי הוא מתחיל. והנה מצינו בדינים שתלויים בקדושת ארץ ישראל, שהם מתחילים רק לאחר ביאתן של ישראל לארץ, ויש מהם שלא די בביאה לארץ לחוד והם מתחילין רק לאחר ירושה וישיבה, ויש לעיין האם איבוד ע"ז מתחיל מיד בביאה לארץ או בעינן ירושה וישיבה.
והנה לגבי איבוד ע"ז כתיב "ביאה" בפרשת ואתחנן (דברים ז א) כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ. ובקידושין לז: נחלקו תנאים, האם היכא דכתיב "ביאה" לחוד בלא מושב, בעינן דוקא לאחר ירושה וישיבה או לאלתר.
אכן לענין איבוד ע"ז נראה דלכו"ע החיוב הוא לאלתר גם קודם ירושה וישיבה, דהנה איתא בעבודה זרה מה: גידועי עבודה זרה קודמים לכיבוש ארץ ישראל, וכיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים, וילפינן לה שם מקראי דכתיב אשיריהם תגדעון, דתחילה מגדע את הע"ז ואינו משרש אחריה, ולאחר הכיבוש הרי הוא משרש אחריה. מבואר עכ"פ דהחיוב גידוע חל בכניסתן עוד קודם הכיבוש, הרי דבאיבוד ע"ז נתחייבו מיד בביאתן לארץ.
והנה גם בחיוב חלה מצינו שהוא חל מיד בכניסתן לארץ, ואיתא בכתובות כה. יכול משנכנסו לתוכה שנים ושלשה מרגלים, ת"ל בבואכם בביאת כולכם, ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ה שדקדק מדברי רש"י שם, שכל הס"ד שיועיל ביאת שנים ושלשה מרגלים היינו דוקא בחלה מפני ששינה הכתוב בלשונו "בבואכם" ולא כתיב "כי תבואו", אבל בשאר ביאות דכתיב בהו "כי תבואו", מסברא לא מהני ביאת שנים ושלשה מרגלים אלא בעינן ביאת כל ישראל. ומעתה נראה דלענין המצוה לעקור עבודה זרה מן הארץ, חלה מצוה זו מיד בביאתם, אבל רק לאחר ביאת כולם.
ולפי כל זה יש לבאר את דברי התנא דבי אליהו הנ"ל, דזהו שאמר להם משה למרגלים, שאם ישאלו אותם האם באו עתה לעקור האשירות, היינו דסלקא דעתך דמיד שנכנסו המרגלים עצמם כבר איכא חיוב לעקור ולרדוף אחר העבודה זרה, על זה קאמר להם משה שיאמרו להם לא, דקמ"ל דבעינן לזה ביאת כולכם ולא סגי בכניסת ב' וג' מרגלים, וכנ"ל.
ויתורו את ארץ כנען (יג ב)
בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פכ"ט, "אמר להן, אל תכנסו כגנבים, אם אומרים לכם על מה באתם עלינו, אמרו להם על חמש תאנים ועל חמשה רמונים ועל אשכול ענבים אחד, אם אומרים לכם שמא להכרית אילנות של עבודה זרה ולקוץ את אשירה באתם עלינו, אמרו להם לא", ע"כ.
ויש לפרש, דהנה בספרי פרשת ראה פיסקא ס"א מבואר, דאיכא מצוה מיוחדת של איבוד עבודה זרה בארץ ישראל דוקא, מדכתיב "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", ואמרינן שם דאע"ג דגם בחו"ל איכא חיוב לאבד עבודה זרה, אמנם אין חייבין לרדוף אחריה, משא"כ בארץ ישראל חייבין לרדוף אחריה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ז ה"א.
[ובאבודרהם בהלכות ברכות השבח וההודאה, כתב דמה"ט איכא ברכה מיוחדת לרואה עבודה זרה שנעקרה מארץ ישראל, שאומר "ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו" כדאיתא בברכות נד., ובחו"ל אומר "מן המקום הזה", ולמה נתייחדה ברכה מיוחדת לע"ז שבארץ ישראל, משום דהמצוה לעקור עבודה זרה היא רק בארץ ישראל, לכן נתייחדה לזה ברכה בפני עצמה, ומקור דבריו בפירוש הברכות והתפלות לרבינו יהודה בר יקר זצ"ל רבו של הרמב"ן, ובזה מתאימים דברי הרמב"ן בקידושין לז. דאיבוד ע"ז אינה נוהגת בחו"ל, לדברי רבו הנ"ל, וצ"ל דכוונתם על המצוה המיוחדת לרדוף אחריה, וכנ"ל מהספרי].
ויש לעיין בחיוב זה המיוחד בארץ ישראל, אימתי הוא מתחיל. והנה מצינו בדינים שתלויים בקדושת ארץ ישראל, שהם מתחילים רק לאחר ביאתן של ישראל לארץ, ויש מהם שלא די בביאה לארץ לחוד והם מתחילין רק לאחר ירושה וישיבה, ויש לעיין האם איבוד ע"ז מתחיל מיד בביאה לארץ או בעינן ירושה וישיבה.
והנה לגבי איבוד ע"ז כתיב "ביאה" בפרשת ואתחנן (דברים ז א) כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ. ובקידושין לז: נחלקו תנאים, האם היכא דכתיב "ביאה" לחוד בלא מושב, בעינן דוקא לאחר ירושה וישיבה או לאלתר.
אכן לענין איבוד ע"ז נראה דלכו"ע החיוב הוא לאלתר גם קודם ירושה וישיבה, דהנה איתא בעבודה זרה מה: גידועי עבודה זרה קודמים לכיבוש ארץ ישראל, וכיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים, וילפינן לה שם מקראי דכתיב אשיריהם תגדעון, דתחילה מגדע את הע"ז ואינו משרש אחריה, ולאחר הכיבוש הרי הוא משרש אחריה. מבואר עכ"פ דהחיוב גידוע חל בכניסתן עוד קודם הכיבוש, הרי דבאיבוד ע"ז נתחייבו מיד בביאתן לארץ.
והנה גם בחיוב חלה מצינו שהוא חל מיד בכניסתן לארץ, ואיתא בכתובות כה. יכול משנכנסו לתוכה שנים ושלשה מרגלים, ת"ל בבואכם בביאת כולכם, ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ה שדקדק מדברי רש"י שם, שכל הס"ד שיועיל ביאת שנים ושלשה מרגלים היינו דוקא בחלה מפני ששינה הכתוב בלשונו "בבואכם" ולא כתיב "כי תבואו", אבל בשאר ביאות דכתיב בהו "כי תבואו", מסברא לא מהני ביאת שנים ושלשה מרגלים אלא בעינן ביאת כל ישראל. ומעתה נראה דלענין המצוה לעקור עבודה זרה מן הארץ, חלה מצוה זו מיד בביאתם, אבל רק לאחר ביאת כולם.
ולפי כל זה יש לבאר את דברי התנא דבי אליהו הנ"ל, דזהו שאמר להם משה למרגלים, שאם ישאלו אותם האם באו עתה לעקור האשירות, היינו דסלקא דעתך דמיד שנכנסו המרגלים עצמם כבר איכא חיוב לעקור ולרדוף אחר העבודה זרה, על זה קאמר להם משה שיאמרו להם לא, דקמ"ל דבעינן לזה ביאת כולכם ולא סגי בכניסת ב' וג' מרגלים, וכנ"ל.
