תוצאות חיפוש

גם לדעת הש"ך והפר"ח אין היתר לאכול את עופות הפטם, מכמה טעמים. א) גם הש"ך והגר"א מודים שמפורש בשלחן ערוך (יו"ד פב ס"ב) שאין לאכול בלא מסורת, והגם שהם מפרשים שמרן פסק כך לחומרא, מכל מקום עדיין זו הוראת השלחן ואי אפשר לעבור עליה. ב) גם לדברי הש"ך והפר"ח שזו חומרא, כיון שנהגו ישראל כבר מתקופת...

אם כוונת כבודו להעמיד מנהג שיש לו סמך קלוש, כנגד הכרעת הדין הישרה, יהא כבודו צריך לטרוח טורח גדול כדי ליישב דבריו עם דברי התלמוד, בבלי וירושלמי, ודברי רבותינו הראשונים, והפוסקים האחרונים, על כן אעוץ לכת"ר עצה ההוגנת לו, שימנע עצמו מטירחא רבתי זו, וישוב בו מדבריו, ואם לא יקבל עצתי' הריני לערוך...

יעיין כבודו בתשובת הרא"ש (כלל כ סי' כ) שכתב "מצינו בחכמי התלמוד (חולין סב:), שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור, כי מצאו לו סימני טהרה, ואחר כך אסרוהו". וכן יעיין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) 'רבי ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא, והוה רבי ירמיה סבר מימר מה רבי זעירא מיכול דלא...

תמה אני אם כוונת כת"ר לטעון שכל גדולי הפוסקים עברו על דין השלחן ערוך ואכלו עוף ללא מסורת, וכבר הזכרתי בפני כבודו כי כל המתירים עופות הקוצ'ין והבראמא ודומיהם, הזכירו המסורת מארץ ישראל, והאריכו בהבאת עדויות על הקובריצ'ר, ולא עלה על דעתם לעבור על דין השלחן ערוך ולאכול עוף בלא מסורת.

אם יפרש כבודו דהיינו אפילו במקומות שנתפשט המנהג, יקשה לדבריו מתשובת הרמ"א דלעיל, על כן שב ואל תעשה עדיף.

דברי נאמרו לענין הקטניות, אשר כתב עליהם החיי אדם (כלל קכז ס"א) בזה הלשון, "ולכן בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול, מותר לבשל קטניות ושאר דברים". ומלבד זה כבר הבאתי דברי התלמוד והרי"ף והרא"ש וכמה פוסקים שאין להקל במנהג בשעת הדחק, אם כן ממה נפשך, או שהחיי אדם אינו חלוק על דבריהם אלא...

מתוך שש הראיות שהביא כת"ר, חמישה מהם, הם מדברי הרמ"א, ואם כן יתבונן כת"ר בזה שהרמ"א עצמו כתב בהדיא בתשובה (סימן יט) בזה הלשון, "אמרינן פרק מקום שנהגו, בני ביישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן א"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להם כבר קבלו אבותיכם עליהם...

כבר השבתי על זה לעיל, וכפי הנראה לא ראה כבודו מה שכתבתי שם, על כן אביא הדברים כאן בשנית: הנה יסדתי דברי על פי תלמוד מפורש, ולפי שכבודו מפקפק בדבר אביא דברי התלמוד והפוסקים לבאר הדבר בבירור ובאופן מוחלט, שמנהג לחומרא אסור להקל בו אפילו בשעת הדחק. דהנה בפסחים (נ:) איתא, בני ביישן נהוג דלא הוו...

כבר הבאתי בפני כת"ר דהבית יוסף בהקדמתו לומד דין שנהגו בו להחמיר כדעת פוסק אחד, מדברי התלמוד לענין דברים המותרים

אולי יבאר לנו כת"ר מי השיג על החתם סופר.

הבית יוסף בהקדמתו מבאר בהדיא שמקור דבריו לאסור הוא מפרק מקום שנהגו, והתם הכי אמרינן "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם", והשלחן ערוך (יו"ד ריד ס"א) פסק דין זה בזה הלשון "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם"...

