מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (כא יג)
בגמ' מכות י: "במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב״ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה".
והקשו הראשונים הרי נמצא שהרוצח במזיד נהרג ע״י שנפל עליו אדם, וזו היא מיתת סקילה, ואילו רוצח אינו חייב אלא מיתת סייף.
והחזקוני תירץ דמי שנופל מן הגג היה סכין בידו ועי"ז מת הרוצח בסייף.
ובתוספות השלם כתבו ליישב עוד, דהא קי״ל דאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו תמיתנו בכל מיתה, כדכתיב "מות יומת", עכ״ד. וכ״כ בצדה לדרך לרבי יששכר בער איילינבורג זצ״ל בעל הבאר שבע.
ולכאורה תמוה דהא הקב״ה יכול להורגו במיתה האמורה בו, ואם כוונתם דלא קפדינן על זה משום דכיון דגם זה בכלל עונשו עכ״פ כשאי אפשר לקיים בו סקילה ממילא בדיני שמים אף לכתחילה נהרג באופן זה, א״כ מאי האי דאמרינן בגמ׳ בסוטה ח: ובכמה דוכתי דדין ד׳ מיתות לא בטלו ומי שנתחייב סייף או מוכתב למלכות או לסטים באים עליו, וכן מי שנתחייב סקילה או חיה דורסתו וכו׳, הא בכל מיתה ג״כ יכול להתקיים.
ואין לומר דזה לפי הסוברים דרק ברוצח נאמר הך דינא דבכל מיתה וכו׳ ולא בכל חייבי מיתות ב״ד, דהא בסייף איכא רק רוצח ועיר הנדחת, ובשניהם נאמר דין בכל מיתה, וצ"ע.
ובתוס׳ בסוטה ח: כתבו ליישב וז״ל, "אף על גב דלאו בר סקילה, מיהו מדה במדה היא, דזורק על חבירו דרך ירידה הוא כדכתיב ויפל עליו וימות, ואלו מתים דרך ירידה. ואם הרגו בסייף, הקב״ה נפרע מהם בענין אחר", עכ״ל.
וביאור דבריהם דרוצח שאני מכל חייבי מיתות בי״ד שנהרגין מן השמים בדין המיתה שלהם, דרוצח מלבד זאת איכא ביה דין מיוחד של מיתה מצד מדה כנגד מדה, ובזה באותה מיתה שהוא הרג בה יהרג, ולכן אם הרג במיתה בדרך דומה כגון שזרק עליו דבר ומת, גם הוא הרג על ידי שנופל עליו דבר.
והנה באבות פ״ב מ״ב "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון", וברש״י סוכה נג. ביאר שחתכו את ראשו והשליכוהו למים, ודקדק לפרש כן משום דאף אם המית בטביעה מ״מ רוצח דינו בסייף ולמה יענש שיטביעוהו אחרים. ולכן פירש דבאמת נהרג בסייף, רק מלבד זה אח״כ השליכו ראשו למים. אמנם לשיטת התוס׳ הנ״ל י״ל כפשוטו דבאמת נהרג בטביעה, כי כיון שהרג בטביעה דינו ג״כ בטביעה במדה כנגד מדה באותו האופן שבו הרג.
ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (כא יג)
בגמ' מכות י: "במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב״ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה".
והקשו הראשונים הרי נמצא שהרוצח במזיד נהרג ע״י שנפל עליו אדם, וזו היא מיתת סקילה, ואילו רוצח אינו חייב אלא מיתת סייף.
והחזקוני תירץ דמי שנופל מן הגג היה סכין בידו ועי"ז מת הרוצח בסייף.
ובתוספות השלם כתבו ליישב עוד, דהא קי״ל דאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו תמיתנו בכל מיתה, כדכתיב "מות יומת", עכ״ד. וכ״כ בצדה לדרך לרבי יששכר בער איילינבורג זצ״ל בעל הבאר שבע.
ולכאורה תמוה דהא הקב״ה יכול להורגו במיתה האמורה בו, ואם כוונתם דלא קפדינן על זה משום דכיון דגם זה בכלל עונשו עכ״פ כשאי אפשר לקיים בו סקילה ממילא בדיני שמים אף לכתחילה נהרג באופן זה, א״כ מאי האי דאמרינן בגמ׳ בסוטה ח: ובכמה דוכתי דדין ד׳ מיתות לא בטלו ומי שנתחייב סייף או מוכתב למלכות או לסטים באים עליו, וכן מי שנתחייב סקילה או חיה דורסתו וכו׳, הא בכל מיתה ג״כ יכול להתקיים.
ואין לומר דזה לפי הסוברים דרק ברוצח נאמר הך דינא דבכל מיתה וכו׳ ולא בכל חייבי מיתות ב״ד, דהא בסייף איכא רק רוצח ועיר הנדחת, ובשניהם נאמר דין בכל מיתה, וצ"ע.
ובתוס׳ בסוטה ח: כתבו ליישב וז״ל, "אף על גב דלאו בר סקילה, מיהו מדה במדה היא, דזורק על חבירו דרך ירידה הוא כדכתיב ויפל עליו וימות, ואלו מתים דרך ירידה. ואם הרגו בסייף, הקב״ה נפרע מהם בענין אחר", עכ״ל.
וביאור דבריהם דרוצח שאני מכל חייבי מיתות בי״ד שנהרגין מן השמים בדין המיתה שלהם, דרוצח מלבד זאת איכא ביה דין מיוחד של מיתה מצד מדה כנגד מדה, ובזה באותה מיתה שהוא הרג בה יהרג, ולכן אם הרג במיתה בדרך דומה כגון שזרק עליו דבר ומת, גם הוא הרג על ידי שנופל עליו דבר.
והנה באבות פ״ב מ״ב "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון", וברש״י סוכה נג. ביאר שחתכו את ראשו והשליכוהו למים, ודקדק לפרש כן משום דאף אם המית בטביעה מ״מ רוצח דינו בסייף ולמה יענש שיטביעוהו אחרים. ולכן פירש דבאמת נהרג בסייף, רק מלבד זה אח״כ השליכו ראשו למים. אמנם לשיטת התוס׳ הנ״ל י״ל כפשוטו דבאמת נהרג בטביעה, כי כיון שהרג בטביעה דינו ג״כ בטביעה במדה כנגד מדה באותו האופן שבו הרג.
•
והנה במחזור ויטרי בפירושו על מסכת אבות פ״ה מ״ח כתב וז״ל "הא דאמרינן דין ד׳ מיתות לא בטלו היינו דוקא בדאיכא עדים והתראה, דומיא דבפני הבית שדנו ד׳ מיתות, אבל ליכא עדים או אפילו איכא עדים ולא התרו בו ודאי בטלו ובטלו, כך קבלתי", ע״כ.
וקשה על זה מהא דהכא דהאלקים אנה לידו דמיירי דליכא עדים, ומ״מ נענש מן השמים.
ובאמת בחידושי רבינו יונה על סנהדרין לז: כתב להוכיח מהכא דדין ד׳ מיתות הוא גם היכא דליכא עדים והתראה, וקשה על דברי המחזור ויטרי הנ״ל.
ולדברי התוס׳ הנ״ל יש ליישב, דרוצח כיון שהוא המית את אחרים יומת מדין מדה כנגד מדה, ולא רק מ״דין ד׳ מיתות", וממילא נוהג גם היכא דליכא עדים והתראה, וק"ל.
עוד יש ליישב די"ל דרוצח שאני משום דאית ביה חיוב מיתה בידי שמים מדכתיב "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", וסברא זו ראיתי בספר "חמש היריעות" בפרשת נח.