אכתוב בראשי פרקים, אם אראה לנכון אולי אצרף אחר כך את הק':
במכתב הנ"ל הם דנו בחמישה מצבים שעל כל אחד יש לדון באופן נפרד,
א. בעניין החשש הראשון שהתוכנית תשנה באופן וודאי את אופי השכונות, משכונות שקטות המתאימות לאורח החיים החרדי, לשכונות עם חנויות ראווה ומסחר שוקק חיים שיבנו בקומה הראשונה של הבניניים [דבר המחוייב בכל תוכנית פינוי בינוי], ויש לכך השלכה ישירה על אורח החיים החרדי, ופירצה גדולה בחומות השבת והצניעות, וד"ל. וכו'.
הנה בחלק העובדה, אין זה "דבר המחוייב בכל תוכנית פינוי בינוי", ואדרבא ע"פ החוק
רוב ככל התוכניות של פינוי בינוי אינם דורשים ונדרשים לבנות חנויות בקומה ראשונה, ועושים הליך זה לשם מגורים בלבד.
ואף אם יש מקומות כאלו, יש לשקול ד"ז באמת ע"פ הלכה, כמה חשש של פריצות יבוא ע"י זה, כי מטעמי נוחות, נראה שאין מהני להתנגד כפי שביארנו קודם, ואם זה מטעמי אמת של פריצות במקומות מועטים שרוצים לעשות כן, יש לשקול הרבה, ולא לקבל פסק הלכה זה כמובן בכל מקום ועניין.
וכן לגבי החשש שהעלו שרבים מהדירות ימכרו לאלו שאינם שומרי תורה ומצוות. אלא שצריך להבין, שירושלים, העיר הגדולה במדינת ישראל שמונה 1,000,000 תושבים, ונתוני העיר מראים צפיפות רבה: צפיפות האוכלוסין בירושלים היא כ-7,685 תושבים לקמ"ר. במילים אחרות, בממוצע יש כ-7,685 אנשים החיים על כל קילומטר רבוע בעיר. זה הופך את ירושלים לעיר השנייה הכי צפופה בישראל, אחרי תל אביב-יפו, והמצב מחמיר ב"ה כשרבים מעם ישראל רוצים לגור בעיר הקודש.
הליך פינוי בינוי הכרחי כל כך, והוא הפתרון היצרתי כדי לקלוט עוד רבבות אנשים מכל המגזרים. והנה כאשר מעלים חשש מוצדק שכזה, יש לדון בו בכובד משקל, האם הדבר באמת יחלן את השכונה, ומה ההשפעה וכו' וכו', ומי א"ל שניתן למנוע אנשים מלגור בעיר רק מפני שאינם באורח חיים הדתי שלך? (זה תהיות שיש לדון בהם בכובד מקל ע"י חכמים הבקיאים בהלכה). ושוב, הרי לך שאין לפסוק כפסק דין זה אלא יש לדון בכל מקרה לגופו.
ובפרט כאשר מדובר בפרויקטים אישיים ולא שינוי שכונה. כגון חמישה בניינים לחדש אותם, אך לא את כל השכונה, וממילא אין את החשש הנ"ל.
ב. החשש השני שהעולה הוא מש"כ החוק האזרחי, "באם יש רוב דיירים המעוניינים בתוכנית, הרי שהם יכולים לכוף את המיעוט המתנגדים ולהוציאם מבתיהם בכח. דבר זה נוגד לחלוטין את דיני התורה הקדושה, כפי שפסקו גדולי הרבנים והדיינים, שאין שום היתר להוציא אדם מביתו ללא הסכמתו, ולהרבה פוסקים יש כאן חשש גזל. ובפרט כאשר מדובר באנשים מבוגרים, שהוצאתם בכח מדירתם, גובלת בסכנת נפשות של ממש כידוע, ועל אחת כמה וכמה באלמנות שהוזהרנו עליהם בלאו דאורייתא דלא תענון".
