אשמח לקבל תשו' מהרי"ו סימן קע"ג

[ראובן יוסף מיארה]

הסימן תלוי במהדורות,
העניין הוא שכתב שם ששיעור כזית הוא חצי ביצה
בתודה מראש

 

[יצחק משען]

במהר"י ווייל סי' קעג שלפני אינו עוסק בזה, אך יש שם מילים כדרבנות בענין אחר :

שו"ת מהר"י ווייל סימן קעג
ובעו"ה המכשלה הזאת ברוב קהלות שהפרנסים לוחצים ורודים העם בחזקה שלא לשם שמים ולהנאת עצמם הם מכוונים פורקים מעליהם העול ונותנים על צוארי האומללים. ומר הוא כמלאך השם כל רז לא אנס לך ידעת את אשר תעשה ועל ידך יתקדש שם שמים.

 

[יצחק משען]

שוב מצאתי בס"ד סימן קצג

שו"ת מהר"י ווייל סימן קצג
דיני פסח.

גבי חמץ עשו חכמים הרבה הרחקות משום דהחמירה בו תורה לעבור בל יראה ובל ימצא ועונשו כרת וגם לא בדילי מיניה. ותקנו לכבד הבית היטב היטב. ואין לסמוך על הבדיקה לבד ולא על הכיבוד לבד מרדכ"י. יש לשפשף כלי חמץ שלא ישאר בו שום חימוץ ולטומנו מן העין. בא"ח לסגור בחדר ולהטמין המפתח. צריכין ברזא חדשה שמא היה כבר בחבית של שכר. ללבן החצובה שקורין דריבו"ש. משמע באשר"י ובא"ח ובהג"ה סמ"ק דבשר יבש צריך לברור המלח. וכן שמעתי ממהר"י ז"ל דהכי איתא בספר אגודה. ואותם שרגילים לאוכלו בלא בירור צריכים להדיחו קודם ימי הפסח היטב כדי שלא יהא נדבק בו חמץ כל שהו תוך ימי הפסח. ועל כיוצא בזה נאמר מהיות טוב וגו'. מבררין המלח קודם הפסח. ואותם שאינם אוכלים תרנגולים בימים הראשוני' ובאחרונים אוכלים לא מצאו ידיהם אלא א"כ נזהרים תוך הפסח שאין מאכילי' אותם אלא מצה ולא שום תבואה. והעריבות שלשים בהן לא הועיל בהן שפשוף דיש לחוש שמא יש בכל הכלי כזית והכלי מצרפו א"ז =אור זרוע= וסמ"ק. ויש לטוחן בטיט. וכן כלים שהיה בהן קמח דיש לחוש שמא בא עליו מים ונתחמץ, וכן הסלים שהיה בהן לחם כל השנה. ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו ושאין בו דבר שצריך בפסח. ואותם הלשים כל השנה בבתיהם צריכים לגרוד הכתלים במקום הלישה. והחלונות שדבקו בו נייר בקמח צריך להסיר' כיון שהחמץ נראה בעין. הכלי שרוצה להכשיר ישפשף שלא ישאר בו שום חלודה ואם יש בו גומות שאינו יכול להסיר ממנו החלודה אין להכשירו. וכלי שקדם איסורו לטלאי אין להכשירו. היורות גדולות מגעילין תחילה ממלאו מים וכשהמים רותחין משליכין לתוכו אבן חם כדי שיעברו המים על כל שפתו וישפוך הרותחין ממנו וישטפנו בצונן. ויגעיל תחילה כלים שנשתמשו בהן בצונן ואחר כך שנשתמשו בהן בכלי שני ואח"כ שנשתמשו בהן בכלי ראשון וכולם ישטפו בצונן שנ' ומורק