מתוך ה'מגדלות מרקחים':
החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם (ז ב)
יש לחקור במהות איסור כריתת ברית, האם הוא משום "החרם תחרים", דכיון דמצווים להרגו אסור לכרות עמו ברית לקיימו, דעי"ז לא נהרגנו, או דהוי כמו לא תחנם, כדי שלא יהיה לנו שום קירוב עם גוים, כמו נתינת מתנה וכו', והוא הדין כריתת ברית עמם.
והנה נחלקו הראשונים האם איסור כריתת ברית הוא רק בז' אומות או בכל האומות, דבתוס' ביבמות כג. כתבו בתירוץ אחד דלא מיתסר כריתת ברית אלא בשבעה אומות, וכן דעת היראים סי' שי"ד, וכתבו וז"ל "ואע"ג דלא תחנם איירי בכל אומות עכו"ם, כריתת ברית שאני, דמוכח עניינא דאיירי דוקא בשבעה אומות, כמו לא תחיה כל נשמה דדוקא ז' האומות היו מצווים להחרים דכתיב שבעה גוים רבים ועצומים וכו' החרם תחרים, וצוה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כדי לכבוש ארץ ישראל", עכ"ל. מבואר דטעם הלאו משום מניעת הריגתם. [אמנם בתוס' ע"ז כ. ד"ה דאמר הוסיפו על זה "אי נמי משום דאדוקי בע"ז טפי, אבל שאר אומות לא", עכ"ל. והיינו דאפילו אם האיסור אינו משום מניעת הריגה, י"ל דקפדה התורה טפי על ז' אומות].
אך דעת התוס' בתירוצם הראשון שם והרמב"ם בהלכות ע"ז פ"י ה"א (לפי הגירסא הנכונה), דאיסור כריתת ברית נוהג בכל האומות, ולפי"ז לכאורה בודאי אינו משום מניעת הריגה, שהרי לא נצטוינו על הריגת שאר האומות, דלא תחיה כל נשמה בז' אומות לחוד כתיב.
אכן ברמב"ם שם נראה דהאיסור הוא משום מניעת הריגה, וז"ל שם "אין כורתין ברית לעובדי ע"ז כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד ע"ז, שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו". וממש"כ אלא יחזרו מעבודתן או יהרגו, משמע דהאיסור משום מניעת הריגתן. ונראה פשוט דהרמב"ם לשיטתו שכתב בהלכות מלכים פ"ח ה"י וז"ל "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג", היינו שנצטוו ישראל להרוג את כל האומות שאינם מקבלים ז' מצוות, וממילא שפיר י"ל דגם בשאר האומות איסור כריתת ברית הוא משום מניעת הריגתן.
ומבואר הדבר בדברי הרמב"ם שם בה"ט, וז"ל "וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח, שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו", עכ"ל. הרי להדיא דאיסור כריתת ברית בשאר האומות הוא משום הך דין הריגת כל אומה שלא קיבלה ז' מצוות.
[אכן הראב"ד חולק על הרמב"ם בזה, וכתב דקריאה לשלום בשאר האומות אי"צ שיקבלו עליהם ז' מצוות בני נח, כמ"ש בהלכות מלכים פ"ו ה"א, דדי בקבלת מס ועבדות, וכן דעת התוס' ע"ז כו: דהתורה התירה להניח שאר אומות אע"פ שסתמן עוברים על ז' מצוות עי"ש, ולשיטתם אם איסור כריתת ברית הוא בכל האומות, בעל כרחך אינו משום מניעת הריגה, דבשאר האומות אין דין הריגה].
החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם (ז ב)
יש לחקור במהות איסור כריתת ברית, האם הוא משום "החרם תחרים", דכיון דמצווים להרגו אסור לכרות עמו ברית לקיימו, דעי"ז לא נהרגנו, או דהוי כמו לא תחנם, כדי שלא יהיה לנו שום קירוב עם גוים, כמו נתינת מתנה וכו', והוא הדין כריתת ברית עמם.
