אנו מעלים יצירה של נידוני השיעור שנעשו
ע"י בינה מלאכותית,
אבל בהוראת הרב אין לסמוך על הכתוב כאן ללא שמיעת השיעור עצמו לאימות דיוק הדברים:
ב"ה
עבר פורים ולא הספקתי לתת זכר למחצית השקל, האם עדין שייך לתת?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו בעזרת השם ממשיכים בשיעור שלנו, והיום נתמקד בשאלה חשובה שעלתה כאן:
מי שלא הספיק לתת זכר מחצית השקל עד פורים, האם עדיין יכול לתת אחרי פורים?.
ובכן, התשובה לשאלה הזו מפורשת בדברי רבותינו.
הדין של זכר חצית השקל הוא לא תלוי דווקא בפורים. אמנם, יש עניין גדול להקדים ולתת לפני פורים, ויש לכך שלוש דרגות חשובות:
- הדרגה הראשונה היא כבר מראש חודש אדר, שאז מתחילים להשמיע על עניין השקלים, וכידוע, זריזים מקדימים למצוות.
- הדרגה השנייה היא לפחות לפני קריאת מגילת אסתר. הטעם לכך מובא במקורות, כי גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שאותו רשע, המן הרשע, רצה לשקול 10,000 כיכר כסף כדי להשמיד, להרוג ולאבד את ישראל. לכן, הקדים הקדוש ברוך הוא את מצוות מחצית השקל, ועל ידי זה הייתה כפרה על נפשותיכם. משמעות הדבר היא שראוי להקדים לפני המגילה, כי זה בא לכפרה.
- לכתחילה, כמובן, יש לתת לפני פורים עצמו.
אבל, גם אם לא זכיתם לתת עד לפני פורים,
עדיין אפשר לתת גם אחרי פורים. מדוע? כי
עיקר המטרה של זכר מחצית השקל, כמו מחצית השקל בזמן בית המקדש, הייתה בשביל לתת מזה לקורבנות, לקורבן התמיד. קורבן התמיד של שחר מכפר על עוונות הלילה, ותמיד של בין הערביים מכפר על כל העוונות שביום. את הקורבנות האלה היו קונים מ
תרומה חדשה, כלומר תרומה ששייכת לשנה החדשה. לכן, כולם נתנו מחצית השקל, ועל ידי כך קנו את הקורבנות במשך כל השנה.
מכאן אנחנו רואים בבירור ש
העיקר של מצוות מחצית השקל לא קשור דווקא לפורים. זה היה תרומה שנתית לצרכי המקדש. לכן,
אין שום בעיה לתת גם אחרי פורים. רק לכתחילה, כמובן, נותנים לפני פורים, או לפחות לפני קריאת המגילה, מטעמים שהזכרנו.
אז לסיכום, מי שלא הספיק לתת זכר למחצית השקל לפני פורים,
בהחלט יכול וצריך לתת גם לאחר פורים. אל תהססו, קיימו את המצווה גם באיחור, כי העיקר הוא התרומה לצרכי הציבור ולזכר הכפרה שהייתה בזמן בית המקדש. שנזכה כולנו לקיים את מצוות השם בשמחה ובשלמות.
שליח שהעביר מתנות לאביונים רק אחרי פורים, האם מותר לאביון להשתמש?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום נתמקד בשאלה נוספת שעלתה, והיא נוגעת למצוות מתנות לאביונים:
מה הדין אם שליח מסר את המתנות לאביונים רק אחרי פורים? האם מותר לאביון להשתמש בכסף הזה?
ובכן, השאלה הזו היא שאלה חשובה, והמקורות שלנו דנים בה באופן ישיר. כפי שראינו, יש עניין גדול במצוות פורים שונות, וגם אם לא קוימו בזמנן, ישנה אפשרות של
תשלומין, כלומר, השלמה או קיום באיחור.
במקרה שלנו, השליח אמנם התעכב במסירת המתנות לאביונים עד לאחר פורים. האביון שקיבל את הכסף עכשיו עלולה להתעורר אצלו השאלה האם מותר לו להשתמש בו, כיוון שכל הכסף הזה נועד למתנות לאביונים ביום הפורים עצמו, ועתה הפורים כבר עבר. אולי זה נחשב לגזל ועליו להחזיר את הכסף לבעלים.
אבל, ההלכה בעניין זה היא שישנם
שני מקורות שמלמדים שיש מצוות תשלומין למצוות הפורים, חוץ מקריאת מגילה. כתוב "ולא יעבור" רק לגבי המגילה, אך לא לגבי שאר המצוות.
המקור הראשון שאנו רואים הוא
הבית יוסף והשולחן ערוך, שכותבים שאם אדם לא מצא עניים בפורים, עליו לשמור את הכסף ולאחר פורים, כשימצא עניים, ייתן להם. לכאורה נשאלת השאלה, מה זה עוזר? הרי ישנה מחלוקת האם המצווה במתנות לאביונים היא בעצם הנתינה של הכסף מהנותן, או הקבלה של הכסף על ידי האביון. אם המצווה תלויה בפורים של האביון, מה תועלת בנתינה אחרי פורים?