ושוטף. אין להגעיל ב' כלים יחד ואין להשהותו בתוכו ואין להחזיר כלי הנגעל לתוך מי הגעלה דהדר בלע איסור. וכלי של גוים יגעיל לבסוף. השולחנות צריכים הגעלה יניח אבן חם עליו או לפיד בוער וישפוך עליו. ואם האבן או הלפיד מספיק יניחו במקום אחר וישפוך עליו באותו מקום כדי שילכו הרותחין בכולו. וכן יעשה לכל הכלים שאינו יכול להכניסם תוך היורה בפעם אחת. ורותחין ע"י עירוי לבד אינם מועילים לשולחנות משום דלפעמים משימים עליו פשטיד"א חם והוי השלחן כלי ראשון. ואין מועיל גרידא /גרידה/ לשלחנות דלא הוי אלא כמו קליפה. ואיתא במרדכי בפ"ב דע"ז דעירוי לא הוי ככלי ראשון לגמרי אלא מפליט ומבליע כדי קליפה אלמ' דקליפה לא מהני במקום דצריך הגעלה בכלי ראשון. וכן משמע ביורה דיעה /דעה/ בסימן קכ"ד וקכ"ה. וכ"ש דלא מהני קליפה להמרדות שמרדו בו חמץ כיון שתשמישו ע"י האור. בא"ח איכא מ"ד דאסר להגעיל כלי עצם דחייס עליו ולא מגעיל שפיר. ונ"ל דה"ה סכין שקתא שלו עצם וכ"ש שקתא שלו אויף גשוב"ן אפילו של עץ כיון שהוא דבוק בדבק חייס עליו. אגודה מי שמגעיל בצבת שלוקח הכלי בצבת ומשים אותו ביורה רותחת צריך שירחיב הצבת כשתוחב הכלי בתוך היורה כדי שיבא גם המים רותח במקום שאוחז הכלי בצבת. העץ שתוחבין בו צלוחית ובצלוחית שותין שכר אין לתחוב בו צלוחית בפסח. השכר שקורין בל"א מע"ט נ"ל שאין צריך לבערו מן הבית אלא יעשה מחיצה י' דהרחקה יתירה הוא מה שאי' שותין אותו משום עירוב קמח. וכן נהגו שלא לבער שליהי"ן קומפוש"ט מהאי טעמא. ומ"מ יצניע אותו ויעשה היכר דלא אתי למיכל מיניה. רש"י ור"ת אסרו מדוכות אפילו בהגעלה כיון דרגילין לדוך בתוכו פלפלין ודבר חריף הוי כבית שאור דחימוצו קשה. ואין להניח שום דבר על התנורים בבית החורף דרגילים להשים עליו פשטידא ושאר חמץ כל ימות השנה והוי ככלי חרס שאין יוצא מידי דופיו לעולם. וכן אסר מהר"י ז"ל להניח שום דבר בהככלו"ן ר"ל בוקאלטט"י, תוך ימי הפסח מהאי טעמא. ללבן הפיטפוט ולהבעיר האש על כל הכיר' דאי אפשר שלא שפכו עליו חמץ כל ימות השנה. אין להכשיר כלים שהוא משוקד שקורי' בלע"ך מול"ט בל"א דהוי ככלי חרס. השפודין ילבן חציו ואחר כך חציו השני. מותר לומר לגוי עד שאתה לוקח כו' ובלבד שיהא מכירה גמורה. אור לי"ד שואבין מים בין כוכב לשמש דווקא דביום לא ניחא לרש"י ובלילה לא ניחא לפירוש ה"ר אליעזר ממי"ץ. ואמר מהר"י ז"ל שמצא כתוב בשם רבי שמואל מפלייז"א שצריך לומר שהוא שואב לשם מצוה ומטעם זה נ"ל לייחד כלי מלא מים לשם מצה של מצוה.

