באופן הריגת בלעם בד' מיתות בית דין

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם (לא ח)

בסנהדרין קו: אמר רב, שקיימו בבלעם ארבע מיתות, סקילה ושריפה הרג וחנק. ופירש רש"י, שתלאוהו והציתו אש תחת הצליבה, וחתכו ראשו ונפל לתוך האש. תלייה היינו חנק, חתיכת הראש הרג, כשנפל לארץ סקילה, כשנפל לאור היינו שריפה. והקשה מהרש"א, הרי אין זו מיתת שריפה האמורה בתורה, דמיתת שריפה היינו שמטילין פתילה של אבר לתוך פיו.

והנה בסנהדרין נב. אמרינן דהטעם שמיתת ביד דין בשריפה היינו ע"י פתילה של אבר, ולא בשריפה ממש, משום שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. מעתה יש לומר, כי בבלעם שאינו מבני ישראל, אין שייך "ואהבת לרעך כמוך", וממילא דלגביו שריפה הוי בשריפה ממש.

ויש לדון דנפק"מ בזה לדינא, דהנה לגבי סקילה אמרינן בסנהדרין מה. שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ולא פחות, כדי שימות מהר. וילפינן לה מדכתיב "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. והנה מצינו מיתת סקילה לבני נח, בבן נח שבא על נערה המאורסה, דאמרינן בסנהדרין נז: שהוא נידון בסקילה כישראל. ומעתה יש לדון שכאשר הורגים בן נח בסקילה ליכא לדינא דברור לו מיתה יפה, ויכולים לעשות בית הסקילה נמוך יותר. וכן לגבי סקילה של בהמה, כאשר מקיימים "סקול יסקל השור", אי"צ בית הסקילה להיות גבוה ב' קומות, דלא שייך בזה "ואהבת לרעך כמוך", וכ"כ בדבר אברהם ח"ב סי' ל"ד אות ב'.

וכמו כן בסנהדרין נב: ילפינן דמיתת סייף היא מן הצואר, ולא מן העורף, מדכתיב "ואהבת" וגו', ברור לו מיתה יפה. ומעתה יש לומר שבמיתת בני נח שהיא בסייף, ליכא לדינא דמן הצואר ויכול להורגו איך שירצה. וכן בבהמת עיר הנדחת, שנהרגת בסייף כמבואר בסנהדרין קיב. מדכתיב "לפי חרב", ליכא לדינא דמן הצואר, דהרי לא שייך בזה ואהבת לרעך כמוך.

והנה במנחת חינוך מצוה תס"ד מסתפק בפטר חמור של עיר הנדחת, האם יקיימו בו עריפה מדין פטר חמור, או הריגה כדין עיר הנדחת. ולפי מה שנתבאר נראה דאין כאן סתירה כלל, דהרי בסנהדרין שם קאמר דכל הטעם שבמיתת סייף אין הורגים בקופיץ מן העורף כמו עריפה, הוא רק משום "ואהבת", ובהריגת הבהמה אין שייך "ואהבת", ויכול להורגה מהיכן שירצה, ועל כן יערוף בקופיץ ותתקיים גם מצות עריפה וגם מצות עיר הנדחת. [ועי' בדברי הרמ"ה בסנהדרין קיב. ע"ד הגמ' "לא שנא דקטלה מיקטל", דמיתת סייף של בהמת עיר הנדחת מתקיים בין בשחיטה ובין בהתזת הראש].
​

◆ ◆ ◆​

 

[גרינפלד]

המשך:
בדברי רש"י הנ"ל מבואר שאופן קיום הסקילה בבלעם, היה על ידי שנפל לארץ, והביאור בזה, שמיתת סקילה יש בה ב' חלקים, "דחיה" שמפילין אותו מבית הסקילה שהיה גבוה ב' קומות, ו"סקילה", שאם לא מת בדחיה סוקלין אותו באבנים. ונקט רש"י שקיום הסקילה היה ע"י נפילה, מדין "דחיה". ויש לעיין, שבמדרש רבה פרשת תולדות פרשה ס"ה אות כ"ב איתא, שיקום איש צרורות קיים בעצמו מיתת בית דין, והסקילה היה באופן שהקיף בגדר של אבנים, ונפלה עליו הגדר, והיינו מדין "סקילה" באבנים, עי"ש. וצריך ביאור למה שינה רש"י מדברי המדרש, וכבר העיר בזה החיד"א בפתח עינים בסנהדרין שם.