אך מכאן אנו רואים
שמוכח שיש מצוות תשלומין. אם לא היה תשלומין, לא היה טעם להוראה לשמור את הכסף ולתת אחרי פורים.
יתרה מכך, אנו רואים דוגמא נוספת לדין תשלומין לגבי
פורים משולש, כמו שהיה בשנה מסוימת, כאשר בירושלים הפורים חל בשבת. הראשונים כתבו שקיום הסעודה ומשלוח המנות ביום ראשון היה
מדין תשלומין, כיוון שלא ניתן היה לעשות זאת בשבת. למרות שמתנות לאביונים לא נדחה ליום ראשון, אלא הוקדם ליום שישי עם קריאת המגילה מסיבה אחרת (עיניהם של אביונים נשואות למקרא מגילה), עדיין אנו רואים שחוץ מהמגילה, לשאר הדברים יש תשלומין גם לאחר הפורים.
לכן, במקרה שלנו,
אותו אביון שקיבל את המתנות לאביונים על ידי השליח רק אחרי פורים, כיוון שעדיין יש תשלומין למצווה, הוא יכול להשתמש בכסף הזה.
אין בכך חשש של גזל.
יתרה מכך, גם
הנותן יצא ידי חובת מתנות לאביונים, לפחות מדין תשלומין, במיוחד אם השליח היה אנוס או שוגג ולא התכוון לאחר את המסירה. גם אם השליח היה מזיד, אך השולח רצה לתת בזמן, הרי שלגבי השולח זה נחשב לפחות לשוגג או אנוס, ולכן ודאי שיש תשלומין.
אז לסיכום, במקרה בו שליח מסר מתנות לאביונים לאחר פורים,
האביון רשאי להשתמש בכסף, ואין בכך חשש גזל. כמו כן,
הנותן קיים את מצוות מתנות לאביונים בדיעבד, מדין תשלומין. עם זאת, לכתחילה כמובן יש להשתדל לקיים את המצווה בזמנה.
אם בניסן לא יהיה במקום שיש אילנות, האם רשאי לברך עכשיו?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום נעסוק בשאלה נוספת שעלתה כאן, והיא נוגעת לברכת האילנות. השאלה היא כזו:
אם אדם יודע שבחודש ניסן הוא לא יהיה במקום שבו יש אילנות מלבלבים, האם הוא רשאי לברך את ברכת האילנות כבר עכשיו, לפני חודש ניסן?
ובכן, לכאורה, אם נסתכל בפשטות על הגמרא, כתוב
"היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך את ברכת האילנות". משמע, לכאורה, שהזמן המיוחד לברכה זו הוא דווקא
ימי ניסן.
אבל, רבותינו דנו בשאלה הזו לעומק. מרן זצ"ל, לדוגמה, דן בשאלה האם אישה מברכת ברכת האילנות, וכן ברכות אחרות שתלויות בזמן כמו ברכת החמה וברכת הלבנה. לכאורה, מצוות עשה שהזמן גרמן, נשים פטורות, ובנוסף, ברכת הלבנה היא רק בימים הראשונים של החודש, וברכת החמה היא אחת לכמה שנים.
אומר מרן זצ"ל
שמעיקר הדין, גם אישה יכולה לברך ברכת האילנות בעצמה. למרות שכתוב "יוצא בימי ניסן",
אין הכוונה שהמצווה היא דווקא בימי ניסן בלבד. המצווה היא
כל זמן שאדם רואה אילנות שמתחילים ללבלב ויוצאים הפרחים, כי זהו זמן ההתחדשות של הבריאה של האילנות בשנה החדשה.
הגמרא דיברה על "ימי ניסן" מכיוון שזהו
הזמן המצוי והאידיאלי בו פורחים האילנות ומתחילים ללבלב בדרך כלל. זהו ההווה שהגמרא תיארה.
אבל באמת,
גם אם אדם רואה אילנות מלבלבים שלא בימי ניסן, בין אם זה לפני או אחרי, הוא יכול לברך. אמנם,
לכתחילה, אנחנו כן חוששים לדעות הסוברות שדווקא בניסן יש לברך, ולכן אנחנו אומרים
לא לברך לפני ניסן, ולהשתדל לברך בניסן ולא לעכב את זה אחרי ניסן.
אבל, במקרה בו
אדם נצרך לכך, כמו במקרה שהזכרתם שהוא לא יהיה כלל בחודש ניסן במקום שיש אילנות, אין שום חשש לברך לפני ניסן. הוא
יכול לברך לפני.
כפי שאמרנו, גם נשים חייבות במצווה זו, כי
הזמן אינו קובע את עצם המצווה, אלא ההתחדשות של הענפים היא הקובעת. הזמן שמתחדשים הענפים יוצא בדרך כלל בניסן, אך
המצווה אינה תלויה בזמן באופן בלעדי.
לכן, לסיכום, אם אדם יודע שהוא לא יוכל לברך ברכת האילנות בחודש ניסן במקום שיש אילנות מלבלבים,
הוא רשאי לברך את הברכה לפני חודש ניסן. זאת כיוון שהעיקר במצווה הוא ראיית ההתחדשות של האילנות, וניסן הוא רק הזמן המצוי לכך. אך בשעת הצורך, כאשר לא תהיה אפשרות אחרת, אין מניעה לברך מוקדם יותר.
האם מותר לחתוך ניילון שולחן בשבת כשאין ברירה?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום נתמקד בשאלה מעשית שעלתה כאן:
האם מותר לחתוך ניילון שולחן בשבת כשנתקע ואין ברירה אחרת?
ובכן, השאלה הזו היא שאלה שיכולה להתעורר בבתים רבים, ובפרט כשאנחנו רוצים לשמור על השולחן נקי במהלך סעודות השבת. מרן שליט"א הזכיר הלכה זו בשיעור לפני כשבועיים או שלושה ואמר
שאפשר לחתוך בשיניים אם הניילון נתקע.
מיד עלתה השאלה, רגע,
דווקא בשיניים? ואם הוא רוצה לעשות בידיים, אבל לא בסכין, מה הדין?.
כדי להבין את התשובה, עלינו לחשוב תחילה
מה הסיבה שבגללה בכלל עלול להיות איסור לחתוך את הניילון. לכאורה, כאשר אדם חותך את גליל הניילון, הוא עושה כאן
איסור של תיקון מנה. היה כאן גליל אחד גדול, ועל ידי החיתוך נוצרו שני חלקים – החתיכה שהוצאה לשימוש בסעודה הנוכחית, ושארית הגליל לשימושים הבאים. זה נראה כמו תיקון, בדומה לאיסור לחתוך פתילה לשני חלקים בשבת, שכן אז נוצרות שתי פתילות, וזה יכול להגיע לחיוב מהתורה.
אבל, הפוסקים דנים במקרה דומה לגבי
נייר טואלט. אדם שהולך להתפנות ואין לו טישו חתוך, אלא רק גליל נייר טואלט. מרן שליט"א בילקוט יוסף כתב ש
כיוון שזה איסור דרבנן לחתוך, יהיה אפשר גם כן בשינוי, מפני כבוד הבריות. לכאורה, גם חיתוך נייר טואלט יכול להיחשב כמתקן כלי, שמפריד אותו לחלקים. אלא שהפוסקים הסבירו ש
אפשר להשתמש בנייר טואלט גם בלי לחתוך, רק שזה פחות נוח ולא מכובד. לכן, החיתוך נועד לנוחות ולכבוד, אך אין זה כמו פתילה, שכל עוד לא נחתכה היא אחת ואי אפשר להשתמש בה כשתי פתילות.
באופן דומה, גם לגבי
ניילון השולחן. ברגע
שאפשר להשתמש בניילון גם בלי לחתוך – לשים את הגליל על הרצפה, להשתמש, ובסיום הסעודה לקפל הכל לשקית סגורה ולהוציא – הרי שיש אפשרות להשתמש בו גם בלי חיתוך, אם כי בדוחק. ממילא,
החיתוך כאן לא נחשב לתיקון גמור, אלא לאיסור דרבנן.
בשו"ע כתוב
שהחותך את הנייר בשביל הצלי הרי זה אסור משום דכקורע. כלומר, זה נחשב כמו קורע, אך קורע שלא על מנת לתפור, ולכן זה איסור דרבנן. האחרונים דנים האם זה דרבנן או דאורייתא, והמסקנה בילקוט יוסף בשם האחרונים היא שזה מדרבנן.
אם כך, מדוע התיר מרן שליט"א לחתוך את הניילון בשינוי, בשיניים? הרי עדיין יש כאן איסור דרבנן, ואין כאן עניין של כבוד הבריות כמו בנייר טואלט.
צריך לומר
שבגלל שאדם רגיל שיהיה ניילון על השולחן, ואחר כך בסוף הסעודה הוא מסלק אותו עם כל הפסולת, השימוש בשולחן שבת בלי ניילון עלול להיות טורח גדול ועוגמת נפש גדולה. הוא עלול לחשוש שהשולחן יתלכלך, דבר שהוא לא רגיל אליו, וזה עלול להיות צער וקושי גדול. לפעמים זה עלול גם להוביל לכך שהמפה תתלכלך ולא תהיה מפה לסעודה הבאה.
לכן, ייתכן
שמטעם זה מרן שליט"א אמר שיש כאן איסור דרבנן, ואפשר לעשות זאת בשינוי – בשיניים, שזה ודאי דרבנן. זהו
שבות דשבות במקום צער ולצורך מצווה של סעודת שבת. הרי האדם שם את הניילון כדי שיוכל לקיים את סעודת השבת ברווח ובצורה נורמלית. אם לא יהיה ניילון, הוא כל הזמן יצטרך להיזהר שלא ללכלך, כי הוא רגיל בצורה אחרת.