פסח ביום ג' ויום ד' והתקופה נופלת תחילת ליל ו' אם רוצים לאפות ביום ו' ישאבו המים ליל ב' אור לארבעה עשר ויניח המים במקום קר. אם קר במרתף יותר מעל הקרקע יניח במרתף ואי איפכא לא יניח במרתף. והנוהגים לשאוב מן הנהרות משום דביומי ניסן החמה הולכת בהרים ואינה הולכת בנהרות כך פרש"י. אבל כשהנהרות גדולים מחמת גשמים או מחמת הפשרת שלגים אז אין לשאוב מן הנהרות כן נראה לי. ויזהר שלא לאפות קודם היום דשמא סוף הלילה גורם הצינון לרש"י, ספר מצות גדול /סמ"ג/. ואחר כך בודקים החמץ ולא יעשה שום דבר קודם הבדיקה הן מלאכה הן לימוד. ונראה לי דהוא הדין תפילת ערבית מי שלא התפלל עם הציבור שאסור במלאכה ובלימוד קודם שיתפלל כדאיתא פרק קמא דברכות ואוכל קימעא ואישן קימעא כו' עד וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. אבל בשחרית אין בידי לאסור קודם שיתפלל דכיון דהציבור עדיין לא התפללו לא חיישינן שמא יפשע. מידי דהוה אמה שנהגו לאכול לאחר זמן מנחה קטנה אף על גב דכולהו רבוות' אסרי. והיינו כיון דאיכא ציבור שעדיין לא התפללו לא חיישינן שמא יפשע. ועוד דהשמש מדכיר. ומהר"א כהן ז"ל הביא ראייה מרב ששת דמסר שינתיה לשמעיה. אבל מי שיש במקו' שאין שם מנין אסור ללמוד בשחרית קודם שיתפלל. ויבדוק בנר של שעוה אבל לא בשל שומן דחייש שמא יטיף על כלי של חלב. ובשל שמן נמי לא דחייש שמא ישפוך על בגדיו ולא יבדוק שפיר, אשר"י וא"ז. ומהר"י ז"ל אומר דאיתא בספר אגודה דשתי נרות הוי אבוקה ואין לבדוק אלא בנר יחידי. וקודם שיתחיל לבדוק יברך על ביעור חמץ. ואם אפשר אל יפסיק בשיחה בטילה קודם גמר הבדיקה. ואם יש לו טורח לבדוק לבד יעמיד מבני ביתו אצלו בשעת הברכה והם יבדקו על סמך ברכתו. ויש שמניחין חמץ אמר מהר"י ז"ל דהיינו טעמא דאי לא מצא מידי חיישינן שמא ישכח הביטול. כדאמ' וניבטל בד' וניבטל בה'? כיון דלאו זמן ביעורא הוא דילמא אתי למיפשע. ה"נ הכא אי לא מצא חמץ במה יזכור. אבל השתא זכור הוא בשעה שמצניע החמץ. במקום שרגילין לאכול כל ימות השנה יש לבדוק תחת הספסלים דאי איפשר שלא נפל שם והוי כמו חמץ בבור. אמצע חצר אין צריך בדיקה. אבל אם יש שם חמץ ודאי צריך לבערו כדאיתא בהג"ה במיימונ"י. ומשום הכי יזהר קודם הפסח שלא ישליך התבואה בחצר לתרנגולים במקום שהוא לח שמא יחמיץ וישאר לשם בתוך הפסח וכ"ש שיזהר מזה תוך הפסח. ואותם שיש להם סוסים יזהרו כשנותנים להם האוור"ן בל"א שלא ישייר מידי בתוך האבוס לאחר שאכל דרירו מחמיץ כדאיתא במרדכי. המוצא חמץ בי"ט =ביום טוב= כופה עליו כלי עד חולו של מועד וישרפנו אבל לא ישליכנו לכלבים ואפילו שאינו שלו הג"ה מימונ"י וא"ז =אור זרוע=. הכל נאמנים על בדיקת חמץ אפילו נשים וקטנים הימנוהו רבנן בדרבנן. אבל בדאוריתא כה"ג =כהאי גונא= דלא איתחזק איסורא בודאי אין נאמנים. ומכאן דאין נאמנים נשים לבדוק דגים קטנים כיון דלא איתחזק איסורא בוודאי מפי מהר"י ז"ל. ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך לבדוק אחריו וכן החמץ שרוצה לאכול למחר הרמב"ם. ואחר הבדיקה יבטל החמץ ויאמר כל חמירא דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא. אבל לא יאמר דחמיתיה ודלא חמיתיה כו' דאי אמר הכי א"כ בטל אפי' שמצא וא"כ אינו שלו וצריך לקיים מצות שריפה בחמץ שלו מתשובת מהר"ם א"ז =אור זרוע=. ומהאי טעמא נ"ל דלמחר אין לבטל עד לאחר השריפה דאי בטל קודם אם כן לא הוי שלו ואז יאמר דחמיתי' ודלא חמיתי'. כו' עמי הארצות ונשי' ליבטלו בלשון אשכנז. בע"פ =בערב פסח= יאכל קודם שעה חמישית וישרוף החמץ קודם שעה ששית כדי שיוכל לבטל. וכשישרוף בשעה ששית או לאחר כך יעשה מדורה בפני עצמה משום דאז חמץ אסור בהנאה. וכשיבא ע"פ =ערב פסח= ביום ב' והגוים אינם מספרים ביום א' אז מותר לספר בע"פ =בערב פסח= קודם