והנה לעובדות, באנשים מבוגרים או חולים וכן ביתומים ואלמנות החוק מתחשב בכך, וכפי שהבאנו שבעל דירה רשאי לסרב מטעמים סבירים לעסקת פינוי בינוי, אם: עסקת הפינוי בינוי אינה כדאית כלכלית. וכן אם לא הוצעו לבעל הדירה מגורים חלופיים לתקופת הקמת הבניין החדש. וכן אם לא הוצעו לבעל הדירה בטוחות הולמות לביצוע עסקת הפינוי ובינוי. וכן אם קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של בעל הדירה, ההופכות את ביצוע העסקה באותם תנאים שסוכמו עם שאר בעלי הדירות לבלתי אפשרי או בלתי הגיוני. וכן אם בעל הדירה או בן משפחה המתגורר עמו הוא אדם עם מוגבלות, ובמגורים החלופיים שהוצעו לו אין התאמות למוגבלותו כפי שיש בדירה הנוכחית. או שלא הוצעה לו תמורה עבור ביצוע התאמות אלה במגורים החלופיים. וכן אם כשבעל הדירה בן יותר מ-70, חלות על היזם חובות נוספות, בהתאם לגילו של בעל הדירה. אם היזם לא ימלא חובות אלו, בעל הדירה רשאי לסרב לעסקה. וכן אם במועד שבו נחתמה עסקת פינוי ובינוי ראשונה של דיירי הבניין עם אותו יזם, גילו של בעל הדירה היה 70 ומעלה והוא התגורר בדירה שנתיים לפחות, היזם חייב להציע לבעל הדירה "דירת תמורה" - דירת מגורים בבניין מחודש (שהוקם במיזם להתחדשות עירונית) בתמורה לדירה שבה התגורר לפני הריסת הבניין הישן. עם זאת, היזם חייב להציע לבעל הדירה המבוגר לפחות אפשרות בחירה אחת נוספת מ-3 החלופות הבאות. היזם רשאי לבחור איזו מבין החלופות להציע, כך שבעל הדירה יבחר אם לקבל את דירת התמורה או את החלופה שהציע היזם: חלופה 1: מתן אפשרות לבחור מבין אלה: מעבר לבית אבות עד למועד הפינוי של דירתו, כולל תוספת תשלומי איזון עד לשווי הדומה לשווי של דירת תמורה. או רכישת דירה חלופית ששוויה דומה לשווי של דירת תמורה, שתימסר לקשיש עד למועד הפינוי של דירתו.
מיקומה יהיה ככל הניתן בסמוך לדירתו, אם הוא ביקש זאת. או קבלת סכום כסף בשווי של דירת תמורה, לצורך רכישת דירה חלופית על ידי הקשיש בכל הסכום או ברובו, לא יאוחר ממועד הפינוי של דירתו. חלופה 2: שתי דירות ששווין המצטבר דומה לשווי דירת התמורה. חלופה 3: דירת תמורה ששטחה קטן משטח דירת התמורה שבעל הדירה היה אמור לקבל במסגרת עסקת הפינוי ובינוי, בתוספת תשלומי איזון, כך שהשווי יהיה דומה לשווי של דירת תמורה.
וא"כ לעניין חשש של מבוגרים או חולים נראה שהחוק מתחשב בכך באופן מלא.
אלא שלעניין כפייה של רוב על מיעוט על התוכנית, ביארתי באריכות ע"פ דרכו ההלכתית של הרב אשר וייס בנושא, והסכים עמי בתשובה מפורת בעל שו"ת אורחותך למדני שיש להתיר ד"ז מצד "שבעת טובי העיר".
ג. עוד כתבו במכתב הנ"ל: "במשך זמן הפינוי, משפחות רבות יצטרכו לגלות מביתם ולנדוד הרחק משכונתם למשך כמה וכמה שנים, ולהתנתק מהמקומות שהיו רגילים בהם, וללא ספק שהדבר ישפיע מאוד לרעה על חיי היום יום של המשפחות ועל חינוך הילדים".