ממילא, לפי זה,
לא יהיה הבדל מהותי בין חיתוך בשיניים או בידיים, אם החיתוך בידיים נעשה בצורה של שינוי. אם רגילים לחתוך רק במספריים או בסכין, ועכשיו הוא עושה זאת בידיים בצורה שונה, זה יכול להיחשב כשינוי.
אבל, יש לזכור
שהרבה פעמים אנשים חותכים ניילון בידיים גם ביום חול ולא בתורת שינוי. לכן, ייתכן
שחיתוך בשיניים נחשב לשינוי ברור יותר, ולכן הוא עדיף דווקא בשעת הדחק.
לכתחילה, כמובן,
אין להגיע למצב הזה, אלא צריך להכין ניילונים חתוכים לכל הסעודות מראש.
לסיכום,
בשעת הצורך, כשאין ברירה והניילון נתקע, מותר לחתוך אותו בשיניים בשבת. לגבי חיתוך בידיים, אם זה נעשה בצורה שונה מהרגיל, זה יכול להיחשב כשינוי ויהיה מותר בדיעבד, אך חיתוך בשיניים הוא עדיף כיוון שהוא שינוי ברור יותר. עם זאת, יש להשתדל להימנע ממצבים כאלה על ידי הכנה מראש.
האם מותר לשאוב חלב בשבת ע"י שעון שבת בגרמא?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום אנחנו נתמקד בשאלה חשובה מאוד שנוגעת לאמהות מניקות בשבת:
האם מותר לשאוב חלב בשבת באמצעות שעון שבת בדרך של גרמא?
ובכן, השאלה הזו נוגעת למלאכות שבת ולצרכים של תינוקות, ולכן יש להתעמק בה. ראשית, עלינו לדעת ש
שאיבת חלב באופן ישיר בשבת נחשבת לאיסור תורה, ממלאכת מפרק תולדת דש. זהו איסור מהתורה.
כעת, אם האישה רוצה להשתמש בשעון שבת כדי להתחיל את פעולת השאיבה באופן אוטומטי, לכאורה זה יכול להיחשב
גרמא, כלומר, פעולה עקיפה. אם זה היה רק גרמא, לכאורה, כיוון שזה לצורך אוכל של התינוק, שהוא
צורך קטן, היה מקום להתיר איסורי דרבנן.
אבל, כאן נכנסת לתמונה בעיה משמעותית.
השאיבה במשאבה חשמלית דורשת מהאישה לאחוז את המשאבה צמוד לגוף כדי ליצור ולשמור על הוואקום. בלי אחיזה צמודה, המשאבה לא תוכל לשאוב חלב בצורה יעילה.
בפעולת האחיזה הזו, האישה בעצם
שותפה פעילה ומלאה בפעולת השאיבה. זה כבר לא נחשב רק גרמא שנעשתה על ידי השעון שבת לפני כן, אלא
מעשה ישיר בידיים בזמן השאיבה עצמה. היא לוחצת ומצמצמת כדי שהוואקום יישאר.
אם זה נחשב
מעשה ידיים שהוא איסור דאורייתא, אז
לא התירו זאת אפילו לצורך קטן. ההיתר לשבור איסורי דרבנן לצורך קטן אינו מתיר איסורי דאורייתא.
אלא אם כן מדובר במצב בו
התינוק תלוי באופן מוחלט בחלב האם ואינו יכול לאכול תחליפי חלב. במקרה כזה, כאשר
חייו תלויים בכך, ודאי שאין חוכמות ויש מקום להתיר.
אבל, אם
התינוק יכול לאכול תחליפי חלב, או שהוא יכול
לינוק ישירות מהאם, והשאיבה נועדה רק
שלא ילך לאיבוד החלב העודף או
להגביר את כמות החלב, אז
לא יהיה היתר לעשות זאת על ידי גרמא באופן הזה, כי זו לא גרמא אלא מעשה בידיים באותו הרגע.
ישנו פתרון אפשרי שעליו חשבו אנשים:
שימוש בחגורה רחבה שיכולה לאחוז את המשאבה סמוך לגוף וללחוץ במקום היד, כך שיווצר וואקום באופן אוטומטי. במקרה כזה, באמת
זה יהיה גרמא טהורה, ואז יהיה מותר להשתמש בשעון שבת. אך
אם אין פתרון כזה והאם חייבת לאחוז את המשאבה בידה, יהיה אסור לשאוב על ידי גרמא.
מה שכן
יהיה מותר לעשות במצבים של
גודש חלב שגורם לכאבים או כאשר רוצים
להרבות את החלב, זה לעשות זאת באופן שזה יהיה
איסור דרבנן. איך?
על ידי ששמים סבון בתוך הבקבוק של החלב ואז שואבים לתוך הבקבוק עם הסבון, כך שהחלב נפגם מידית. כיוון שהחלב נפגם מיד, זה נחשב איסור דרבנן, ואז
מותר לעשות זאת אפילו בידיים לצורך הקלה על כאבים או כדי לא לאבד את החלב לעתיד. זה בעצם האופנים שבהם אפשר להקל.