חצות. ומי שיוכל לספר מיהודי יספר ביום א'. כשטוחנין החיטין אז מיד לאחר הטחינה הקמח חם לכך מנהג כשר הוא שלא לטחון לצורך הפסח תוך ג' ימים קודם ע"פ =ערב פסח= כדי שיקרר הקמח. בפרק מקום שנהגו אין עושין מלאכה בע"פ =בערב פסח= אלא ג' אומניות החייטי' והכובסים והספרים. וכתב הרמב"ם אפילו אילו ג' אומניות דווקא במקום שנהגו ודלא כאשר"י. לכן יגלח כל אדם קודם ע"פ =ערב פסח= דלדידן הוי במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. וכה"ג איתא בסמ"ק לענין ט' באב. וכן נטילת צפורנים. אבל האבלים יגלחו בע"פ =בערב פסח= דהוי עדיפי ממי שבא ממדינת הים דאנוסים הם. וצריך לבדוק בית יד /כיס/ של התינוקות שלא ישאר בו חמץ. וכן בבית יד /כיס/ שלו מידי דהוה אהא דאמרינן הילכתא רבתא לשבתא. ומי שאיפשר להמתין לעשות מצות עד לאחר חצות מה טוב ומה נעים אפילו שאינם מצה של מצוה כדמשמע במרדכי ובא"ז וכן נהג מהר"י ז"ל. ואין לטלטל לא קמח ולא המים ולא המצות מגולה תחת הרקיע במקום זריחת השמש וביומא דעיבא תחת כל הרקיע. וכן יזהר במקום הלישה וירחיק הלישה מן התנור. וטוב שאין להניח הספל שלשין בו על כר של צמר מפני שמחמם הספל. וטוב להניחו על כר של עור. ואין ללוש בכלי שיש בו בקעים וגומות דאי איפשר לקנחו מן הבצק. וקודם שיתחיל ללוש יבטל הפירורין שיפלו מן העיסה. ואל ילוש יותר מכדי העוסקים בו דהגאונים כתבו שאין להניח לכתחילה העיסה בלא עסק. ואל יניח העיסה בלא עסק שיעור הילוך מיל דהיינו רביע משעה וחלק אחד מעשרים משעה. כדמשמע בתוספות פרק קמא דפסחים וכן בפרק מי שהיה טמא דמהלך אדם בינוני מ' מילין ביום דהיינו י"ב שעות. ויזהר בשפיכות המים דאין להוסיף קמח משום דאינו נילש עם הראשון ונמצא מפסיק בין העיסה מפי מהר"י ז"ל. ולאחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו וידיח הספל יפה וינגבו במפה אא"כ שלש מיד בלי הפסק. וכן אותו שנתן הקמח ידיח ידיו, וכן אותן שתקנו המצות. ויקנח כל הכלים אחר כל עיסה ועיסה ויבער הפירורים מעל השלחן אחר כל עיסה ועיסה. ואותם שעורכים העיסה בכלי שקורין בל"א ברע"ך יקנח האופתא והברע"ך כמו הספל ושאר הכלים. ואותם המעבירים ידיהם על המצות לא יפה הם עושים דלא קרי עסק אלא העריכה והלישה או כשנוקבין המצות. אבל כשמעבירין ידיהם על המצות גרע טפי כדאמרי' האשה שוהה עליהן ומחמצתו. ולכתחילה עושים המצות דק דקאמר עושין סריקין כמו רקיקין כו'. ופרש"י ובלבד שיהיו דקין ומקולשין דאינן ממהרין להחמיץ אבל לא מציירין העבין כמין גלוסקאות דממהרין להחמיץ עכ"ל רש"י. ואין לצייר המצות מהרי"ח הג' באשר"י. החלה בבית שאין בו כהן שאין כהן נהנה ממנה צריך לעשות לה היסק בפני עצמה. דישראל אסור ליהנות ממנו /מחלה/ דכתיב את משמרת תרומתי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואיתקש להדדי מה תרומה טהורה לכהן כו', תוספ' פרק כל שעה מהר"י ז"ל. וכן בשאר ימות השנה. ואם אפו בתוך התנור חמץ צריך להסיקו בטוב ושיהא האור בכולו. ובלאו הכי צריך להסיקו היטב כדי שלא יחמצו המצות. ואותן שמניחים אופין גוים ללוש יזהרו שלא יהא דבוק בצק לא בידיהן ולא במלבושיהן. המרדה לא יהא בו חריצין שלא ידבק בו עיסה ויחמיץ. המצות בתוך התנור לא יהו נוגעות זו בזו בתוך התנור ואם שוכבות זו על זו הוי חמץ מפי שארי הח"ר יוסף ז"ל שאמר בשם השר ז"ל מנויאשט"ט. ונ"ל דה"ה כשנעקם מצה אחת בתנור ונעשית כפולה. ונ"ל ראייה לפסק זה דאמר רב יוסף לא ליחלט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דלמא אזלא חדא ויתבא בציריה דחבריה ולא סלקא ליה דיקולא דמיא. אלמא היכא דנוגעות לא סליק ליה דיקולא דמיא. ה"ה הכא גבי חום התנור ודבר הנראה לעינים הוא. לאחר גמר הלישה יכבדו המקום שלשו שם. הבכורות מתענין ואפילו בוכרא דאימא ראבי"ה. מצה