מתוך ה'מגדלות מרקחים':
מעשה באדם שנסע באוניה מארץ לארץ והרי הוא מעוברי ימים שחייב לברך הגומל כשיעלה מן הים, ומיד נכנס לצרה אחרת, שכאשר הגיע קרוב לארץ שרצה להכנס לשם, עלו על הספינה שוטרי אותה ארץ ואסרוהו בבית האסורים, ויש לעיין האם עליו לברך הגומל, שהרי מיד עבר מצרה לצרה.
ולכאורה היה נראה דצריך לברך הגומל ולהודות על שניצל מהצרה הראשונה, ומה איכפת לן דאיכא צרה אחרת. ובפשוטו היה נראה דאף חולה שנתרפא בתוך בית האסורים מברך הגומל על מה שנתרפא, ולא איכפת לן מה דאיכא צרה אחרת, כיון דמצרה אחת ניצל מברך עליה, והכי נמי בזה. [ואולי יש לחלק, דשם היו לו ב' צרות שאין ביניהם שייכות וניצל מאחת מהן, אבל כאן ניצל מן הים על ידי שנכנס לבית האסורים והכניסה לצרה השניה היתה על ידי ההצלה מצרה הראשונה, וחשיב כחדא ענין].
והראני ידידי הר"ר דניאל דוד שליט"א מציאה נפלאה בהעמק דבר בפרשת וישלח (לה א) וז"ל "ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל, ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת, אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית", ולמד כן ממה שלא הלך יעקב אבינו להודות על נס חזרתו מלבן, עד שעברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה.
ובאמת דבריו הם חידוש יותר גדול, דעד עתה ציירנו הנידון באופן שיצא מיד מצרה לצרה, שמיד כשעלה מן הים הכניסוהו לבית האסורים, אבל אם כבר עלה לארץ ההיא ואחר כך נאסר, היה נראה פשוט שכבר נתחייב בברכת הגומל, וכן היה נראה לכאורה דאפילו אם נתרפא וחזר וחלה מברך הגומל בחוליו השני, ורק אם מיד אסרוהו אז היה מקום לדון בזה. ואילו מדברי ההעמק דבר מבואר דגם בכה"ג אינו מברך הגומל עד שיצא מהצרה השניה, וצ"ע בכל זה.
מעשה באדם שנסע באוניה מארץ לארץ והרי הוא מעוברי ימים שחייב לברך הגומל כשיעלה מן הים, ומיד נכנס לצרה אחרת, שכאשר הגיע קרוב לארץ שרצה להכנס לשם, עלו על הספינה שוטרי אותה ארץ ואסרוהו בבית האסורים, ויש לעיין האם עליו לברך הגומל, שהרי מיד עבר מצרה לצרה.
ולכאורה היה נראה דצריך לברך הגומל ולהודות על שניצל מהצרה הראשונה, ומה איכפת לן דאיכא צרה אחרת. ובפשוטו היה נראה דאף חולה שנתרפא בתוך בית האסורים מברך הגומל על מה שנתרפא, ולא איכפת לן מה דאיכא צרה אחרת, כיון דמצרה אחת ניצל מברך עליה, והכי נמי בזה. [ואולי יש לחלק, דשם היו לו ב' צרות שאין ביניהם שייכות וניצל מאחת מהן, אבל כאן ניצל מן הים על ידי שנכנס לבית האסורים והכניסה לצרה השניה היתה על ידי ההצלה מצרה הראשונה, וחשיב כחדא ענין].
והראני ידידי הר"ר דניאל דוד שליט"א מציאה נפלאה בהעמק דבר בפרשת וישלח (לה א) וז"ל "ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל, ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת, אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית", ולמד כן ממה שלא הלך יעקב אבינו להודות על נס חזרתו מלבן, עד שעברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה.
ובאמת דבריו הם חידוש יותר גדול, דעד עתה ציירנו הנידון באופן שיצא מיד מצרה לצרה, שמיד כשעלה מן הים הכניסוהו לבית האסורים, אבל אם כבר עלה לארץ ההיא ואחר כך נאסר, היה נראה פשוט שכבר נתחייב בברכת הגומל, וכן היה נראה לכאורה דאפילו אם נתרפא וחזר וחלה מברך הגומל בחוליו השני, ורק אם מיד אסרוהו אז היה מקום לדון בזה. ואילו מדברי ההעמק דבר מבואר דגם בכה"ג אינו מברך הגומל עד שיצא מהצרה השניה, וצ"ע בכל זה.