אבל,
סתם כך, אם אין חשש סכנה לתינוק ואין כאבים לאם, אז לשים את המשאבה לפני כן ולתפוס אותה בזמן השאיבה יהיה אסור בגלל שזה לא גרמא אלא מעשה בידיים.
לכן, לסיכום,
שאיבת חלב בשבת על ידי שעון שבת באופן שדורש אחיזה פעילה של האם במשאבה אסורה, כי זה נחשב מעשה ידיים שהוא איסור דאורייתא.
היתר יש רק במצבים קיצוניים שבהם אין לתינוק תחליף חלב אחר.
אפשרות של גרמא אמיתית קיימת רק אם יש אמצעי חיצוני שאוחז את המשאבה ללא צורך באחיזת האם.
במקרים של גודש או רצון להרבות חלב באופן שלא ילך לאיבוד, מותר לשאוב לתוך בקבוק עם סבון, כי אז זה נחשב איסור דרבנן.
האם מותר להפריד בשבת גרביים חדשות?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום נתמקד בשאלה נוספת שעלתה כאן, והיא:
האם מותר להפריד בשבת גרביים חדשות שמחוברות יחד?
ובכן, רבים מאיתנו קונים גרביים חדשות, ולפעמים הן מגיעות מחוברות זו לזו על ידי חתיכת מתכת גמישה או חוט סיליקון שצריך לקרוע או לתלוש כדי להפריד ביניהן. מיד עולה השאלה,
האם פעולה כזו מותרת בשבת?
לכאורה, אפשר היה לחשוב שאסור לעשות זאת. נזכרנו בדיון הקודם בנוגע לפתילה – שאם חותכים פתילה אחת לשתיים, נוצרות שתי פתילות שמישות, וזה נחשב
איסור דאורייתא של "עושה כלי" או "מתקן מנה". היה פה דבר אחד ונהיה שניים עם אפשרות שימוש שלא הייתה קודם לכן.
אז אם כך, כשמפרידים זוג גרביים חדשות, האם זה דומה? הרי לפעמים החוט המחבר נמצא באמצע הגרב או למעלה, ואז
אי אפשר ללבוש אותן בלי להפריד. אפילו אם החיבור הוא רק למטה, בסוף הגרב, עדיין
אי אפשר ללכת עם שתי רגליים בתוך גרביים מחוברות. לכן, לכאורה, על ידי ההפרדה אנחנו מאפשרים את השימוש בגרביים, וזה יכול להיחשב כאיסור דאורייתא.
אבל, התשובה היא
שמותר להפריד גרביים חדשות בשבת. למה זה מותר?
מפני שהגרביים כבר היו מוכנות ושלמות לפני החיבור. לא היה בהן שום דבר שמנע את השימוש בהן מלכתחילה, אלא רק חיברו אותן באמצעות דבר חיצוני – פלסטיק או חוט –
רק לצורך האריזה והמכירה בצורה מסודרת.
לכן, כשאתם חותכים או תולשים את הדבר החיצוני הזה, אתם בעצם
מחזירים את הגרביים למצב הקודם שלהן, למצב בו הן היו שתי גרביים נפרדות ומוכנות לשימוש.
זה לא כמו הפתילה, שכל עוד לא חתכת אותה, היא הייתה רק פתילה אחת ולא יכולה לשמש כשתי פתילות. החיתוך יוצר פה דבר חדש.
לעומת זאת, הגרביים המחוברות,
לפני שחיברו אותן, הן כבר היו שתי גרביים נפרדות שאפשר ללבוש אותן. החיבור נעשה רק לאחר מכן. לכן, אין איסור בהפרדה שלהן.
הגמרא מביאה דוגמה נוספת של
מעדנים מחוברים. שם, גם בלי להפריד, אפשר להשתמש בכל אחד מהם בנפרד – לפתוח אחד ולאכול, לשמור את השני במקרר וכו'. ההפרדה שם לא יוצרת כלי חדש או אפשרות שימוש חדשה שלא הייתה קיימת באופן עקרוני קודם לכן.
לכן, אף על פי שמדובר בזוג גרביים ובזוג מעדנים מחוברים,
שניהם מותרים לשימוש בשבת, אך מטעמים שונים. בגרביים, ההיתר הוא מפני שהן כבר היו כלים גמורים לפני החיבור, וההפרדה רק מסירה דבר חיצוני.
לסיכום,
מותר להפריד גרביים חדשות בשבת מפני שהגרביים עצמן היו מוכנות לשימוש עוד לפני שחוברו יחד לצורך אריזה. פעולת ההפרדה רק מסירה את החיבור החיצוני ומחזירה אותן למצבן המקורי כזוג גרביים נפרד ומוכן ללבישה.
שאל מקדחה מפועל שעשה לו עבודה, ושכחה על גג המכונית, האם חייב לשלם?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום אנחנו רוצים לדון במקרה מעניין שנוגע לדיני השאלה, והוא:
אדם ששאל מקדחה מפועל שעשה לו עבודה, ושכח אותה על גג המכונית ואיבד אותה, האם הוא חייב לשלם על המקדחה?