של מצוה אין לאפותה קודם חצות והכי סבירי רוב הפוסקים. ונ"ל דה"ה שאר תיקונו כגון הלישה. ואין ללוש ג' מצות יותר משיעור חלה בפעם אחת. רק מי שיש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה ילוש בשני כלים בכל אחת פחות משיעור חלה ומשני העיסות יתקן ג' מצות. וכן משמע בהג"ה בסמ"ק. וכן נ"ל שיפה לו כדי שיהא לו להגיע לכל אחד ואחד כזית ולא יעבור על איסור אכילת מצה דהוא כזית. וכשיטול חלה משני העיסות יצרפם בכלי כמו שנפרש לפנים בעז"ה. ושיעור חלה כלי שמחזיק מעט פחות מג'. זיידלין. והוא שם מדה. המצה שנייה יעשה גדולה יותר מהאחרות משום שצריך לאכול ממנה כל אחד ב' כזית אחד בשעת המוציא ואחד לאפיקומן. במרדכי פרק אילו עוברין שיעור חלה צריך למוחקו ביורה דיעה /דעה/ צריך לגודשו. והכלי לכתחילה צריך עומקה כחצי רוחבו כים שעשה שלמה דהוי גודשא תילתא כדפירש רש"י בפרק במה מדליקין נ"ל. וכל אדם יסייע בתיקון המצות כדאמרינן במכילתין משארות' צרורות וגו' וכי לא היו להם עבדים ושפחות אלא שהיו מחבבין את המצות, הג"ה במיימונ"י. ואל יסיע לא גוי ולא חש"ו =חרש שוטה וקטן= לא בלישה ולא בעריכה ולא באפייה דלאו בני שימור נינהו: להסיק התנור בלולב כיון דאיתעביד ביה מצוה חדא יתעביד ביה מצוה אחריתי. ומהר"י ז"ל היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצות משום דיש שבח עצים בפת. ונ"ל דה"ה לעשות סימן בספרים בציציות הנזרקים מהאי טעמא. וכדאיקלע פסח ביום א' אל יאפו המצות בע"ש =בערב שבת= מטעם דפריש' לעיל אלא יאפו אותם במ"ש =במוצאי שבת=. וימדוד הקמח לשתי הלילות בע"ש וכו' כמו שמפורש בפנים. והנשים אל ידליקו שום נר עד שיתפללו ויבדילו בתפילה. ואותם שאינם יודעים להתפלל אל יעשו מלאכה עד שישמעו הבדלה בשאר ימות השנה וסגי כדימרון בא"י המבדיל בין קודש לחול. ואמהר"י ז"ל דבמ"ש =דבמוצאי שבת= לי"ט =ליום טוב= כיון דלא מצי למימר בין קודש לחול לא סגי אם יאמר ברוך אתה יי המבדיל בין קודש (לחול) [לקודש] כיון דלא אשכחן הבדלה זו בהדיא באורייתא. אבל האגודה כתב דמברכין בין קודש לקודש, וכן אני מורה. והרגילים לאפות בליל שני ימדדו עשרון קמח בעי"ט משום דאסור למדוד בי"ט. ואל יפריש חלה מן העיסה דא"כ היה אסור לאפותה דהוי אפייה שלא לצורך. אלא יעשה עוגה קטנה ולא יקרא לאותה עוגה שם חלה כלל. ולאחר אפייה יניח כל המצות בכלי ויזהר שלא יהא יוצא שום מצה לחוץ לכלי והעוגה קטנה יהא נוגע לכל המצות. והכי משמע בהג"ה באשר"י. ויטלטלם אצל התיבה או כלי שרוצה להניח בתוכו החלה ויברך להפריש חלה. ויניחנו בתוך הכלי ואל יטלטל החלה לאחר הפרשתה אף על גב דאיכא כהן קטן בעיר דאין נוהגין לתת החלה לכהן קטן ומעתה הוי מוקצה. והטעם נ"ל דחיישינן שמא יפרר ואתי לידי תקלה או שמא משום דלא מוחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי. ובחול המועד ישרוף החלה. והתנור יכול לכבות ולצנן דכשם שהותר הבערה לצורך כך הותר כיבוי לצורך. וכן כתב בא"ח בשם מהר"ם. וכן קדירה שאחז בה האור מותר לכבותה אשר"י. ואיפכא נמי כשם שאסור לכבות שלא לצורך כך אסור להבעיר שלא לצורך. ומשום הכי אסור להדליק נר של אבטלה כדאיתא בירושלמי. כשאופין בי"ט אסור לקנח הכלים דהוי שלא לצורך י"ט. הספל יקנח ויעשה בו סדר, והעצים שקורים בל"א וועלגר הולצר וכן השטופפ"א אייז"ן בל"א יטילם למי' צונני' עד מוצאי י"ט. וכלי העץ אל יקיפם אלא יכבידם שיהו למטה מן המים הש"ר ז"ל. המצות לא יהו רחבים יותר מדאי דהוי כמו אשישה וכתיב לחם עוני. בע"פ =בערב פסח= יכול לאכול פירות וכה"ג ובלבד שלא ימלא כריסו ממנו, הרמב"ם. מי ששם מרור שלו קודם הפסח בקרקע כדי שיהא לח ויפה ושכחו ולא הוציאו מן הקרקע קודם י"ט. מותר להוציאו בי"ט כיון שלא נטעו ליניקה ועומד לאכילה, רוקח. מצאתי בספר