עניין זה הוא כבר עניין של נוחות ולא של חשש להתחלנות וכד', שא"כ היה לדון באופן מיוחד. אבל על הרוב אין חשש שכזה שכן בעל הדירה מחפש בעצמו דירה לדור בה והוא מקבל מימון לכך. ומבואר לעיל שנוחות לא יכול למנוע מרבבות אנשים לדור בעיר.
ד. עוד כתבו במכתב הנ"ל: "חלק בלתי נפרד מהחתימה על הסכם הפינוי בינוי כולל נתינת הרשאה ליזם לתבוע את הדיירים שאינם מעוניינים בתוכנית בבתי המשפט של החילונים, שלא על פי דעת תורתינו הקדושה, וכבר ידוע חומר האיסור ללכת לדון בערכאות, וכמו שכתוב בשו"ע חו"מ (סי' כו ס"א), שכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה".
בעניין ערכאות, הבאנו בק' דעתו של בעל שו"ת אורחותיך למדני שכתב להתיר לכפות רוב על מיעוט, אך אם בכל זאת מיעוט מתנגד ורוצים לגשת לתביעה נגדם אסור מטעם זה, וזה דבריו: מ''מ בנד''ד נראה שאין חשש, שתקנת פינוי בנוי היא ''לתקנת בני המדינה'' כמ''ש הרמ''א הנ''ל. ולכן אין חשש של ''מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף'' שכתב הרשב''א הנ''ל.
אלא יש צד אחר לזה, והוא האיסור לאדם לילך בפני ערכאות כדי לתבוע דינו בפניהם, שכיון שהערכאות דנים בכמה דברים ממש כנגד דיני התורה (כגון בדיני ירושה וכו'), אז אף אין לילך לעמוד בפניהם אף לגבי תקנות שהן טובות ולצורך העיר, וזה כמ''ש בח''מ ס''כו א, ''אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם אפי' בדין שדנים בדיני ישראל''. ולכן הטוען צריך רשות מב''ד בתחילה. ולפי זה נראה שאף היזם בנד''ד צריך רשות מב''ד כדי לתבוע מהמתנגדים לתוכנית בבית המשפט".
ולפ"ז כאשר מקבל רשות מב"ד וכד' שתובע ברשות חכמים הרי שמותר לתבוע.
והבאנו בק' כבר את דעתו של הגאון ר' אשר וייס שהתיר לתבוע גם בלא זה, לעניין זה, ולענ"ד טעמו הוא שמשום שאנו סומכים על האחראים על כך מטעם 'שבעת טובי העיר', הרי שהם כדיינים לענין זה, ואם דעת האחראים שהמיעוט מתנגד מטעמי מידת סדום, הרי שניתן לכפותם בבית משפט, ולעניין זה הרי הם כדיינים. ויש בזה סברא לכאן ולכאן.
ה. עוד כתבו במכתב הנ"ל: "עצם התוכנית לבנות בשכונות שקטות וצפופות בניינים רבי קומות, היא הרס וחורבן גם מבחינה גשמית, שע"י כן יתווספו אלפי אנשים נוספים בכל שכונה, ומאות רכבים נוספים, מבלי תשתיות סביבתיות מתאימות, כמו כבישים רחבים, גני ילדים וכדו', וזה דבר שלא מתקבל על הדעת".
לענ"ד דבר זה ממש בסכמות הממונים על כך, ואם באמת יש דברים בגו, הרי שאפשר לערער על כך, ומסברא לא יעשו כן אם הדבר יביא נזק מאשר תועלת, גם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות. ובטוחני שעל דברים אלו חושבים מראש. ובכל אופן, ניתן לערער על כך ע"פ החוק.
נמצאת למד, שאף מהמכתב הנ"ל יש לדון יותר בכובד ראש. ובאמת יכול להיות שחלק מהרבים החתומים למדו סוגיא זו לעמוק ובכל זאת סברו לאסור.
ומכלל הן אתה שומע לאו, דיש חלוקים בזה.
בע"ה להגדיל תורה ולהאדירה