והנה נחלקו הראשונים האם איסור כריתת ברית הוא רק בז' אומות או בכל האומות, דבתוס' ביבמות כג. כתבו בתירוץ אחד דלא מיתסר כריתת ברית אלא בשבעה אומות, וכן דעת היראים סי' שי"ד, וכתבו וז"ל "ואע"ג דלא תחנם איירי בכל אומות עכו"ם, כריתת ברית שאני, דמוכח עניינא דאיירי דוקא בשבעה אומות, כמו לא תחיה כל נשמה דדוקא ז' האומות היו מצווים להחרים דכתיב שבעה גוים רבים ועצומים וכו' החרם תחרים, וצוה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כדי לכבוש ארץ ישראל", עכ"ל. מבואר דטעם הלאו משום מניעת הריגתם. [אמנם בתוס' ע"ז כ. ד"ה דאמר הוסיפו על זה "אי נמי משום דאדוקי בע"ז טפי, אבל שאר אומות לא", עכ"ל. והיינו דאפילו אם האיסור אינו משום מניעת הריגה, י"ל דקפדה התורה טפי על ז' אומות].
אך דעת התוס' בתירוצם הראשון שם והרמב"ם בהלכות ע"ז פ"י ה"א (לפי הגירסא הנכונה), דאיסור כריתת ברית נוהג בכל האומות, ולפי"ז לכאורה בודאי אינו משום מניעת הריגה, שהרי לא נצטוינו על הריגת שאר האומות, דלא תחיה כל נשמה בז' אומות לחוד כתיב.
אכן ברמב"ם שם נראה דהאיסור הוא משום מניעת הריגה, וז"ל שם "אין כורתין ברית לעובדי ע"ז כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד ע"ז, שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו". וממש"כ אלא יחזרו מעבודתן או יהרגו, משמע דהאיסור משום מניעת הריגתן. ונראה פשוט דהרמב"ם לשיטתו שכתב בהלכות מלכים פ"ח ה"י וז"ל "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג", היינו שנצטוו ישראל להרוג את כל האומות שאינם מקבלים ז' מצוות, וממילא שפיר י"ל דגם בשאר האומות איסור כריתת ברית הוא משום מניעת הריגתן.
ומבואר הדבר בדברי הרמב"ם שם בה"ט, וז"ל "וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח, שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו", עכ"ל. הרי להדיא דאיסור כריתת ברית בשאר האומות הוא משום הך דין הריגת כל אומה שלא קיבלה ז' מצוות.
[אכן הראב"ד חולק על הרמב"ם בזה, וכתב דקריאה לשלום בשאר האומות אי"צ שיקבלו עליהם ז' מצוות בני נח, כמ"ש בהלכות מלכים פ"ו ה"א, דדי בקבלת מס ועבדות, וכן דעת התוס' ע"ז כו: דהתורה התירה להניח שאר אומות אע"פ שסתמן עוברים על ז' מצוות עי"ש, ולשיטתם אם איסור כריתת ברית הוא בכל האומות, בעל כרחך אינו משום מניעת הריגה, דבשאר האומות אין דין הריגה].
◆ ◆ ◆
והנה איזה כריתת ברית נאסרה, מבואר ביראים שם דהיינו להשבע להם שלא להשחיתם ולא להכריתם, וזה מבואר לשיטתו דהאיסור רק בז' אומות, והיינו משום מניעת הריגתן, ועל זו היא הברית האסורה להבטיחן במניעת הריגתן [ואע"ג דבלא"ה אסור להמנע מהריגתן משום לא תחיה, ביאר היראים שם דגם בשעה שאינם מסורים בידך להרגם, מ"מ אל תכרות להם ברית, והיינו שבזה עתיד להמנע הריגתן גם לעתיד כשיהיו מסורין].
אמנם בתוס' הרא"ש בקידושין סח: בתירוצו האחרון כתב, די"ל דברית האסורה היינו דוקא ברית של אהבה ושל ריעות לעזור זה לזה במלחמה ולהשתתף זה עם זה בכל דבר, אבל כריתת ברית של שלום כגון ברית שעשה אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי, מותר. וזה מובן אם האיסור הוא משום התקרבות לאומות ולא משום מניעת ההריגה.
◆ ◆ ◆