מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח (ז יא)
בדברי הימים ב ז ט כתיב כאשר חנך שלמה את בית המקדש "כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים", ובמועד קטן ט. מבואר שלא עשו את יום הכיפורים באותה שנה, שהרי שבעת ימי חנוכת המזבח היו שבעה ימים קודם החג, ובתוכם הוא יום הכיפורים. ואמרינן בגמ' שם שהטעם שדחו את יוהכ"פ, משום שלמדו בק"ו מחנוכת המשכן שהקריבו הנשיאים קרבנם גם בשבת, וק"ו לחנוכת המקדש שקדושתו קדושת עולם, ומ"מ היו דואגים ואומרים שמא נתחייבו כליה על שחללו יוהכ"פ, דשאני חנוכת המשכן שדחו שבת רק לצורך הקרבנות שהם צורך גבוה, והכא אכלו ושתו דהוי צורך הדיוט, ומקשה הגמ' למה באמת אכלו ושתו, ומתרצת הגמ' שאין שמחה בלא אכילה ושתיה, עכ"ד הגמ'.
וברש"י על העין יעקב וכ"ה ברש"י כת"י הנדפס בהוצאת עוז והדר, איתא "שאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביוהכ"פ", ומבואר בדברי רש"י שלא רק איסור העינוי של יוהכ"פ נדחה, אלא גם איסור מלאכת יוהכ"פ. והקשה בקובץ אכסניא של תורה שנת תשע"ז חדרי תורה אות א' מהג"ר מסעוד בן שמעון שליט"א, למה הותר לבשל ביוהכ"פ, הרי אפשר לבשל מאתמול, ובשלמא האכילה עצמה הותרה מפני שאין שמחה בלא אכילה ושתיה, אבל לבשל מ"ט הותר.
ונראה ליישב, דהנה מבואר בגמ' שהיה דין "שמחה" בחנוכת המזבח, והנה ביו"ט הא דהותרה מלאכת אוכל נפש משמע לכאורה בפסחים סח: דהוא משום מצות שמחת יו"ט, וכן מבואר בריש פרק אין צדין וברש"י שם דההיתר רק במה שאי אפשר לעשות מבערב יו"ט, ומ"מ מותר לבשל ביו"ט עצמו, והטעם כיון שאינו דומה טעם תבשיל שנתבשל בשבת לטעם תבשיל שנתבשל מערב שבת. ואם כן הכי נמי הכא כיון דאיכא חיוב שמחה, ממילא מותר לבשל ג"כ בשבת, כי זהו מצורך השמחה שלא יהיה טעם התבשיל פגום. ואע"פ שמבואר בתענית ל. דכל זמן שהוא כשלמים דהיינו בתוך שני ימים ולילה אחד יש בו שמחה, מ"מ אינו כמו בבשר שנתבשל היום. וכיון שהשמחה דחתה שבת, הוי זה ג"כ צורך השמחה.
ומקור לדברי רש"י יש להביא מהמדרש רבה פרשת נח פרשה ל"ה סי' ג', "א"ר לוי כתיב כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים, ואין לך ז' לפני החג שאין בהן שבת ויוהכ"פ, ואותן ז' ימים היו ישראל אוכלים ושותים ושמחים ומדליקין נרות, ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר אמרו תאמר שיש בידינו עון שחללנו שבת ולא התענינו ביום הכפורים", מבואר שמלבד מה שלא התענו ביוהכ"פ גם חיללו שבת, ולכאורה המשמעות היא שחיללו שבת לצורך האכילה ושתיה שנזכרו במדרש מקודם ולא להקרבת קרבנות, והיינו לצורך הבישול וכנ"ל בדברי רש"י.
ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח (ז יא)
בדברי הימים ב ז ט כתיב כאשר חנך שלמה את בית המקדש "כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים", ובמועד קטן ט. מבואר שלא עשו את יום הכיפורים באותה שנה, שהרי שבעת ימי חנוכת המזבח היו שבעה ימים קודם החג, ובתוכם הוא יום הכיפורים. ואמרינן בגמ' שם שהטעם שדחו את יוהכ"פ, משום שלמדו בק"ו מחנוכת המשכן שהקריבו הנשיאים קרבנם גם בשבת, וק"ו לחנוכת המקדש שקדושתו קדושת עולם, ומ"מ היו דואגים ואומרים שמא נתחייבו כליה על שחללו יוהכ"פ, דשאני חנוכת המשכן שדחו שבת רק לצורך הקרבנות שהם צורך גבוה, והכא אכלו ושתו דהוי צורך הדיוט, ומקשה הגמ' למה באמת אכלו ושתו, ומתרצת הגמ' שאין שמחה בלא אכילה ושתיה, עכ"ד הגמ'.