ויש לומר, דהנה איתא בגמ' סוטה ח: מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו, דהיינו שנענש בידי שמים מעין החיוב מיתה שהוא חייב, ואמרינן שם דמי שנתחייב סקילה "או נופל מן הגג או חיה דורסתו", ופירש רש"י "ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ, וגם זה דומה לסקילה". והנה ב' אופנים הללו הם מדין "דחיה", וכמו שכתב בתוס' הרא"ש שם, דדוקא נקט מיתות הללו לחיוב סקילה, ולא נקט שיפול עליו כותל וכדומה דזהו דומיא דסקילה, שעיקר הסקילה היא הדחיה, ע"כ. אמנם במדרש רבה פרשת נשא פרשה י"ד איתא, שמי שנתחייב סקילה "או חיה דורסתו או גוים סוקלין אותו", מבואר דגם סקילה באבנים לחוד הוי קיום מיתת סקילה, ולא אמרינן שעיקר הסקילה היא הדחיה.

נמצא שדברי המדרש הללו הם לשיטתו, דס"ל למדרש דגם קיום סקילה באבנים לחוד הוי קיום מיתת בי"ד של סקילה. אבל רש"י פירש לשיטתו בדעת הבבלי, שנקט דוקא דחיה, וכמ"ש בתוס' הרא"ש הנ"ל דס"ל דעיקר הסקילה הוא הדחיה, וממילא גם לענין קיום המיתה בבלעם קיימו דוקא בדחיה, וא"ש היטב.

ובביאור דברי תוס' הרא"ש הנ"ל דעיקר הסקילה היא הדחיה, יש לבאר דהנה בסנהדרין מה. אמרינן שאם מת בדחיה לחוד יצא, וילפינן זה מדכתיב או ירה יירה, וכתב בדינא דחיי לרבי חיים בנבנשתי זצ"ל בעל כנסת הגדולה עשין צ"ט, שמשמע דדוקא אם מת בדחיה לחוד יצא, אבל אם מת בסקילה באבנים לחוד [כגון ששינו הסדר וסקלוהו באבנים מבלי לדחותו תחילה] לא יצא. ומעתה אתי שפיר, דכיון שמת בסקילה באבנים לחוד לא יצא, ומת בדחיה לחוד יצא, א"כ דוקא דחיה הוי ליה קיום מיתת בי"ד, וק"ל.

אמנם בחידושי מהר"ש גרמיזאן זצ"ל בסנהדרין שם נקט שגם אם מת בסקילה באבנים לחוד יצא. ובאמת אין כ"כ נפק"מ בזה, דכיון שמת מאי דהוה הוה ובלא"ה אי אפשר שוב להרגו ע"י דחיה, אמנם נפק"מ לענין חיוב תליה, דכל הנסקלים נתלים, ואם הרגוהו בסקילה באבנים לחוד, אי נימא דלא יצא הוי כמו שהרגוהו במיתה אחרת שאינו חייב בה והוי ליה כמת על מיטתו לאחר גמר דין שבפשוטו אינו חייב תליה, וכן נפק"מ לאיסור לא תאכלו על הדם שיש על הדיינים, דאם לא נתקיים בזה דין מיתת בי"ד הוי ליה רציחה בעלמא וליכא בזה איסור לא תאכלו על הדם.​

 

[גרינפלד]

והנה בסנהדרין נב. אמרינן דהטעם שמיתת ביד דין בשריפה היינו ע"י פתילה של אבר, ולא בשריפה ממש, משום שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה. מעתה יש לומר, כי בבלעם שאינו מבני ישראל, אין שייך "ואהבת לרעך כמוך", וממילא דלגביו שריפה הוי בשריפה ממש.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובהגהות הרש"ש על המדרש רבה תולדות פרשה ס"ה סי' כ"ב כתב ליישב כעין זה, שמחויב שריפה שהמיתוהו בשריפה ממש ג"כ יצאו ידי חובה, ופתילה של אבר אין זה לעיכובא, אלא רק מדין "ואהבת" וכנ"ל, וכן דעת מהר"ם בסנהדרין שם שאם אין לו פתילה של אבר ממיתין בחבילי זמורות, וא"כ לענין קיום מיתה בבלעם, כיון דעכ"פ הוי בכלל שריפה סגי בזה.​