וכבר הארכתי בקונטרס עוף פטם (מצורף, עמ' נג) בכמה טענות שאין לסמוך על דברי כת"ר בזה. ועיין עוד במה שהבאתי בקונטרס עוף פטם (עמ' מז) כי הערוגות הבושם אשר נסתמך על טעם זה שלא ראינוהו דורס, הדפיס ספרו בשנת תר"ל, ושנה לאחר מכן גילו בעוף סימן דריסה, אשר לא נודע מתחילה, כמו שכתב הסוגה בשושנים (מרגליות...

אכן כך כתב הפרי חדש בדעת השלחן ערוך [כמו שהבאתי לעיל], וכן נראה מהש"ך (אם כי לא כתב כן בהדיא). אך כבר הזכרתי שחלוקים עליהם הדברי חיים והשם משמואל והגר"ש קלוגר והמהר"ם שיק והחכמת אדם, ומאחר שמבואר בבית יוסף שדעת שני עמודי ההוראה שאין היתר בשלשה סימנים הרי זה מוכיח בבירור שהדברי חיים וסייעתו...

מאחר ששני עמודי ההוראה הורו לדינא שאין היתר בשלשה סימנים, והשלחן ערוך (פב ס"ב) פסק כדבריהם וכתב שאין לאוכלו, ברור הדבר שמורה מדינא שאין היתר לאוכלו.

למה צריך להביא דברי הרמב"ם דוקא בסוף, גם כשמביא דבריו באמצע עדיין זו דעת הרמב"ם.

אנו עוסקים בביאור דעת מרן השלחן ערוך, היאך הוא מבאר דעת הרמב"ם, וכבר הבאתי לפני כבודו שהבית יוסף כתב בהדיא בדעת הרמב"ם 'דלא מכשרינן שום עוף אלא בידוע שאינו דורס וכמ"ש הרב המגיד', וכל דברי חכם אחר, גדול ככל שיהיה, אינו ענין לדעת מרן.

ראשית, הבית יוסף כתב דמלשון הרמב"ם נראה 'דלענין הדין היו הגאונים סוברים כמותו דבאי זה סימן שיהיה מהשלשה שרי, אלא שמחמת איזה ספק שנולד להם לא היו רוצים להתיר אלא בקורקבן נקלף', וכיון דמעיקר הדין שרו בכל חד משלשה סימנים, ולא דוקא בקורקבן נקלף, אלמא לא סברי כר"ח דהסימן החדש היינו קרקבן נקלף, וממילא...

אם לכת"ר אינה ברורה, מכל מקום למרן הבית יוסף היא ברורה, וכמו שכתב בהדיא (פב ס"ב) לענין עוף שיש בו שלשה סימני טהרה, בזה הלשון, 'דלא מכשרינן שום עוף אלא בידוע שאינו דורס וכמ"ש הרב המגיד'. והא הכא קיימינן בבירור דעתו של מרן בשלחן ערוך.

כבר הבאתי לעיל לשון הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' לב) שכתב "דע כי אין לסמוך על שום חכם שיתיר עוף על ידי סימני טהרה, אלא דוקא על ידי מסורה שמקובלין מאבותיהם שאכלו אותו, ולא יסמוך אדם על בדיקת סימנין", ואם כבודו סבור שלשון זה משמע חשש לחומרא, יראה העם וישפוט אם שייך לסמוך על דברי כת"ר.

הנה ודאי שלא נתכוון החזון איש לחלוק על מה שכתב מרן להכריע על פי שני עמודי ההוראה, אלא כוונתו שיש תוספת משקל לעיון השכלי. ואילו בנדון דידן היה מורה השלחן ערוך להתיר בשלשה סימנים, היה שייך להקיש דין זה לדברי החזון איש, אך כאשר כתב מרן בהדיא "אין לאוכלו", וזהו כשיטת שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש...