שו"ת יביע אומר חלק ה - אורח חיים סימן ז
נשאלתי בדבר מי שעומד בפסוקי דזמרה, או באמצע ק"ש וברכותיה, ושמע מצבור שאומרים י"ג מדות שבפסוק ויעבור, אם צריך להפסיק לענות עמהם י"ג מדות ככל דבר שבקדושה או לא.
א. בתשובת הרשב"א ח"א (סי' ריא), כ' וז"ל, מה ששאלת אם היחיד אומר י"ג מדות, מסתברא לי שכל שאומרן דרך תפלה ובקשת רחמים אין היחיד אומרן, וכדבר שבקדושה הן. וכמ"ש באגדה (ר"ה יז:) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור לפני משה בסיני, וא"ל כל זמן שישראל חוטאים כשיגיע עת צרה יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא אומר, וכדרך שאומרים קדושה דיוצר דרך קריאה. ע"כ. ובסדר רב עמרם גאון ח"ב (דף עט ע"א) כ' וז"ל: והכי אמר רב נתן גאון, אין מנהג אצלינו לומר י"ג מדות אלא בצבור, ואין רשות ליחיד לאמרן בתפלתו אלא בצבור וכו'. שנא' הן אל כביר ולא ימאס. וברית כרותה שאין חוזרות ריקם וכו' לפיכך אין נאמרין אלא בצבור. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"י בן מיגאש שבסו"ס אוריין תליתאי (סימן קלו). ע"ש. וז"ל מהר"י בן מיגאש בתשו' (סי' קצג): אם יש ליחיד לומר ויעבור, לא ראיתי בתלמוד מניעה זו, אך קצת מהראשונים כתבו שאין ליחיד לומר ויעבור, ונתלו במ"ש שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת צבור שנא' הן אל כביר ולא ימאס (ברכות ח). ע"כ. ובאו"ז ח"ב (סי' תטז) כ' בשם הגאונים, שאין היחיד רשאי לומר ויעבור, לפי שאין אומרים י"ג מדות אלא בצבור, שכך אמרו חכמים (ר"ה יז:) ברית כרותה לי"ג מדות שאין חוזרות ריקם. ע"כ. (ובהג"א סוף תענית העתיק לשון האו"ז). גם בארחות חיים (הל' שני וחמישי סי' ב) העתיק לשון הרשב"א בתשו' הנ"ל, והוסיף, שכ"כ רב האי גאון בתשובה. ושכ"כ רב עמרם גאון. ע"ש. ובשבולי הלקט (סי' כט) הביא ג"כ ד' רב נתן גאון הנ"ל שאין י"ג מדות נאמרים אלא בצבור. וסיים, וכן השיב ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו לר' צדקיהו ב"ר בנימין אחי השני זצ"ל, שאין לומר י"ג מדות בפחות מעשרה לא בסליחות ולא בתחנונים, מפני שהם דברים של קדושה, וכל ד' שבקדושה אינו בפחות מעשרה. ע"כ. וכן בס' המנהיג (הל' תעניות סי' י דמ"ז ע"ב) הביא דברי רב נתן גאון. אולם הטור א"ח (סי' תקס"ה) הביא לשון רב נתן גאון הנ"ל. וכ' עליו: ואיני יודע מה חשש יש בדבר, שהרי אינו אלא כקורא בתורה, שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו. עכ"ל. ובחי' הגהות מהרל"ח כ', ואפשר שגם רב נתן מודה בזה, ולא אמר רב נתן אלא כשאומרן היחיד דרך בקשה. וא"כ אין לתמוה עליו תמיהת רבינו. ע"כ. גם הט"ז (סי' תקס"ה סק"ה) כ', פשוט שכוונת הטור שיתכוין היחיד שתהיה קריאתו לא דרך בקשה אלא כקורא בתורה, וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א. ומ"מ כ' ב"י דלא נהוג עלמא כהטור. וה"ט שמסתמא כיון שמזכיר י"ג מדות כוונתו דרך בקשה כמו שעושים הקהל. עכ"ד. ולפע"ד אין זו כוונת הטור, אלא דעתו לחלוק בכלל על רב נתן גאון, ושאין לי"ג מדות דין דבר שבקדושה כלל. וכן מבואר בד' הר"ד אבודרהם (סדר תפלת תעניות דפ"ח סע"א), וז"ל, כתב רב נחמן (צ"ל רב נתן) הגאון, שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות. וה"ר יעקב בן הרא"ש (הטור) כ', ואיני יודע מה חשש יש בדבר שאינו אלא כקורא בתורה, שהרי לא אמרו חכמים אלא: כל דבר שבקדושה אין אומרים אותו בפחות מעשרה, ואינו נקרא דבר שבקדושה אלא קדיש וקדושה וברכו. וכ"כ ה"ר יונה. עכ"ל. ומבואר דהטור ס"ל שאין י"ג מדות בכלל ד' שבקדושה, אפילו אומרם דרך בקשה. ועכ"פ כבר כ' מרן הב"י שלא נהגו העולם כהטור ור' יונה. וכן פסק בש"ע (סי' תקסה ס"ה), שאין היחיד רשאי לומר י"ג מדות דרך תפלה ובקשת רחמים: שדבר שבקדושה הם. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא אומרם. ע"כ. והיינו שקוראם בטעמים כקורא בתורה. וכמו שביאר מרן הש"ע (סי' נט ס"ג) לענין קדושה דיוצר, וכ"כ להדיא בשו"ת תרומת הדשן (סי' ח). וע"ע בפסקי הרשב"ץ (ר"ה יז:) שהעתיק ג"כ ל' הטור כמו שהובא בהרד"א הנ"ל, וסיים, ואני אומר לישב המנהג שאין לאומרם אלא כדרך שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני כש"צ וכו', וא"כ מה לו ליחיד לאומרם, והרי אינו צריך לקרות אותם פסוקים יותר משאר פסוקי התורה. וכן מצאתי בסדר רב עמרם וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרשב"ש (סי' קצא). ובשו"ת מהרי"ו (סי' קלב) ובשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' י). ע"ש. ומעתה הואיל ונפסקה הלכה שדין י"ג מדות כשאר דברים שבקדושה, לכאו' י"ל דרשאי להפסיק לאומרם בפסד"ז, וכן בק"ש וברכותיה, וכדקי"ל (בסי' סו ס"ג) בדין קדיש וקדושה וברכו.
ב. והנה מדי דברי זכור אזכור מאשר כתבתי בימי חרפי, בדין יחיד העומד בפסד"ז או בק"ש וברכותיה, ושמע מהצבור שעונים קדושה דיוצר, או קדושה דסידרא, אם צריך להפסיק ולענות או לא. שלכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים בדין קדושה דיוצר או קדושה דסידרא אם נאמרים ביחיד או לא. כי דעת רב סעדיה גאון הובא בסדר רב עמרם השלם (דצ"ז ע"א), שהואיל וקי"ל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה אסור ליחיד לומר קדושה דיוצר אלא יש לו לדלגה. ע"ש. וכ"פ רב נטרונאי גאון בתשו' שהובאה בס' הפרדס (סי' סא). וכן השיב רב צמח גאון, לענין קדושה דסידרא. והוב"ד בס' האשכול אוירבך (עמוד לג). [וסיים: ששאר הגאונים כ' שכיון שאינו אומר נקדישך ונעריצך אינו אלא כמספר והולך כיצד המלאכים מקדישים, ולכן אומרה היחיד: כמו שאומר קדושה דיוצר. ע"כ. וכן הובאה תשו' רב צמח גאון במילואה בסידור רש"י עמוד לו. ובמחזור ויטרי עמוד כה. ובס' המנהיג ד"כ ע"ב אות עו. ועוד]. וע"ע בשבולי הלקט (סי' יג) שכן פסק להחמיר רב נחשון גאון. ושכן ד' רב נטרונאי גאון ורע"ג. ע"ש. וכן דעת הר"א אב"ד בס' האשכול אלבק (עמוד לח). וכן פסק הרמב"ם בחיבורו (פ"ז מה' תפלה הי"ז). וכ"פ הרשב"א בתשו' (ח"א סי' ז, וח"ה סי' ט). והר"ן (מגילה כג:). וכ"כ בשו"ת הרשב"ץ ח"ג (סי' סז). ע"ש. אולם הרמב"ם עצמו בתשו' (ירושלים תרצ"ד, סי' פא) כ', שקדושת יוצר כשם שש"צ אומרה כך אומרה היחיד, וכבר אמר זולתינו מן הגאונים ז"ל היפך זה, ונתלו באמרם (ברכות כא:) אין היחיד אומר קדושה, אבל רוב גאונינו מן המערב על דעתינו, לפי שזה הוא מספר מה שאומרים המלאכים, ודוקא קדושה שאומר בה נקדישך ונעריצך אין היחיד אומרה. ע"כ. וכתב בארחות חיים (בדין קדושה מיושב אות א, לפני הל' ק"ש), שכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בחיבורו, שהר"מ אביו חזר בו ממ"ש בחיבורו שהיחיד מדלג הקדושה, וחזר בו הלכה למעשה, וכן שמע מפיו, וראה הוראה מכתיבת ידו לשואלו ע"ד זה. וע"ז אנו סומכים. והוסיף הא"ח, שכן ד' הראב"ד. (וע' בתשו' הרשב"א ח"ה סי' ט בשם הראב"ד. ודו"ק). ע"ש. וכן כתב הראבי"ה ברכות (סי' סו), והביא ראיה ממ"ש במס' סופרים (ס"פ טז), קטן אינו פורס על שמע לומר קדושה ביוצר אור ביחיד, אבל בצבור עונה עמהם. וגדול הפורס על שמע יכול לומר קדושה של יוצר, מפני שהוא כסודר, אבל קדושה של עמידה כיון שצ"ל נקדישך ונעריצך אינו אומר בפחות מעשרה. ופי': מפני שהוא כסודר ר"ל שמספר והולך היאך משבחים המלאכים. ע"ש. וכן ד' רש"י הובא בהגמ"י (פ"ז מה' תפלה). וכן הסכים המאירי (ברכות כא:). ושהעיקר כמ"ש הרמב"ם בתשו'. וכ"כ הריטב"א (מגילה כג:) בשם מורו (הרא"ה). [ומ"ש המאירי והריטב"א שם שעכ"פ קדושה דסידרא לכ"ע יחיד אומרה, בתשו' רב צמח גאון שבס' האשכול הנ"ל כ' להיפך. כיעו"ש. וכ"ה בשלטי הגבורים. גם בתר"י הביא מחלוקת זו גם על קדושת ובא לציון. ע"ש]. והנה רבינו יונה וכן הרא"ש בברכות (כא:) הסכימו כהאומרים שיחיד אומרה. וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג בס' התשב"ץ (סי' רכא). ומרן הב"י (סי' נט) כ' שאף שמנהג העולם כהרא"ש ורבינו יונה שהיחיד אומרה, וכמבואר ג"כ במס' סופרים. מ"מ הואיל ובזוה"ק פר' תרומה (דקל"ב ע"ב) מבואר שאין היחיד אומרה, יש לנו לתפוס כד' הזוה"ק. ע"ש. (ובשה"ל סי' יג כ' כיו"ב בשם הרב ר' מאיר בר משה, שהואיל והש"ס שלנו סתם שאין יחיד או' קדושה, לא שבקינן תלמוד ערוך שבידינו ועבדינן כמס' סופרים. ע"ש). ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, נראה שהשומע קדושה דיוצר בפסד"ז או בק"ש וברכותיה, למ"ד שדינה כדבר שבקדושה דבעינן עשרה ואין היחיד אומרה, יש לו להפסיק לאומרה עם הצבור. אבל להחולקים א"צ להפסיק לאמירתה. (ואפילו להמג"א (סי' סו) שהשומע קול רעמים בק"ש צריך להפסיק ולברך, שאני התם דהויא מצוה עוברת, אבל כאן הרי היחיד עצמו אומרה). ומרן הש"ע (סי' נט ס"ג) כ' בזה"ל, י"א שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים, וי"א שהיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם שהיחיד יאמרנה בניגון ובטעמים כקורא בתורה. ע"כ. ונראה שדעת מרן: לחוש דרך חששא בעלמא ולחומרא, אבל אין זה מן הדין הגמור, ולכן פשט המנהג גם עתה לומר קדושה דיוצר וקדושה דסידרא גם ביחיד בלי ניגון וטעמים, וכמ"ש הרמ"א בהגה שפשט המנהג שיחיד אומרם, וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי מה"ק (חאו"ח ס"ס קיג). ואף הספרדים שהולכים בעקבות הש"ע נוהגים בזה כאמור, ולא חזינן לרבנן קשישאי שיחושו לאומרם בניגון וטעמים, זולת יחידי סגולה, נער יספרם. וכ"כ להדיא מרן החיד"א בקשר גודל (סי' י אות יא) שכן פשט המנהג שיחיד אומר קדושה דיוצר ודסידרא. [וכ"כ בשו"ת שערי רחמים פראנקו ח"ב (חאו"ח סי' א), שהמנהג בכל תפוצות ישראל לומר הקדושה דיוצר ביחיד, וגדול כח המנהג, כי אף מרן הש"ע שכ' ויש לחוש וכו' היינו חששא וחומרא בעלמא. ע"כ. וכ"כ מהר"י אבולעפייא בשו"ת פני יצחק ח"ה חאו"ח סי' ה דק"ע ע"ד. (ודלא כמ"ש מהר"א חמוי בתשובתו שם דקס"ו סע"ב שאין להשגיח במנהג ההמון בזה). ע"ש. וכ"כ הרה"ג מהר"א ילוז בשו"ת יש מאין (חאו"ח סימן ב). עש"ב]. ומעתה י"ל שלענין להפסיק בפסוקי דזמרה או בק"ש וברכותיה, אדרבה יש לחוש לסברא האחרת שהיחיד אומרם, וממילא אין להפסיק אליהם במקומות שאסור לשוחח בהם. ושב ואל תעשה עדיף. ומכ"ש שאפילו בקדיש וקדושה וברכו דעת מהר"ם מרוטנבורג וסיעתו שאין להפסיק להם בק"ש וברכותיה, וכמ"ש הרא"ש ר"פ היה קורא (יג:). וע"ע בתר"י ומאירי שם. ואף דאנן קי"ל שיש להפסיק, הבו דלא להוסיף עלה בקדושה דיוצר וקדושה דסידרא. וכיו"ב כ' מרן הב"י (סי' נו), שמאחר שיש מחלוקת בעניית איש"ר אם צריך לענות עד דאמירן בעלמא או עד יתברך, לכן כשיפסוק בק"ש וברכותיה לאיש"ר לא יענה אלא עד יתברך, שאולי השאר הוי הפסק. ע"ש. וכה"ג כ' בס' חינא וחסדא ח"א (דקל"ז ע"א), לענין אמן אחר אקב"ו על ד"ת, באמצע פסד"ז, שאין לענות אמן זה, כיון ששנוי במחלוקת, שי"א והערב נא היא המשך לברכה הא'. ע"ש. וכ"כ כיו"ב בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאו"ח ס"ס ד) לענין פסוק ימלוך שבקדושה. ע"ש. וה"נ נקטינן דשב ואל תעשה עדיף. וכן עמא דבר. ובאמת שדבר זה כבר נפתח בגדולים, אחרוני זמנינו, כי זוגא דרבנן מגדולי רבני ארם צובא הרה"ג ר' הלל דוד סתהון והרה"ג ר' אליהו חמוי ז"ל ס"ל שלפי דעת מרן בסי' נט ס"ג כד' הי"א בתרא דקדושה דיוצר אין היחיד אומרה ודינה ככל ד' שבקדושה, לפ"ז צריך להפסיק לענות קדושה דיוצר בפסד"ז ובק"ש. והובאו תשובותיהם בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"ה (דק"ס ע"ד, ודקס"ה ע"ד). והאריכו למעניתם לחלוק על הרה"ג ר' מנחם שוויכה ז"ל, שסובר שאין לענות אלא קדושה של חזרת הש"צ משא"כ קדושה דיוצר ודסידרא. ואילו הגאון המחבר מהר"י אבולעפייא דחה דבריהם ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא דשב ואל תעשה עדיף, דפוק חזי מאי עמא דבר, שנהגו כמס' סופרים לו' קדושה דיוצר ביחיד. והאריכו הרבה בזה. וי"ל ע"ד. ואכמ"ל. ושם (דקס"ג ע"ב) הובאה תשובת הרה"ג ר' יעקב יוסף הכהן טראב ז"ל, אב"ד בירות, שהסכים ג"כ דשוא"ת עדיף, ושאין לענות קדושה דיוצר בק"ש ובר', וכן בפסד"ז. ע"ש. וכן פסק הגאון הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת עולת איש (חאו"ח סי' ג). [אלא שיש להשיב על ראיותיו. וכן טמן ברמז הרה"ג השואל ר' שלום הדאיה זצ"ל בסוף תשובתו שבשו"ת עולת איש (חאו"ח סי' ט). ע"ש. והניף שנית ידו בשו"ת ודובר שלום חאו"ח סי' ד'. ע"ש]. וכן העלה לדינא הגאון החרי"ף בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חאו"ח סי' א ב ג), שאין לענות קדושה דיוצר בק"ש וברכותיה. ומבואר שם דס"ל שאפילו לפמ"ש מרן בי"א בתרא שקדושה דיוצר צריכה עשרה, מ"מ אין מעלת הקדושות שוות. וכעין מ"ש הב"י (סי' קט). ע"ש. וע' בשו"ת שאל האיש (חאו"ח סי' ג) מ"ש עוד בזה לחזק דבריו הראשונים. וי"ל ע"ד. ובהגהת הרה"ג הראש"ל רב חמ"א שם הסכים ג"כ דשוא"ת עדיף. ושכן העלה הרה"ג רב"צ קואינקא בעל: המאסף. וסייעם מד' הא"ר סי' קלב בדין קדושה דסידרא. (ולד' המאירי וריטב"א דקדושה דסידרא לכ"ע יחיד אומרה, אין מכאן ראיה. ומ"מ כבר כתבנו שלד' שאר פוסקים גם קדושה דסידרא לא נפקא מפלוגתא. וכ"ה בזוה"ק פר' תרומה דקל"ב ע"ב. והובא בב"י). ע"ש. וע"ע בס' תולדות זאב (ברכות כא:) שג"כ נסתפק בזה, ותלה ד"ז במחלוקת הראשונים בקדושה דיוצר אם יחיד אומרה. ע"ש. גם בשו"ת יש מאין ח"א חאו"ח סי' ב העלה שהדבר תלוי במחלוקת הפו' הנ"ל, ומסיק דשב ואל תעשה עדיף. ע"ש. ועמ"ש הגרע"ו הדאיה שליט"א בהגהותיו לשו"ת ודובר שלום הנ"ל שם. ע"ש. וע"ע במ"ש בשו"ת מעין גנים (חאו"ח סימן יג אות יט). וי"ל ע"ד. ואכמ"ל. ועכ"פ כבר מלתי אמורה דלדינא שוא"ת עדיף, שאף מרן שכ': יש לחוש לאומרה בניגון וטעמים לא כ' כן אלא לחומרא, (וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' י). ובנ"ד יש להחמיר לאידך גיסא דשמא יחיד אומרה, וממילא אין להפסיק. ומעתה בנ"ד לענין י"ג מדות נמי מקום יש בראש לומר שהואיל ולר' יונה והטור יחיד אומרם ואין דינם ככל ד' שבקדושה, אין להפסיק לאמירתם בפסד"ז או בק"ש וברכותיה. ואף על פי שבזה רוב מנין ורוב בנין חולקים וס"ל שדינם כד' שבקדושה, הואיל ויש כאן ס"ס שלא לענות, שמא הלכה כמ"ד שיחיד אומרה, ושמא אעיקרא אין מפסיקין בק"ש ובר' ופסד"ז אפילו לקדושה של חזרת הש"צ. ועבדי' ס"ס בסברא של מיעוט נגד הרוב, וכמ"ש בזבחי צדק ח"ב (סי' קי ס"ק קנח). וע' בפני יצחק ח"ה דקס"ב רע"ד. וי"ל ע"ד, ואף שי"ל דשאני הכא ששני הספיקות סברות דחויות של מיעוט נגד הרוב, מ"מ יש לחלק עוד דשאני אמירת י"ג מדות שהיא דרך תפלה ובקשת תחנונים, ולא דרך שבח כדברים שבקדושה, (ואף הקדיש ויש"ר הוי שבח ותהלה, וכמ"ש התוס' ברכות ג /ע"א/ והטור סי' נו, ושה"ל סי' ח', וכולו צורך גבוה). ואין להפסיק לזה במקום שההפסקה אסורה.
ג. ותבט עיני בס' תהלה לדוד (סי' סו סק"ז) שכ', לכאורה לפמ"ש בש"ע ס"ס תקסה די"ג מדות ד' שבקדושה הן, ואין נאמרין אלא בעשרה, היה נראה לפ"ז שמותר להפסיק ולענות י"ג מדות בק"ש וברכותיה, ולא ראיתי נוהגין כן. וי"ל שכיון שאין חיוב בדבר אין להפסיק, וכמ"ש כיו"ב המג"א (סי' קט סק"ג), שא"צ להמתין מלהתפלל בשביל הקדישים שאחר עלינו שאינם אלא מנהג, ולפי דבריו י"ל שאף כששומע קדישים שאחר עלינו לשבח בק"ש וברכותיה אינו מפסיק, ואף על פי שהוא דבר חדש, כן נראה להלכה, וה"נ לענין י"ג מדות. וע' בטור (סי' קלד) שכ' וז"ל, בסדר רב עמרם כ' שנוהגין לומר בשני ובחמישי ויעבור וכו', אבל בכל אלו הארצות אין נוהגים לאומרו. ע"ש. ואף שהמתפללים בנוסח ספרד נוהגים לאומרו בכל יום, וכ"ה דעת האר"י ז"ל, מ"מ נראה שאין חיוב בדבר. ועי"ל שכיון שאמרו בר"ה (יז:) מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כש"צ וכו', נראה שהעיקר שהש"צ אומר י"ג מדות, אבל הצבור א"צ לענות, ולא דמי לקדושה וברכו שהצבור מחוייבים לענות. וצ"ע. עכת"ד. והנה מה שהסתמך ע"ד המג"א סי' קט ללמוד מדבריו שא"צ לענות בק"ש וברכותיה איש"ר על הקדיש שאחר עלינו לשבח, במחכ"ת דבריו מרפסן איגרי, כי החילוק ברור, דשאני נידון המג"א דמיירי שרוצה להתפלל, וע"י שהוא בתפלה ימנע מעניית איש"ר של הקדיש שאחר עלינו, שהוא רק כגורם בעלמא, שהואיל והוא באמצע תפלה יהיה אסור לו להפסיק ולענות, ומכיון שאין זה אלא מנהג שפיר דמי להתחיל בתפלה, אבל העומד בק"ש וברכותיה שהותר לו להפסיק לקדיש, הדבר פשוט שצריך לענות אפי' קדיש שאחר עלינו שאינו אלא מנהג. ופוק חזי להמג"א (סי' סו סק"ו) שכ' בשם הל"ח: ומתתקבל ואילך לא יענה אמן, כי אינו אלא מנהג. וכתב ע"ז המטה יהודה עייאש (שם סק"א), וצ"ע דמשמע מדבריהם שאינו חייב לענות אפילו איש"ר, והוא תימה, דהא בברכות (כא:) מוכח דאיש"ר חמירא טובא שצריך להפסיק אליה אפילו בעוסק במעשה מרכבה, והא דקאמרי ולית הלכתא כוותייהו, היינו דוקא לענין הפסקה בתפלה. אבל בק"ש שצריך להפסיק לאיש"ר מה לי קדיש שקודם תתקבל לקדיש שלאחר תתקבל, כולהו חדא קדושה נינהו, ואפילו הוי מנהג אין לחלק בין קדיש לקדיש בעניית איש"ר, דכל קדיש שבעשרה אית ביה חומרא טובא שצריך לענות איש"ר. וכן מוכח מהב"י סי' נו בשם הגאונים וכו'. ולכן נ"ל שבאמת אין לחלק בין קדיש קמא לקדישים שלאחר תתקבל שבכולם צריך להפסיק לאיש"ר, וכמ"ש הב"י בשם הגאונים, ואנו אין לנו אלא ד' מרן וכו'. עכת"ד. ותמהו האחרונים על המטה יהודה הנ"ל, שבאמת גם המג"א לא נתכוון אלא על אמן שאחר תתקבל ושאחר יהא שלמא ועושה שלום אבל ודאי שכל קדיש שוה לאמנים ואיש"ר. ושכן מבואר בלחם חמודות אות כג. וכמ"ש כל זה בערך השלחן בקונט' אחרון (סימן סו). ובשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ז דף ח ע"א). ובס' מאמר מרדכי (בהשמטות דף רלא ע"ד) ובספרו דברי מרדכי (סי' סו). ובס' בתי כנסיות (סי' רכז). ובזכור לאברהם מע' ק"ש (ח"א דקל"א ע"ב, וח"ג דמ"ג ע"ג וד'). וכן העיר הרה"ג ר' רפאל קאלאמארו בשו"ת נשמת כל חי (חאו"ח סי' ג). והסכים עמו הרהמ"ח (שם סי' ד). וכ"כ בס' דברי מנחם (סי' סו). וכן העירו בזה בשו"ת משה האיש (חאו"ח סי' ג), ובכף החיים (סי' סו ס"ק כג). ע"ש. הא קמן דפשיטא להו לכל האחרונים בדעת המג"א שעניית איש"ר שוה היא בכל הקדישים ללא יוצא מן הכלל. (וכן האמנים של הקדיש. וע' בשו"ת נשמת כל חי סי' ג וסי' ד. ודו"ק). וע"כ /יש/ לחלק כמש"כ לעיל. ומה שהביא התהלה לדוד הנ"ל ראיה מהגמ' (ר"ה יז:) שהש"צ לבדו אומר את הי"ג מדות, אינו מוכרח, ואדרבה מבואר בהרא"ש שם שגם הקהל אומרים הי"ג מדות, והקשה מזה על שיטת רב נסים גאון במנין הי"ג מדות. ע"ש. וע"ע בשל"ה ר"ה שם. ובשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' שמא). ובשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן ג), ע"ש. וע' בשער המפקד א"ח (דף י' ע"א) בשם האמל"י, שהיו נוהגים פעה"ק ירושלים ת"ו, שהש"צ שותק וכל הקהל אומרים י"ג מדות בקול רם, וכשמסיימים הקהל, חוזר הש"צ ואומר הי"ג מדות. וכ' בנהר פקוד שם שכן היה המנהג במצרים. ע"ש. (וכעת אין מנהג כזה לא בירושלים ולא במצרים). וכיו"ב נוהגים ביום טוב בעת פתיחת ההיכל שהש"צ אומר י"ג מדות לבדו, וחוזרים הקהל ואומרים אותם, ועושים כן ג' פעמים. אבל המנהג לאומרם אז בניגון ובטעמים כקורא בתורה. וע' בברכי יוסף א"ח (סי' תפח סק"ה) בשם מהר"ם זכות. ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' לו). ובשו"ת שאלת שלום מה"ת (סי' מח). ואכמ"ל.
ד. ועינא דשפיר חזי להגאון מהר"ש קלוגר ז"ל בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' מד) שכ', שאע"פ שי"ג מדות הוי דבר שבקדושה, מ"מ אינו נראה להתיר להפסיק בתוך ברכת ק"ש לאומרם, דמה בכך דהוי ד' שבקדושה, הרי מ"מ אינו מחוייב לאומרו, ואינו דומה לקדיש וקדושה וברכו שהן חיוב על האדם, ואף בשומע קדיש שאינו מחוייב לשמוע, מ"מ שם קדיש הוי מחוייב ועומד, שיש קדישים שחייב לשמעם, ולכן גם בקדיש שאינו מחוייב בו צריך להפסיק ולענות, כיון שאומר: ואמרו אמן יש"ר וכו', אבל י"ג מדות אין עליו שום חיוב מדין הש"ס לאומרן, וגם אינו מחוייב לענות י"ג מדות אם שומע אותם מהצבור. והרי אמן שאחר ברכות חזרת הש"צ התפלה בקו"ר דהוי ודאי דבר שבקדושה, ומ"מ אינו צריך לענות אלא אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה. [זהו להרמ"א סי' סו ס"ג. אך מרן הב"י חולק ע"ז. וכן פסקו המט"י והמאמ"ר והש"צ ועוד. וכן עיקר לדידן דשוא"ת עדיף]. ומכ"ש י"ג מדות. עכת"ד. וכ"כ עוד הגרש"ק בספרו שיירי טהרה (בסי' קצ תשובה יט, דמ"ו סע"ג). ע"ש. ומבואר יוצא מדבריו שגם הוא מודה שצריך לענות איש"ר לכל קדיש, אפילו אינו חובה, אלא מנהג בעלמא, (ודלא כהתהלה לדוד הנ"ל). אלא שמחלק בין קדיש שיש לו עיקר לחיובא לי"ג מדות שאין להם עיקר בחיוב אמירתן. ולפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דמגילה (ה), צ"ל דשאני קדיש שיש לו עיקר לחיובא בצבור, אבל יחיד אינו חייב ללכת לשמוע קדיש. כיעו"ש. וע' בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' לא אות ג), אבל י"ג מדות אין שום חובה על הצבור לאומרם. וכמ"ש ג"כ להדיא בחי' הרשב"ץ (ר"ה יז:), דהא דלא תנן במתני' דמגילה (כג:) גבי אין פורסין על שמע פחות מעשרה וכו', שגם י"ג מדות אינם נאמרים אלא בעשרה, היינו משום דלא תנן התם אלא מה שהוא נוהג חובה, אבל קריאת י"ג מדות אפושי רחמי נינהו ואם לא אמרם יצאו ידי חובת תפלתן. ע"כ. אכן מ"ש הגרש"ק שאין היחיד מחוייב בכלל לענות י"ג מדות עם הצבור, אינו מחוור לפע"ד, אלא כל שהוא נמצא במקומות שמותר להפסיק בהם צריך לעמוד ולומר עמהם י"ג מדות כיון שהם ד' שבקדושה. וכעין מ"ש בש"ע (סי' תרז ס"ג) שאפילו מי שהתודה כבר כששומע וידוי מהש"צ צריך לעמוד ולהתודות עם הש"צ. ואף שהשיורי כנה"ג שם (בהגה"ט אות ג) בשם הגאון ר' אליהו עובדיה חילק בזה בין יוהכ"פ לשאר ימות השנה, וכ"כ הפר"ח (סי' קלד ס"א). אולם דעת החיד"א בקשר גודל (סי' יט אות ו) שהוא הדין בכל ימות השנה. וכ"כ בסידור בית עובד (בהל' וידוי אות ב). ובחסד לאלפים (סי' קלא ס"ה). וע"ע בבן איש חי (פר' כי תשא אות ז). ואפילו להשיורי כנה"ג והפר"ח וסיעתם יודו כאן שצריך לומר י"ג מדות עם הצבור, כיון דהוי ד' שבקדושה. ורק בק"ש וברכותיה יש להורות שלא להפסיק לי"ג מדות. והרי זה כמבואר.
ה. ונראה שאפי' בפסוקי דזמרה אין להפסיק לענות י"ג מדות, שהרי השוה מרן הש"ע (סי' נא ס"ה) דין פסד"ז לק"ש, שבין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ע"ש. וה"נ לנ"ד. ואמנם ראיתי בשו"ת השיב משה (חאו"ח סי' ג) שכ', נ"ל דמרן המחבר לשיטתו, כי בגמ' (ברכות יד) איתא בהדיא גבי הלל בימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל, פוסק אפי' באמצע הפרק לאדם נכבד. וכ"פ הב"י בש"ע (סי' תכב ס"ד). ומכיון שהמחבר פסק שם (סי' תכב ס"ב) שהלל של ר"ח א"צ ברכה, אין להוכיח מכאן לפסוקי דזמרה, דשאני פסד"ז שמברך לפניהם ולאחריהם. משא"כ לד' הרמ"א שם שכ' שנוהגים במדינות אלו לברך, ומשום דפסקינן כמ"ד שצריך לברך, ואעפ"כ מותר לפסוק לשאול מפני הכבוד אף באמצע הפרק, וה"ט משום דהוי מנהגא ולא חובה, ה"נ פסד"ז שבודאי שאינו חובה, וגם לא נתפשט המנהג בזמן חכמי הש"ס לאומרם, מדאמר ר' יוסי (שבת קיח:) יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ואמרינן התם דהיינו פסד"ז. ש"מ שלא הכל אמרו פסד"ז, ועכ"פ לא עדיף מהלל של ר"ח. ולכן נ"ל שבאמת לדידן מותר להפסיק באמצע הפרק דפסד"ז לשאול לאדם נכבד ולהשיב שלום לכל אדם. וזה ברור. עכת"ד. ולפע"ד במחכתה"ר אין דבריו מחוורים להלכה, כי בארחות חיים (הל' מאה ברכות סי' כב) כ' בשם מהר"ם, שבפסד"ז שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, כמו בק"ש, באמצע הפרקים, ובסוף המזמור שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ע"ש. וכ"ה