מתוך ה'מגדלות מרקחים':
עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען (לב ג)
בספר צמח צדקה כאן ובברכי יוסף או"ח סי' רפ"ה סק"א, כתבו להקשות איך מותר לומר את התרגום של פסוקים אלו "מכללתא ומלבשתא" וכו', הרי שמות אלו הם שמות של עבודה זרה, כמו שכתב רש"י לקמן פסוק ל"ח שהיו האמוריים קורין את עריהם על שם עבודה זרה. ובסנהדרין סג: אמרינן דאסור להזכיר שם עבודה זרה, שנאמר "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", חוץ מעבודה זרה הכתובה בתורה שמותר להזכיר את שמה. וא"כ בשלמא להזכיר הפסוק בלשון הקודש מותר, דכיון שהוא כתוב בתורה מותר להזכירו, אבל איך מותר להזכירו בלשון תרגום.
והנה מה שנקטו בפשיטות דעבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכירה דוקא בלשון שבו היא כתובה בתורה, יש לדון בזה, האם ההיתר הוא כלפי התיבה הכתובה בתורה, או כלפי אותה עבודה זרה עצמה בכל שם וחניכה דאית לה. ולכאורה נראה דזה תלוי בטעם ההיתר, דדעת היראים סי' רמ"ה דכיון שהתורה הזכירתו ש"מ שנתבטלה, א"כ הוי דין בעבודה זרה ומותר להזכיר כל שם שלה. אמנם בשאילתות פרשת יתרו (שאילתה ל"ב) כתב הטעם, דכיון דאישתרי לקרותה בתורה אישתרי נמי להזכירה כשאינו קורא בתורה, והיינו דזה גופא שנאמר בתורה הוא גזה"כ שמותר להזכירה. ולפי"ז מסתבר יותר דהגזה"כ היא על המילה הזו ולא על העבודה זרה.
ובצמח צדקה ובברכי יוסף שם כתבו, דכיון שהתרגום נאמר למשה מסיני, א"כ מה שנאמר בתרגום הוא עצמו חשוב שנמסר בתורה שבעל פה. עוד יש לומר דכל התורה נאמרה בשבעים לשון. ונפק"מ לשאר לשונות חוץ מן התרגום. אך עכ"פ לפי"ז בעינן לשונות מע' לשון שהיו בשעת מתן תורה.
ובעיקר ההערה לכאורה י"ל דהתרגום שתרגם מכללתא ומלבשתא וכו', אינם שמות של עבודה זרה, דאמנם השמות שנתנו האמוריים לעריהם היו על שם עבודה זרה, אבל התרגום תרגם שם המקום לפי מה שהיו קורין אותו אחר כך שאינו על שם ע"ז, וק"ל.
עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען (לב ג)
בספר צמח צדקה כאן ובברכי יוסף או"ח סי' רפ"ה סק"א, כתבו להקשות איך מותר לומר את התרגום של פסוקים אלו "מכללתא ומלבשתא" וכו', הרי שמות אלו הם שמות של עבודה זרה, כמו שכתב רש"י לקמן פסוק ל"ח שהיו האמוריים קורין את עריהם על שם עבודה זרה. ובסנהדרין סג: אמרינן דאסור להזכיר שם עבודה זרה, שנאמר "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", חוץ מעבודה זרה הכתובה בתורה שמותר להזכיר את שמה. וא"כ בשלמא להזכיר הפסוק בלשון הקודש מותר, דכיון שהוא כתוב בתורה מותר להזכירו, אבל איך מותר להזכירו בלשון תרגום.
והנה מה שנקטו בפשיטות דעבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכירה דוקא בלשון שבו היא כתובה בתורה, יש לדון בזה, האם ההיתר הוא כלפי התיבה הכתובה בתורה, או כלפי אותה עבודה זרה עצמה בכל שם וחניכה דאית לה. ולכאורה נראה דזה תלוי בטעם ההיתר, דדעת היראים סי' רמ"ה דכיון שהתורה הזכירתו ש"מ שנתבטלה, א"כ הוי דין בעבודה זרה ומותר להזכיר כל שם שלה. אמנם בשאילתות פרשת יתרו (שאילתה ל"ב) כתב הטעם, דכיון דאישתרי לקרותה בתורה אישתרי נמי להזכירה כשאינו קורא בתורה, והיינו דזה גופא שנאמר בתורה הוא גזה"כ שמותר להזכירה. ולפי"ז מסתבר יותר דהגזה"כ היא על המילה הזו ולא על העבודה זרה.
ובצמח צדקה ובברכי יוסף שם כתבו, דכיון שהתרגום נאמר למשה מסיני, א"כ מה שנאמר בתרגום הוא עצמו חשוב שנמסר בתורה שבעל פה. עוד יש לומר דכל התורה נאמרה בשבעים לשון. ונפק"מ לשאר לשונות חוץ מן התרגום. אך עכ"פ לפי"ז בעינן לשונות מע' לשון שהיו בשעת מתן תורה.
ובעיקר ההערה לכאורה י"ל דהתרגום שתרגם מכללתא ומלבשתא וכו', אינם שמות של עבודה זרה, דאמנם השמות שנתנו האמוריים לעריהם היו על שם עבודה זרה, אבל התרגום תרגם שם המקום לפי מה שהיו קורין אותו אחר כך שאינו על שם ע"ז, וק"ל.