ובכן, זהו מקרה מצער שקורה לא פעם, וצריך לברר מה הדין על פי ההלכה. באופן כללי, אדם ששואל חפץ מחברו
חייב לשלם אם החפץ ניזוק או אבד אצלו, אפילו אם זה קרה בגלל
פשיעה, כלומר, רשלנות, כמו במקרה שלנו ששכח את המקדחה על גג הרכב.
אבל, יש כאן נקודה חשובה מאוד שאותה מזכיר לנו השולחן ערוך בסימן רצא בחושן משפט ובסימן ש"ה, וזהו הכלל של
"בעליו עמו לא ישלם". הפשט הפשוט של הפסוק הזה יכול להטעות ולחשוב שאם בעל החפץ היה נוכח בזמן שהנזק קרה, השואל פטור. אבל זה לא בדיוק הכוונה.
הגמרא מסבירה את הכלל הזה בצורה אחרת.
"בעליו עמו" הכוונה היא שבשעה שהשואל קיבל על עצמו את דין השואל, כלומר, בזמן ה"שאלה", בעל החפץ היה עסוק בעשיית מלאכה עבור השואל. במקרה שלנו, כאשר הפועל עבד אצל בעל הבית, ובתוך כדי העבודה בעל הבית ביקש ממנו להשאיל את המקדחה, ואז הפועל הסכים והוא לקח את המקדחה,
באותו רגע של השאלה, הפועל היה עובד שלו, ועושה עבורו מלאכה. זהו המצב של "בעליו עמו".
ההיגיון מאחורי זה הוא שכאשר השואל הופך להיות שומר על החפץ, הוא בעצם משתעבד לבעלים לשמור לו על החפץ. אבל,
אם בשעת השאלה, בעל החפץ הוא זה שתפל לשואל ועושה עבורו מלאכה, אז השיעבוד של השואל לבעלים לא חל באותו רגע. כיוון שבשעת קבלת ההשאלה לא הייתה חלות של קבלת השאלה, אז גם אם אחר כך תהיה פשיעה מצד השואל, הוא לא התחייב להיות שואל על החפץ הזה.
צריך להבין גם את עניין ה"קניין". השולחן ערוך פוסק שלגבי דיני שומרים צריך קניין. במקרה של שאלה,
ההתחייבות בכל דיני שואל מתחילה כאשר השואל עושה "משיכה" (מושך את החפץ) או "הגבהה" (מרים את החפץ).
לכן, במקרה שלנו, אם בקשת ההשאלה וגם מעשה המשיכה או ההגבהה של המקדחה על ידי בעל הבית התרחשו
במהלך יום העבודה של הפועל, כשהוא עדיין עבד אצלו ועשה עבורו מלאכה, אז ייתכן שדין "בעליו עמו לא ישלם" יחול, ובעל הבית יהיה פטור מלשלם על המקדחה שאבדה.
אבל,
אם בקשת ההשאלה או מעשה הקניין של המקדחה התרחשו רק לאחר שהפועל סיים את עבודתו והלך לביתו, אז כבר לא חל דין "בעליו עמו", ובמקרה הזה,
בעל הבית יהיה חייב לשלם על המקדחה שאבדה בגלל פשיעתו.
זהו דין מפליא שמלמד אותנו כמה התורה מתייחסת לזמן ולנסיבות של קבלת האחריות על החפץ.
ההסתכלות היא מתי בדיוק נוצר החיוב של השואל לשמור על החפץ. אם באותו זמן בעל החפץ היה תלוי בו ועושה עבורו מלאכה, החיוב הזה לא מתחיל.
חשוב לציין שהדיון כאן הוא לגבי חיוב תשלומים מדיני שואל. אם נסתכל על זה מצד דיני מזיק, זה כבר דיון אחר. אבל במקרה שלנו, השאלה היא על אחריות השואל לחפץ שאבד.
לסיכום, במקרה ששאל מקדחה מפועל במהלך העבודה ושכח אותה,
האם יהיה חייב תלוי בשאלה האם השאלה והקניין של המקדחה התרחשו בזמן שהפועל עדיין עבד עבורו ועשה מלאכה. אם כן, ייתכן שיהיה פטור מדין "בעליו עמו". אם לא, יהיה חייב לשלם בגלל פשיעתו. זוהי הלכה מעניינת שמראה את עומק ההסתכלות של התורה על דיני ממונות.
נסע ברכב מושכר ועלה על מסמר, האם חייב?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום נתמקד בשאלה נוספת שנוגעת לדיני ממונות, והיא:
אדם שנסע ברכב מושכר ועלה על מסמר ונגרם פנצ'ר, האם הוא חייב לשלם על תיקון הנזק?
ובכן, זוהי שאלה שכיחה למדי בימינו, כשאנשים רבים משתמשים בשירותי השכרת רכב. כדי להבין את הדין, אנחנו צריכים לבחון כמה עקרונות חשובים בדיני שומרים.