וברש"י על העין יעקב וכ"ה ברש"י כת"י הנדפס בהוצאת עוז והדר, איתא "שאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביוהכ"פ", ומבואר בדברי רש"י שלא רק איסור העינוי של יוהכ"פ נדחה, אלא גם איסור מלאכת יוהכ"פ. והקשה בקובץ אכסניא של תורה שנת תשע"ז חדרי תורה אות א' מהג"ר מסעוד בן שמעון שליט"א, למה הותר לבשל ביוהכ"פ, הרי אפשר לבשל מאתמול, ובשלמא האכילה עצמה הותרה מפני שאין שמחה בלא אכילה ושתיה, אבל לבשל מ"ט הותר.
ונראה ליישב, דהנה מבואר בגמ' שהיה דין "שמחה" בחנוכת המזבח, והנה ביו"ט הא דהותרה מלאכת אוכל נפש משמע לכאורה בפסחים סח: דהוא משום מצות שמחת יו"ט, וכן מבואר בריש פרק אין צדין וברש"י שם דההיתר רק במה שאי אפשר לעשות מבערב יו"ט, ומ"מ מותר לבשל ביו"ט עצמו, והטעם כיון שאינו דומה טעם תבשיל שנתבשל בשבת לטעם תבשיל שנתבשל מערב שבת. ואם כן הכי נמי הכא כיון דאיכא חיוב שמחה, ממילא מותר לבשל ג"כ בשבת, כי זהו מצורך השמחה שלא יהיה טעם התבשיל פגום. ואע"פ שמבואר בתענית ל. דכל זמן שהוא כשלמים דהיינו בתוך שני ימים ולילה אחד יש בו שמחה, מ"מ אינו כמו בבשר שנתבשל היום. וכיון שהשמחה דחתה שבת, הוי זה ג"כ צורך השמחה.
ומקור לדברי רש"י יש להביא מהמדרש רבה פרשת נח פרשה ל"ה סי' ג', "א"ר לוי כתיב כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים, ואין לך ז' לפני החג שאין בהן שבת ויוהכ"פ, ואותן ז' ימים היו ישראל אוכלים ושותים ושמחים ומדליקין נרות, ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר אמרו תאמר שיש בידינו עון שחללנו שבת ולא התענינו ביום הכפורים", מבואר שמלבד מה שלא התענו ביוהכ"פ גם חיללו שבת, ולכאורה המשמעות היא שחיללו שבת לצורך האכילה ושתיה שנזכרו במדרש מקודם ולא להקרבת קרבנות, והיינו לצורך הבישול וכנ"ל בדברי רש"י.
◆ ◆ ◆
אמנם בעיקר דברי רש"י שגם הבישול דחה שבת, נראה דאין זה מוסכם בדברי הראשונים, דהנה יש לעיין מה הוא מקור חיוב השמחה בחנוכת המזבח, ובשיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריס בשם ריב"ם וכ"ה בתוס' הרא"ש בקיצור, דילפינן ממה שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח שלמים, וכל היכא דאיכא חיוב הקרבת שלמים איכא דין שמחה, מדכתיב בפרשת כי תבוא גבי אבנים גדולות שהקימו בעבר הירדן "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת".
והקשה הריב"ם שם, דא"כ מ"ט אמרינן בגמ' שבחנוכת המשכן היה רק צורך גבוה, הרי גם שם הקריבו שלמים כדכתיב ולזבח השלמים בקר שנים וגו' וממילא היה דין שמחה [והרי זהו כל המקור להקרבת השלמים והשמחה בחנוכת המקדש וכנ"ל]. וא"כ בשבת של חנוכת המשכן בישלו או צלו את השלמים. ותירץ שם ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, א"כ היו יכולים לאכול בשבת בשר שלמים שנתבשל מערב שבת, ואת בשר השלמים שהקריבו בשבת אכלו רק במוצאי שבת, משא"כ ביוהכ"פ דאיכא איסור עינוי ואסור לאכול גם שלמים מערב שבת הוצרכו לדחות את איסור העינוי.
מבואר דבישול בעבור שמחה של חנוכת המשכן באמת אינו דוחה שבת והוא הדין יוהכ"פ, כיון דאפשר מאתמול, ורק עינוי דיוהכ"פ נדחה.