 

[גרינפלד]

והנה במנחת חינוך מצוה תס"ד מסתפק בפטר חמור של עיר הנדחת, האם יקיימו בו עריפה מדין פטר חמור, או הריגה כדין עיר הנדחת.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומה שפשט שם המנ"ח שעורפין משום דמיתת בית דין יתקיים בכל מיתה שאתה יכול, עי' ירושלמי פסחים פ"ב ה"א שמבואר דלא כן, דאיתא שם דבעי רבי ירמיה פטר חמור שהמית מיתתו בעריפה או בסקילה, ולא פשט שיערפוהו ויתקיים המיתת ב"ד משום דבכל מיתה שאתה יכול, וחזינן דלא כהמנ"ח בזה.

ובעיקר מה דפשיטא ליה להמנחת חינוך דבבהמת עיר הנדחת איכא דינא דבכל מיתה שאתה יכול, לענ"ד יש לעיין בזה, האם דין הריגת בהמת עיר הנדחת הוא מדין מיתת בית דין כמו שור הנסקל, וכמיתת בעלים כך מיתת השור, או דהוי דין בפני עצמו מצוה בעלמא בבהמת עיר הנדחת, כמו דין השריפה שיש על שאר השלל שאין בו רוח חיים.

ונפקא מינה, אם יש ספק על הבהמה האם היא של עיר הנדחת, האם צריך לזה בית דין של כ"ג, דכמיתת בעלים כך מיתת השור, או דסגי לזה בעד אחד כשאר דיני איסורים [ויש לדון דכיון שנגמר הדין על כל הבהמות, והוי רק בירור האם נגמר הדין עליה, ע"ז לא בעינן כמיתת בעלים גם בשור הנסקל, וצ"ע במעיד על שור הנסקל שנגמר דינו בבי"ד אחר האם צריכים ב' עדים כדיני נפשות כדי לחייב ההריגה, ועי' תוס' סנהדרין פ.]. ועי' בפרי חדש בחידושיו על הרמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו, שפסק שהורגין כל נפש חיה שבעיר הנדחת, והביא שם הפר"ח דבירושלמי מסתפק האם גם חיה ועופות בכלל או רק בהמה, והרמב"ם פסק לחומרא משום דהוי ליה ספק דאורייתא, ומבואר כנ"ל דהו"ל מדין "מצוה", דספיקה לחומרא, אבל בחיוב מיתה לכאורה ספיקו לקולא ואי אפשר לגמור את הדין על החיות והעופות מספק, ועי'.

ועי' בצפנת פענח סנהדרין קיא: שמסתפק האם בהמה טריפה של עיר הנדחת נהרגת, להמבואר בסנהדרין עח. דשור טריפה שהרג פטור ממיתה משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור, ולכאורה תלוי בהנ"ל דאי נימא דהוי בגדר חיוב מיתה על הבהמה א"כ בעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, אבל אי הוי רק מצות הריגה לא שייך דבר זה, וק"ל.

ובעיקר דין כמיתת בעלים כך מיתת השור בבהמת עיר הנדחת, הנה בסנהדרין טו. לגבי רובע ונרבע ונוגח בעינן קרא לכל אחד ואחד שכמיתת בעלים כך מיתת השור ובעינן כ"ג, ולא ילפי מהדדי, ואפילו רובע זכר בעי קרא באנפי נפשיה לזה עי"ש ובתוס' טו: ד"ה מי גמרי', א"כ בעיר הנדחת דלא מצינו בגמ' ילפותא מקרא לזה, מנין דכמיתת בעלים כך מיתת השור.

והנה בסנהדרין קיב. אמרינן דבהמה שחציה של עיר הנדחת אסורה, ומדברי רש"י שם מבואר דאית בה דין הריגה של עיר הנדחת על אותו החצי ששייך לעיר הנדחת, והנה לכאורה חיוב מיתה לא שייך על חצי בהמה, כגון שור שחציו של הפקר שהמית אדם אליבא דר' יהודה בב"ק מד: דשור ההפקר פטור, דלכאורה אינו חייב סקילה, וצ"ל דבעיר הנדחת הוי רק מצות איבוד כמו שללה, אלא שאופן האיבוד בבעלי חיים הוא בהריגה בחרב, ולפי"ז אין שייך בזה דינא דבכל מיתה שאתה יכול, וצ"ע בכ"ז.​