כזכור, ישנם כמה סוגים של שומרים, ורמת האחריות שלהם שונה.
שומר שכר, כמו חברת השכרת רכב,
חייב בגניבה ובאבדה, אך פטור מאונסין.
שואל לעומת זאת, חייב אפילו באונסין. המקרה שלנו הוא ברכב מושכר, ולכן אנחנו מתייחסים לנהג כאל
שומר שכר.
כעת, השאלה היא האם פנצ'ר שנגרם על ידי מסמר נחשב
אונס או שמא יש כאן מקום לחיוב? המקורות מדברים על
"מתה מחמת מלאכה", כלומר, אם החפץ נשחק ומת במהלך השימוש הרגיל שלו, השומר שכר פטור. דוגמה לכך יכולה להיות רכב שהתקלקל מרוב נסיעה ושחיקה.
במקרה של פנצ'ר ממסמר,
זהו נזק שנגרם מגורם חיצוני, ולא כתוצאה מבלאי טבעי של הרכב במהלך שימוש רגיל. לכן, לכאורה, זה לא נכנס להגדרה של "מתה מחמת מלאכה".
אז האם השוכר חייב? כאן נכנס לתמונה העניין של
שמירה יתרה שנדרשת משומר שכר. שומר שכר מקבל תשלום עבור השמירה, ולכן מצופה ממנו לשמור על החפץ יותר מאשר שומר חינם.
הגמרא מביאה דיון מעניין בנוגע לשומר שכר שהעביר גמלים בנהר, ואחד דחף את חברו והוא מת. ישנה דעה שאם השומר שמר
"כדרך השומרים", הוא פטור. אבל יש חולקים וסוברים שבשכר שהוא קיבל, היה עליו לעשות שמירה מיוחדת, למשל, להעביר את הגמלים אחד אחד כדי למנוע סיכון.
מה אנחנו למדים מכאן לגבי רכב מושכר? אם הנהג נסע
בכביש רגיל ובדרך מקובלת, ובכל זאת עלה על מסמר, ייתכן שזה ייחשב
אונס גמור, כי
"מה יבל אלי מבד" – מה עוד היה יכול לעשות?. כבישי אספלט רגילים אמורים להיות נקיים ממסמרים, ובחירה בדרך כזו היא שימוש סביר ברכב. במקרה כזה, השוכר יהיה
פטור מתשלום תיקון הפנצ'ר.
לעומת זאת,
אם הנהג נסע בכביש צדדי, שאינו מתוחזק או ידוע כמקום בו יש סיכון לנזקים, ייתכן שזה ייחשב
חוסר זהירות או אפילו
פשיעה. במקרה כזה, מכיוון שהוא שומר שכר, הוא עלול להיות
חייב בנזק, כי מצופה ממנו להיזהר יותר ולא לסוע בדרכים מסוכנות.
חשוב להזכיר גם את עניין
הסכמים ותנאים מראש. חברות השכרת רכב רבות כוללות בחוזה סעיפים הנוגעים לנזקים, כולל פנצ'רים, ולעיתים אף מחייבות את השוכר בתשלום השתתפות עצמית או לרכוש ביטוח נוסף. אם יש
תנאי שבממון מוסכם מראש, אז התנאי קיים ויחייב את הצדדים.
לסיכום, בשאלה האם אדם שנסע ברכב מושכר ועלה על מסמר חייב לשלם על הפנצ'ר,
התשובה תלויה בנסיבות.
- אם הנסיעה הייתה בדרך רגילה ומקובלת, סביר להניח שזה ייחשב אונס גמור והשוכר יהיה פטור.
- אם הנסיעה הייתה בדרך לא מתאימה או רשלנית, השוכר עלול להיות חייב כיוון שלא שמר כראוי כשומר שכר.
- בכל מקרה, ההסכם שנחתם עם חברת ההשכרה יכול להשפיע על החבות, במידה ויש בו תנאים מפורשים בנוגע לנזקים.
לכן, כאשר שוכרים רכב, חשוב לשים לב לתנאי ההסכם ולנהוג בזהירות בדרכים מתאימות כדי להימנע ממצבים כאלה.
השנה שערב פסח חל בשבת, מה הדין בתענית בכורים, מלאכה, ואפיית המצה בערב פסח?
בס"ד
ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים בשיעור שלנו, והיום אנחנו רוצים להתמקד במיוחד בשנה הזו, שבה ערב פסח חל בשבת קודש. זהו מצב שמביא איתו כמה דינים ומנהגים מיוחדים שחשוב לנו להבין ולדעת איך לנהוג בהם. נדבר בעזרת השם על שלושה נושאים עיקריים:
תענית בכורים,
איסור מלאכה בערב פסח, ו
אפיית המצה לליל הסדר.
נתחיל בעניין תענית בכורים. כידוע, ישנו מנהג בערב פסח שהבכורים מתענים. אם הם לא מתענים, נהוג לעשות סיום מסכת כדי להיפטר מהתענית. השאלה היא מה הדין בשנה כזו שערב פסח חל בשבת.