פרנ"ס, כשיבא ע"פ בע"ש נוהגים מקצת בני אדם שלא לתקן ורומזי"ל תוך החמין וכן אין לפרר מצה ברייב"א אייז"ן. אומר שאסור לשבר המצה קודם הסדר. ונ"ל הטעם דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כיון שמתעסק בו כדחייש רבי יהודה בפ"ק דפסחים שלא יבדוק לאחר זמן איסורו דילמא אתי למיכל מיניה. וכן רבנן אסרו לקצור חדש קודם י"ו בניסן מהאי טעמא וטעמא דמסתבר הוא. והאוכל מצה בע"פ =בערב פסח= כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, דקודם שהותר לו מצה בעי ז' ברכות וכן ארוסתו בעיא ז' ברכות. ונ"ל דז' ברכות הם ב"פ =בורא פרי= הגפן א', קידוש ב'. שהחיינו לא קחשיב דאומרו אפילו בשוק, וברכה דטיבול ראשון לא קחשיב דחיובא לדרדקי. ואשר גאלנו ג', בפ"ה =בורא פרי הגפן= ד', על נט"י =נטילת ידים= ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז'. והאשר"י דאינו מברך בפ"ה =בורא פרי הגפן= אכוס שני שמא חשיב אשר גאלנו ב' ברכות תחלה וסוף. ברכת הלל לא קחשיב אפילו לדברי רבותינו המצריכין לברך משום דיש מקומות שלא נהגו לומר הלל על השלחן. בתחילת הלילה מיד מתחילין הסדר כדי שלא יישנו התינוקות ודווקא בלילה דאיתקש מצה לפסח. התינוקות ישנו ביום כדי שיוכלו להיות ניעורים בלילה. ולפני כל אחד כוס של רביעית והוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע. ויעשה קידוש וישתה בהסיבה רביעית או רובו בהסיבת שמאל. ואם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה, מרדכי. נשי דידן כולהו חשיבי וצריכין הסיבה. וראבי"ה כתב דבזמן הזה אין דרך חירות לאכול בהסיבה. וכתב האגודה אם שתה בלא הסיבה אין לחזור ולשתות ולהסב וכדיי הוא ראבי"ה לסמוך עליו בכה"ג =בכהאי גונא=. ובמוצאי שבת יברך יקנה"ז וקודם שמברך על הנר יפשוט אצבעותיו מהר"י ז"ל וכן משמע בא"ז. יש נוהגים לעמוד בשעת הבדלה וכן בכל ימות השנה נוהגים לעמוד. נ"ל הטעם משום דכתיב גבי הבדלה לכם שנאמר אשר הבדלתי לכם. ונוטל ידיו בלא ברכה מהר"ם. ואיכא רבוותא דפליגי עליה ומצריכין ברכה. וכתב הא"ז דטוב הוא שיסך רגליו ויברך ענ"י =על נטילת ידים= כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא: ויקח איפי"א או פיטרלין ויטבול בחרוסת או בחומץ ומברך ב"פ =בורא פרי= האדמה. ודווקא פחות מכזית שלא יצטרך לברך ברכה אחרונה. ואית ביה פלוגתא: ואיכא מ"ד דאי יברך ברכה אחרונה א"כ צריך לברך ברכה ראשונה על המרור, ואיכא מ"ד דלא צריך. אם אינו יכול למצוא איפיא יקח לוייך משום דאיקרי כרתי כלומר נכרתו שונאינו כן נ"ל. ואל יקח קירביל בטיבול ראשון דבהג"ה כתב שהוא עולשין. וגם לא יקח אותו למרור דבמרדכי כתב ליקח אותו בטיבול ראשון. הא דנהגו ליקח איפי"א בטיבול ראשון משום דאיקרי כרפס דהוי אותיות פרך ס' כלומר ס' ריבוא היו בפרך רוקח. ויבצע מצה שניה ויניחנה תחת המפה משום משארותם. ויהא לו ב' מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. ונוהגים ליקח ביצה משום דבעי רחמנא עלן ופרקינן, וזרוע משום דבזרוע נטויה. רוקח. ויצלם מבעוד יום כיון דלא נהגו לאוכלם בלילה הראשון א"כ הוי שלא לצורך י"ט מהר"י ז"ל. הנשים ידליקו הנרות על השלחן במקום שאוכלים שם ויברכו לשם. ולא ידליקו הנרות במקום אחר ואח"כ יטלטלו הנרות על השלחן. וכן בשאר ימות השנה בשבת דעיקר כיבוד שבת וי"ט =ויום טוב= לאכול במקום שאורה רב כדאמרי' פרק בתרא דיומא אמר רב חסדא מאן דאית ליה סעודה לאכול ליכול אותם ביממא דכתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. והלא טעמו במן כל מה שירצו ואמאי קאמר וירעיבך. אלא שלא ראו אותו דבר, ואם הדליקה במקום אחר יאמר הרואה לצורכו אדלקה כמו גבי נר חנוכה. בארפורט נוהגין הגוים לנטוע המרור באדמה תוך שברי חרס וצריך כל אדם לעקור המרור בעי"ט =בערב