חזון עובדיה שבת ב:
הנה כתב הר"ן כתובות (סב:) וז"ל: ותמה אני עונת ת"ח שהיא בשבת, למה לא הוזכרה במשנה. ונ"ל שאין לת"ח עונה קבועה. שכיון ששנינו התלמידים יוצאים שלא ברשות וכו', משמע שעונת ת"ח הדרים בעירם ג"כ משתנית, כפי מה שהם צריכים לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם, ולטרוח בו. והרי הדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים בכך. ע"ש. ומבואר שאף בשבת רגילות הוא לת"ח לטרוח בלימודם, ולנדד שינה מעיניהם, ואינם פנויים לעונה. וע"ע בעירובין (דף מג:) נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתתא ונפק חוץ לתחום. א"ל רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער. א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. ע"ש. וכיוצא בזה בירושלמי (ר"פ אין עומדין), ריש לקיש דהוה מנהגיה דלעי באורייתא סגין, הוה נפיק ליה לבר מתחומא ביומא דשבתא, והוא לא ידע. לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד. ע"ש. ומה שאמרו בסנהדרין (כו:) למה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, הנה מבואר בזוהר חדש (ד"ח ע"א) על פסוק לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, רי"צ אמר בתחלה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם היצר הרע, ולכתת עצמו כל גופו בבהמד"ר עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה אז יש לו שמחה וגבורה. שנאמר אני בינה לי גבורה. ע"ש. וכן הובא בפתח עינים סנהדרין (שם).
וחזי הוית להגאון יעב"ץ בסידורו שכתב, שת"ח העוסק בעיון בשבת, הרי הוא מחלל שבת. וראיה ממה שאמרו בפ' כל כתבי, ר' זירא כי חזי זוזא דרבנן אמר לא תחללוניה. ע"כ. ולפע"ד יש להעיר, שהרי פרש"י (שבת קיט:) בזה"ל: מהדר אזוזי דרבנן, כשהיה רואה אותם זוגות זוגות ומדברים בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת, ולא תחללוניה לבטל תענוגים. עכ"ל. וכ"כ הטור (סי' רפח). ע"ש. וא"כ אין זה איסור עצמי מחמת העיון בתורה, רק הוכיחם על שלא היו מפנים את עצמם להתענג בשבת. וקי"ל (פסחים סח:) הכל מודים בשבת דבעינן לכם, דכתיב וקראת לשבת עונג. וכן מוכח בגמרא (שבת שם סע"א), רב ששת בקייטא הוה מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא. בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא. כי היכי דליקומו הייא. ופרש"י, רב ששת סגי נהור הוה ואינו רואה עת האכילה, וכשהיה דורש בשבת, היה מושיב התלמידים במקום שתגיע שם החמה לעת האוכל, כדי שיצטערו וימהרו לקום. עכ"ל. וכן כל הגמרא שם מדברת בדין עונג שבת. וע"ע במהרש"א בח"א שם. ולעולם העיון עצמו אין בו סרך איסור, וכ"ש דלא הוי חילול שבת ח"ו.
שו"ר למרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' רץ סק"ו), שהביא דברי הגאון יעב"ץ הנ"ל, ודחאו ג"כ ע"פ פרש"י. והעד העיד בנו, כי בעיר קושטא בזמן גדולי הדור שלפנינו, היו בכל מקום קובעים ישיבה ומפלפלים בש"ס. ושמענו כי הן עוד היום כה יעשו. וכן בעה"ק ירושלים ת"ו היו נוהגים כן בישיבת הפר"ח לפלפל בעומק הדין. וכן נהגו אחריו ראשי ישיבה הרבנים ז"ל שהיו מפלפלים בספיקא דדינא כפעם בפעם. והביא ד' הר"ן פ' אע"פ, שכן דרך הת"ח לטרוח בלימודם ולנדד שינה מעיניהם אף בליל שבת. עכת"ד. וע"ע בשו"ת כנף רננה חיו"ד בקונטרס מין כנף (סי' מד) שהביא ג"כ דברי היעב"ץ, וכ' שאע"פ שהאחרונים דחו דבריו מההלכה, מכל מקום יש להתבונן בטעמו שאין זה משום שטירדת העיון מונעת מעונג שבת, שמניעת העונג אינו חילול. אבל טעמו כי העיון היא מלאכת חכמה לברור אוכל מתוך פסולת, כסוד המקובלים במלאכת בורר. והגם שאין זה להלכה, כמ"ש ר"ה (כט:) יצא תקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה. ויהי חלקנו עם העמלים בעיון התורה בשבת, מיהו עכ"פ אין זמן ליל שבת כליל חול וכו'. ע"ש. וע' בספר אמת ליעקב ניניו בקונטרס שפת אמת (דף קב סע"ב), שכתב, שכל הבירורים שאנו עושים בשבת בתורה ובתפלה בעולם האצילות הם, דחשיב אוכל מתוך אוכל, שמותר. וע"ע בחזון עובדיה הלכות פסח (הל' ברכת האילנות, עמוד כב והלאה). ואנו אין לנו עסק בנסתרות. וע' בשו"ת רשב"ן או"ח (סימן קסו, דקכ"ו סע"ב) שכתב, שדוקא לת"ח שבבבל שמחבלים זא"ז בהלכה אסור לעסוק בפלפול בשבת. מה שאין כן לת"ח שבא"י. שמנעימים דבריהם זל"ז בהלכה. ע"ש. ואע"פ שראיתי בשו"ת צפיחת בדבש (סי' כג) שהאריך הרחיב בדין זה, והעלה להחמיר שאסור להעמיק בעיון נמרץ בשבת. עש"ב. מ"מ למעשה נראה לי עיקר כדברי האחרונים, שאין בזה איסור מן הדין.