ההלכה בעניין זה, כפי שמביא מרן זצ"ל, היא שיש מחלוקת האם מעיקר הדין צריך להתענות בערב פסח.
ובוודאי שבשבת לא מתענים, כי אין זה חיוב להקדים את התענית ליום שישי במקרה כזה. תענית שהזמן שלה חל ביום שישי, מקדימים ליום שישי, אך אם זה משהו שמזיזים אותו, מזיזים יותר.
לכן,
אין מקדימים את תענית בכורים ליום שישי. יש כאלה שמקדימים ליום חמישי, אך מרן זצ"ל כותב שמעיקר הדין אין צורך להתענות ביום חמישי. מי שרוצה להחמיר ולהתענות או לשמוע סיום מסכת ביום חמישי, רשאי. אך לגבי אדם שאינו בכור ומתענה כל שנה עבור בנו הבכור או שומע סיום מסכת עבורו, השנה הזו אין צורך להחמיר בכך.
נעבור כעת לאיסור מלאכה בערב פסח. כידוע, יש איסור לעשות מלאכה בערב פסח אחרי חצות היום, וזהו איסור חמור. השנה, ערב פסח חל בשבת, ולכן ממילא אסור לעשות מלאכה בשבת. השאלה היא האם האיסור של ערב פסח עובר ליום שישי.
ישנם שני טעמים לאיסור מלאכה בערב פסח אחרי חצות:
- טעם אחד הוא כדי שאנשים יהיו פנויים לאפות מצות, להכשיר כלים ולארגן את כל צרכי ליל הסדר.
- טעם שני הוא משום קורבן פסח. כל זמן שהקריבו את קורבן הפסח באותו יום, אסור היה לעשות מלאכה, וזמן הקרבת קורבן פסח היה מחצות היום.
לפי הטעם הראשון, של הפנאי להכנות, גם השנה יש עניין שבערב שבת, ביום שישי, נהיה פנויים להכין את כל הדרוש לפסח. אך לפי הטעם השני, של קורבן פסח, מכיוון שגם כאשר ערב פסח חל בשבת מקריבים את הפסח בשבת בזמנו, כפי שאומרת הגמרא, האיסור לא צריך לעבור ליום שישי.
להלכה, פסק מרן זצ"ל בחזון עובדיה שהטעם השני, של קורבן פסח, הוא העיקר. ולכן,
איסור המלאכה של ערב פסח לא עובר ליום שישי, אלא נשאר דווקא בשבת. ומכיוון שבשבת ממילא אסור לעשות מלאכה, הרי שבשבת לא עושים מלאכה. לכן,
מותר לעשות השנה בערב שבת של ערב פסח, ביום שישי, מלאכה גם אחרי חצות היום, שלא כבשאר ערבי פסח. אך כמובן, יש את האיסור הרגיל של מלאכה בערב שבת וחג מזמן מנחה קטנה, שהוא כשעה וחצי שעות זמניות לפני השקיעה.
נעבור כעת לעניין אפיית המצות בערב פסח. ישנו מנהג בישראל, כפי שכותב מרן זצ"ל, שאותו לא כל כך נוהגים בו כיום בגלל שאנו קונים מצות מוכנות, לאפות את המצה של ליל הסדר, את המצה של המצווה, בערב פסח אחר חצות. הטעם למנהג זה הוא משום ההקש בין "צלי אש ומצות" לקורבן פסח, שגם אותו שוחטים אחר חצות בערב פסח.
יש ראשונים שאומרים שאפילו לכתחילה יש לעשות כך, ויש שאומרים שזה דיעבד. מרן זצ"ל הביא לשון של לכתחילה דיעבד, אך מרן שליט"א ביאר שזה לאו דווקא לכתחילה דיעבד הרגיל, אלא זו מצווה מן המובחר ודבר חשוב.
השאלה היא איך נוהגים השנה שערב פסח חל בשבת? מרן זצ"ל כותב ש
השנה המנהג הוא לעשות זאת בערב שבת, ביום שישי, אחר חצות היום. מי שיכול לעשות זאת בעצמו, ראוי שיעשה כך. מי שלא יכול, ינסה לברר אצל מי כן אפשר למצוא מצות שנאפו בערב שבת אחר חצות ולקנות מהם. אמנם זה עלול להיות יקר יותר, אך זהו דבר חשוב מאוד למצווה למי שיש לו את היכולת.
לסיכום, בשנה שערב פסח חל בשבת:
- תענית בכורים לא מקדימים ליום שישי, ואין חיוב להתענות ביום חמישי מעיקר הדין.
- מותר לעשות מלאכה ביום שישי, ערב שבת, גם אחרי חצות היום, שלא כבשאר ערבי פסח, אך יש להיזהר מאיסור מלאכה מזמן מנחה קטנה.
- את המצה של המצווה נהוג לאפות ביום שישי, ערב שבת, אחר חצות היום.
יהי רצון שנזכה לקיים את כל מצוות החג כהלכתן ולחג פסח כשר ושמח!