יום טוב= דבי"ט =דביום טוב= אסור לתלוש אותו. כשיבא פסח בשבת יערב החרוסת מעט מבע"י =מבעוד יום= כדאמרי' במסכת שבת שום שריסקו מע"ש =מערב שבת= לא יערבנו בשבת. וכשרוצה לטבול בו המרור יערבנו עד שיהא דק כדפירש' בפנים. בפ"ק דסוכה תניא אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים. פרש"י קלחים שרשים. מטעם זה נראה הא דכתב ר"ת ולא שרשי' היינו השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח. אמרינן בע"פ =בערבי פסחים= בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות ישתה כו'. נ"ל כיון דאנו ק"ל דאגדה הוי הפסק ומש"ה מברכין ב"פ הגפן אכוס שיני /שני/. א"כ מיד כשהתחיל ההגדה אל ישתה דאל"כ צריך לחזור ולברך והוי מוסיף על הכוסות. ונהגו לצלות הזרוע. משום הכי נ"ל שאסור לאכול בין בלילה הראשון בין בלילה השני כיון שהוא זכר לפסח ואפי' במקום שנהגו לאכול צלי. ויגביה הקערה עם המצות ויאמר הא לחמא עד בני חורין. ואם ירצה יסלק התבשילין מן הקערה דאיפלגו ביה רבוותא ויאמר הא לחמא עד בני חורין. ויסלק הקערה מלפניו עד שהתחיל עבדים היינו כו' ואז יחזיר הקערה. וימזוג כוס שיני /שני/ ויתחיל מה נשתנה וכו'. וכשמחזיר הקערה יגלה המצו' משום דכתיב לחם עוני שעונין עליו דברים מהר"י ז"ל. ויאמר מה העדות אשר ציוה אתכם דכן כתב הרוקח. ולכשיגיע למצה זו יגביה המצה פרוסה משום לחם עוני. וכשיגיע למרור זה יגביה המרור. אבל כשיאמר פסח לא יאמר הבשר דלא ליהוי כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יראה בו הש"ר ז"ל. כשיבא פסח בשבת אל יאמר ההגדה ביחידי דאין קורין יחידי לאור הנר. כשיבא פסח במ"ש =במוצאי שבת= אז יאמר מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. ובליל שני יאמר מן הזבחים ומן הפסחים דחגיגה נאכל קודם הפסח, וה"ה בשאר ימות השנה. לפיכך כל אחד יגביה כוסו ויהיה בידו עד גאל ישראל א"ח. ואל יברך על הלל דאיפליגו ביה רבוותא. ויברך בפ"ה =בורא פרי הגפן= וישתה בהסיבה. ואם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה. וישתה רביעית או רובו ויטלו ידיהם כולם ויברכו ענ"י =על נטילת ידים=. ויקח המצה העליונה והפרוסה תחתיה ויברך המוציא לחם מ"ה =מן הארץ=. ולא יפרידנה לגמרי עד שיברך על אכילת מצה ויאכל מכל אחד כזית. ואם אי איפשר לו לאכול מכל אחד כזית בפעם אחת יאכל המוצי' קודם. הש"ר ז"ל טמיש ליה במילחא וכן כתב הא"ח מן הירושלמי ויאכל בהסיבה. ואם לא אכל בהסיבה יחזור ויאכל בהסיבה. ואם איכא זקן או חולה דלא מצי שפיר למיכל מצה יכול לשרות. ונ"ל דווקא במים דיין מבטל טעם מצה. וכן משמע מתוך לשון הרמב"ם ז"ל שורין במים. ויקח מרור כזית ויטבלנו בחרוסת ואל ישהנו בתוכו כדי שלא יבטל טעם מרור ולא יקח הרבה חרוסת. וקודם שיטבול המרור לתוכו יערב החרוסת שיהא דק זכר לדם. וכשמביאין אותו לכתחילה יהא עב זכר לטיט. וינער חרוסת מעליו אח"כ. ויברך על אכילת מרור ויאכלו כל אחד כזית בלי הסיבה. ואם יקח מירעטיך יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין וסמוך לו אבל לא יקח מה שהוא למטה מן הקרקע דהוי שורש ור"ת כתב דווקא קלח ולא שרשים. אגודה סימן פ"ה במסכת עירובין בשם ר"י. כזית הוא חצי ביצה דאמרינן פ"ג דכריתות אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים. ובפרק בתרא דיומא אמרינן אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצה אלמא דב' זתים הוי כביצה. מה"ר אנשיל ממרפור"ק ז"ל נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ ישראל לא יעקור מרור מן הקרקע מידי דהוה אאסא דאמר להו רבא להנהו דמזבני אסא כו' בפרק לולב הגזול. ונראה לי דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע. ומרור לא יחתוך בסכין של חמץ כיון דהוא חריף. ויקח