בס' התשב"ץ (סי' רד). וכן הטור (בסי' נא) כתב דין זה, דלא עדיף פסד"ז מק"ש וברכותיה, לפיכך באמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין המזמורים שואל מפה"כ ומשיב שלום לכל אדם. ע"כ. והרי מהר"ם עצמו ס"ל שהקורא ההלל בר"ח עם הצבור מברך עליו. וכן היה עושה מעשה לברך. וכמ"ש בשמו בהגמ"י (פ"ג מה' חנוכה אות ה). וכן הטור (סי' תכב) מסיק כדעת הרא"ש לברך על ההלל בר"ח. ואפ"ה כ' שבפסד"ז אינו מפסיק יותר מאשר בק"ש וברכותיה. ולא ילפי מהלל דר"ח ששואל מפני הכבוד אפילו באמצע הפרק. וע"כ דשאני הלל, דר"ח דמנהגא הוא לגמרי ואינו מתקנת חז"ל, אבל פסד"ז תקנת חז"ל היא להסדיר שבחו של הקדוש ברוך הוא לפני התפלה. וכמ"ש בס' האשכול ח"א (סי' ה). ובאור זרוע (סי' ק וקד). ומכ"ש לפמ"ש ה"ה (בפ"ג מה' חנוכה ה"ט), שטעמו של הרמב"ם שסובר שפוסק בין פרק לפרק של ההלל לכל דבר. אפילו בימים שגומרים בהם ההלל, משום שאין ברכה מתוקנת לאחריו שתלויה היא במנהג (סוכה לח), ולכן אינו כדין ק"ש שפוסק בו רק לדברים ידועים. ע"ש. אבל ברוך שאמר וישתבח על פסד"ז הם: תקנת חכמים שתיקנו לברך לפניהם ולאחריהם. וכמבואר ברמב"ם (פ"ז מה' תפלה הי"ב) ובתוס' (ברכות מו ופסחים קד:). ובארחות חיים (הל' מאה ברכות סי' כא). ובשבולי הלקט (סי' ז). ועוד. וע"ע במחזור ויטרי (סי' רסה עמוד רכז) שכ', שחובה עלינו לומר פסוקי דזמרה בכל יום. ע"ש. וע"ע בשו"ת משכנות יעקב מקרלין (חאו"ח סי' סד) שכ' דברוך שאמר ופסד"ז וישתבח הכל תקנת אנשי כנה"ג, וכמבואר בס' היכלות שהובא בטור, שאנשי כנה"ג תיקנו ב"ש ע"פ פיתקא מן השמים. וכן איתא בזוה"ק פר' ויקהל (דרט"ו ע"ב). ואף שר' יוסי אמר יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומשמע שלא היו הכל זהירים בפסד"ז, הלא כמו כן אמר: יהא חלקי מאוכלי ג' סעודות בשבת, אף שהן חובה גמורה, רק לפי שאין הכל זהירין בהן ושכרן גדול אמר כן, וה"ה לפסד"ז וכו'. וכן מוכח מד' הרמב"ם בפ"ז מה' תפלה שהם תקנת חז"ל וכו'. ודלא כהפר"ח סי' נא שחשב שברכת ברוך שאמר אינה אלא תקנת הגאונים, ולכן תמה היאך יכלו הגאונים לתקן ברכה מחודשת. וליתא וכו'. ע"כ. וכבר קדמו החיד"א בברכי יוסף (סי' נא סק"א) לדחות ד' הפר"ח בזה. וע"ע במגן האלף על סידור רע"ג (דע"א ע"א). ע"ש. ומה שהסתמך בשו"ת השיב משה שם סמיכה בכל כחו ע"ד המג"א סק"ג שמותר לענות אמן אפילו באמצע ברוך שאמר, כיון שלא הוזכרה בגמ'. ע"ש. הנה דברי המג"א אינם מוסכמים להלכה. ובברכי יוסף סי' נא סק"ד העיר בקצרה ע"ד המג"א שברכה זו נתקנה קודם התלמוד. ע"ש. והניף ידו שנית בקשר גודל (סי' ז אות כט) שיש להוכיח מד' האר"י ז"ל שאין לענות אמן באמצע ברוך שאמר, דב"ש נתקן קודם התלמוד. ע"ש. (וע"ע במחב"ר בקו"א סי' נא). וכן בשו"ת משכנות יעקב מקרלין (חאו"ח סי' סה) תמה ע"ד המג"א בזה, שהרי הוזכרה בס' היכלות ובזוה"ק, ובירוש' הוזכרה בר' ישתבח וכו'. וגם מהטור וש"ע מוכח כן, שכתבו, שדין פסד"ז כדין ק"ש וברכותיה, שבאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפה"כ וכו', אלמא דהוו תקנה קבועה מאנשי כנה"ג, שאילו היו תקנת אחרונים לא עדיפי מדין הלל דר"ח ששואל מפה"כ אף באמצע הפרק וכו'. ע"ש. גם מ"ש בשו"ת השיב משה שם, שהרמ"א ששתק לד' מרן בדין שאלת שלום בפסד"ז מפני שלא רצה להקל וכו', אבל בעניית אמן מיהא יש להקל לפי מנהגינו שם. ע"כ. משמע שלמרן יש להחמיר באמן דברכות בפסד"ז, וזה אינו, שהרי מבואר בב"י (סימן נא) שמותר לענות אמן דברכות בפסד"ז, משום דאמן הוי שבח, וכעין זמרה הוא, ולא חשיב הפסק. ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ז). ובשו"ת דברי משה בן אדרת (סי' לב). ובערוך השלחן (סי' נא ס"ה), ושכ"ה דעת מרן הש"ע. ע"ש. וכן היה נוהג האר"י ז"ל לענות אמן דברכות בפסד"ז. וכדאיתא בשער הכוונות (דף א ע"ג). ע"ש. וכ"פ החיד"א בקשר גודל (סי' ז אות כח). וכ"כ בשלמי צבור (דס"ז ע"ב). וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' לב). ע"ש. [ואגב אעיר עמ"ש בשלמי צבור דס"ז סע"א, שהביא ד' המג"א שפוסק לאמן אפילו באמצע ברוך שאמר, וסייעו ממ"ש המטה יהודה, דברכת ב"ש לא עדיפא מברכות ק"ש, א"כ כשם ששם מותר לענות אמן דקדיש ה"נ באמצע ב"ש. ונוראות נפלאתי, שהרי המג"א מיירי באמן דברכות, דהא קאי ע"ד ס' הכוונות שהתיר לענות אמן בפסד"ז, (והתם מיירי באמן דברכות השחר. כיעו"ש). וע"ז כ', ונ"ל שאפילו באמצע בר' ב"ש מותר לענות אמן. ור"ל ג"כ אמן דברכות. וא"כ אין זה ענין לד' המטה יהודה, דהא לדעת רוב האחרונים קי"ל כהסמ"ק והרמ"א שאין לענות באמצע בר' ק"ש אמן דברכות. ורק אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה התירו, וכמ"ש כן בשו"ת השיב משה סי' ג הנ"ל. וצ"ע]. ולא אכחד כי מצינו להרמב"ם בתשובה (ירושלים תרצ"ד, סי' כח), שכ', ואין הפסד בברכה על ציצית ותפלין באמצע המזמורים דפסד"ז, כי אינם תפלה וק"ש לדקדק בהם כל כך. ע"ש. וכן מצינו עוד חילוקי דינים בין פסד"ז לק"ש וברכותיה. ואמנם ראיתי בס' תפלה לדוד (סי' קלו) שכ', מד' מרן הש"ע שפסק בין המזמורים וכו' ולא כ' דין קדיש וקדושה, כמ"ש לענין ברכות ק"ש שמפסיק לקוק"ד, ש"מ דבין פסד"ז לישתבח אינו מפסיק כלל, ושאני ברכות ק"ש שהן שבח בפ"ע וכו'. אבל בס' הכוונות מוכח דמותר לענות אמן, וכ"ש קוק"ד וברכו. וכו'. ע"ש. ודבריו תמוהים שאיך ס"ד להחמיר בפסד"ז יותר מק"ש וברכותיה. ודקארי לה מאי קר"ל. ושו"ר בשו"ת זכור ליצחק הררי (סי' ז ד"ח ע"ב) שתמה עליו בזה. ע"ש. ועכ"פ הגם שהיה מקום לומר שאפשר לענות י"ג מדות בפסד"ז, וכעין מ"ש בשו"ת שערי רחמים ח"ב (ס"ס א) שהעונה קדושה דיוצר בפסד"ז אין מזניחין אותו. ע"ש. מ"מ נראה דלכתחלה מיהא לא יענה. ובצד אחד י"ג מדות גריעי מקדושה דיוצר, שאינם אלא דרך תפלה ובקשה, ול"ד לקדושה דיוצר שהיא שבח להשי"ת והכל צורך גבוה. וכנ"ל. וע' בתר"י (ברכות כא:) בד"ה ונקדשתי שהביא דעת ר' יונה דקדושה דיוצר יחיד אומרה, כיון שפסוקים בעלמא הם, ואין אנו מתכוונים להקדיש אלא מזכירים הקדושה דרך סיפור בעלמא, ודייק כן ממ"ש כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, ובודאי שקריאת שמע הוי בכלל ד' שבקדושה, שאין לך ד' שבקדושה יותר מקבלת עול מלכות שמים, ואפ"ה מותר לקרותו ביחיד. וכו'. ע"ש. ואף אנו נאמר דלפמ"ש מרן הש"ע (ס"ס סה) שהעומד בפסד"ז ושמע מהצבור שאומרים פסוק שמע ישראל לא יפסיק לענות עמהם הפסוק. ע"ש. ומוכח שאין לומר שהואיל ופסוק הוא הוי מעין פסד"ז, כיון שהכוונה באמירתו רק לקבלת עומ"ש, ה"נ אמירת י"ג מדות שאמירתם דרך תפלה ובקשה אינם מעין פסד"ז. וכיו"ב הביא מרן החיד"א בשיורי ברכה (סי' קלא סק"ד), והובא בשע"ת (שם סק"ב), שהעומד בפסד"ז ושמע שהצבור אומרים נפילת אפים, אף על פי שצריך שיפול ע"פ עמהם, אינו מפסיק לומר ג"כ נפ"א. ע"ש. ולא דמי לשירת הים שנהגו לאומרה כתוספת על תקנת חז"ל בפסד"ז שהם מתהלה לדוד עד כל הנשמה. כמ"ש הרי"ף ר"פ אין עומדין. וכ"ה בהרא"ש שם, וכן איתא בהדיא במס' סופרים (ס"פ יז). ע"ש. וע' בהרמב"ם (פ"ז מה' תפלה הי"ב והי"ג). ובס' האשכול (עמוד ח). ובס' העתים (עמוד רמט). ובחי' הרא"ה (דף צ ע"א מהספר). ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (סי' ה אות י). ע"ש. דשאני שירת הים דהויא מעין פסד"ז. ועכ"פ כיון שיש עוד מקום לומר שאפילו מ"ש הפוסקים לענות קדיש וקדושה בק"ש וברכותיה ובפסד"ז, אין זה מתורת חיוב רק רשות בעלמא, שמן הדין קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה. וכמ"ש כן בשו"ת מים רבים (חאו"ח סי' ב). ובס' תורת חיים סופר (סי' סו סק"ח). וכן ד' הגר"ח ברלין בשו"ת ויחי יעקב (חאו"ח סי' ד). אלא שהרהמ"ח חולק עליו בזה. וי"ל ע"ד. ואכמ"ל. ובצירוף כל הנ"ל נראה דשב ואל תעשה עדיף. ואין לענות י"ג מדות לא בק"ש וברכותיה ולא בפסד"ז. והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יעב"א.