מצה השלישית כזית וכזית מרור ויטבול בחרוסת ויאכל בהסיבה ואל יסיח מתחלת ברכת המוציא עד גמר הסדר דברכת על אכילת מצה ואכילת מרור קאי נמי על הכריכ' כדמשמ' בא"ח. בא"ח ואשכנז מקום שלא לאכול צלי הוא. ונ"ל דדגים צלויים מותרין כיון דאין במינו שחיטה כדמשמע בא"ז. ואל ישתה הרבה שלא ישתכר דהא אמרי' בין שלישי לרביעי לא ישתה כו' ולא כהללו בעלי בתים שסוברי' שמצוה הוא לשתות הרבה. ואמר מהר"י ז"ל שלא לאכול אכילה גסה כדי שיוכל לאכול אפיקומן לתיאבון. אמרי' בע"פ =בערבי פסחים= חוטפי' מצה בחד פירוש פי' רשב"ם אוכלים מהר והוא עיקר. מצה אינה נאכל בשתי חבורות משום דאיתקש לפסח. ומש"ה נ"ל דאין תקנה שילך אדם לבית אחר לצרף לזימון דאין יכול לאכול בבית אחר מטעם דפרי'. ומהר"ם כתב דבשתים אין יכול לצרף לזימון ג'. ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות לשם כדי שיוכל לשתות לשם בלא ברכה כדי שלא יהא כמוסיף על הכוסות. ולאחר שברכו ברכת המזון לשם לא ישתה מהאי טעמא דפרי'. וימזוג כוס ג' לברכת המזון. ויגביה הכוס טפח מעל השלחן וכן בשאר ימות השנה אפילו אין לו זימון תשב"ץ. וישתה רביעית או רובו בהסיבה. ר"ת כתב דאין לברך על הגפן אלא לאחר כוס ד'. ודווקא כששתה רביעית הלוג כי נסתפק אם יש לברך ברכה אחרונה כששתה רביעית דווקא או כזית. לכן ישתה רביעית לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וימזוג כוס ד' ויתחיל שפוך. הש"ר ז"ל לא הניח לנשים ולקטנים לומר הודו כיון דהוא תחילת הפרק ואמרינן תבא מאירה למי שאשתו ובניו מקרין אותו והודו הוא תחלת הפרק. אבל על אנא לא הקפיד דלא הוי תחלת הפרק. ולא יחתום אחר הלל אלא יאמר מעולם ועד עולם אתה אל ובנשמת יחתום. ואין לומר רננו צדיקים וגומ' כי אינו מן המזמור של הלל הגדול והוא תחילת המזמור של הודו להשם בכנור. לאחר כוס ד' לא ישתה שום דבר אי איפשר ליה. ואי צחי דלא מצי למיקם אנפשיה ישתה מים. ודווקא מים כמו שהם ולא מים שנתמדו כגון אפפי"ל טרנ"ק ר"ל מי תפוחים דההיא מבטל טעם מצה וגרע מיין. ויברך המפיל כו' ויקרא פרשה ראשונה של ק"ש =קריאת שמע= ולא יקרא שאר פסוקים דרחמי' דכתיב ליל שמורים וגו' שמור הוא מן המזיקי'. היכא דאיקלע ערב פסח בשבת יתענו הבכורו' ביום ה' רוק"ח. ונ"ל דה"ה היכא דאיקלע ר"ח =ראש חודש= בא' בשבת אותם הנוהגי' בערב ר"ח להתענות יתענו גם כן ביום ה'. וישרוף החמץ בע"ש =בערב שבת= קודם שעה ששית כמו בשאר ימות השנה וימתין עם הביטול עד למחר בשבת קודם שעה ששית. ויצמצם לשייר החמץ שאין לו לאכול ממנו אלא ליל שבת ושבת סעודה אחת בבקר והנשאר ישליך לכלבים. ואל יתנו לגוי להוציאו חוץ לעירוב כדאמרינן פרק קמא דשבת נותנין מזונות לפני גוי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו. משמע אבל ליתן לו וידעינן ביה שיוציא אסו' וכן איתא בהגה"ה במיימונ"י. כשגמרו לאכול ביום השבת ינער המפה והכלים יקנח באצבע בטוב ויניח אותם אצל שאר כלי החמץ. ואם אי איפשר לקנחם בטוב באצבע אז נ"ל שיוכל להדיחם כיון דצורך מצוה הוא לא גרע מהא דת"ר פרק כל כתבי בשחרית מדיחם כדי לאכול בו מנחה כו'. ונ"ל לבשל החמין ושאר אכילה לצורך השבת בכלים חדשים ואל יתקן ורומזיל"ש או חיטה. לאחר שאכל אם אין לו גוי שיכבד לו הבית במקום שאכלו נ"ל דכדי הוא ר"ח וה"ג =והלכות גדולות= לסמוך עליהם בשעת הדחק. ואפילו הכי דווקא ע"י שינוי כגון בבגד, וכל שכן היכא דמחופה בנסרים דליכא למיחש לאשוויי גומות. ואין לסדר השולחן לצורך הלילה אלא יסדרו בע"ש =בערב שבת=. סעודת ג' בפירות, סמ"ק. נשים חייבות בג' סעודות דאף הם היו באותו נס הגה"ה באשר"י. נשלמו שאלות ותשובות ודרשות מימים טובים של מהר"ר יעקב ווייל ז"ל.

 

[ראובן יוסף מיארה]

יישר כח גדול על משנה ראשונה ואחרונה, כת"ר עזר לי מאד