ותבט עיני להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר חלק ד (סימן מה), שכתב, וז"ל בקיצור: הנה ראיתי בשו"ת צפיחת בדבש הספרדי (סי' כג), שאוסר לימוד העיון בשבת, מפני שמייגע את עצמו, ומונע עונג שבת. והביא בשם המאירי שבת (קיח.) שכ' וז"ל: בירושלמי אמרו, במה מענגו מר אמר בשינה, ומר אמר בת"ת. ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעה"ב. ופירשו בה רבותי ז"ל שהתלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה. עכ"ל המאירי. והרב בעל צפיחת בדבש כתב ע"ז וז"ל: ואני אומר היפך הדברים, שהתלמיד ששונה כל השבוע מקיים בשבת עונג בשינה, שלא יהיה שכלו נלאה יותר מדאי, שודאי שהוא טורח לו הרבה והנה מכבדו בשינה. אבל בעה"ב שמתעסק כל ימות החול בעסקו במשא ומתן ודאי שראוי לו להתעסק מעט בשבת בת"ת וכו'. ועוד האריך שם והביא מהמד"ר (וכ"ה באמת בש"ע סי' ר"צ בהגה בשם ירושלמי), שהת"ח יתענגו יותר בעונג שבת, ובע"ב שאין להם פנאי בכל השבוע יעסקו בשבת בת"ת. ואח"כ כתב שם בצפיחת בדבש, באופן שלמדנו מד' המאירי דת"ח מענגו בשינה מטעם שהתעסקות בתורה בעיון עמוק לא עונג הוא לו. עכ"ל הרב צפיחת בדבש. ונבהלתי משתומם איך יוכל החי להכחיש את החי לכתוב בשם המאירי, נגד מה שהביא בסמוך לשון המאירי שכתב בפירוש להיפך, שהתלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה, כנ"ל. ואיך יוכל לכתוב אח"כ בשם המאירי להיפך. אתמהא מאד. עכ"ל הרב מנחת אלעזר. וחזר לכתוב בסו"ד, שהוא תמה על הרב צפיחת בדבש, שאיך שכח או במזיד הביא להיפך ממ"ש המאירי מפורש, ובמחכת"ה אין טעמו כצפיחת בדבש בזה, וכל דבריו בזה אינם אלא דברי תימה. עכ"ל הגאון ממונקאטש. ואנכי איש צעיר נוראות נפלאתי עליו הפלא ופלא, מפני היד שנשתלחה, לחשוד רב גדול כהגאון בעל צפיחית בדבש, ששכח או הזיד חלילה וחס בדברי המאירי. הס כי לא להזכיר. ובמחכ"ת אילו הטריח את עצמו קצת והיה מעיין כרגע קט בס' המאירי, היה רואה כי דברי הרב צפיחית בדבש נכונים מאד, ואין בהם נפתל ועקש ח"ו, כי ז"ל המאירי (שם.): ופירשו בה רבותי שהתלמיד מענגו בת"ת, ובעה"ב בשינה. ואני אומר היפך הדברים, שהתלמיד ששונה כל השבוע מקיים בשבת עונג בשינה וכו'. כנ"ל. ע"ש. וכל הלשון שמייחס אותו (בטעות) הרב בעל מנח"א להרב צפיחית בדבש, אינו אלא לשון המאירי, ואף הראיה מן המדרש (שהיא הוכחה ברורה לפירוש המאירי), היא ג"כ מדברי המאירי, שכתב וז"ל: ואף במדרש מתן תורה ראיתי (בסוף פר' תליתאה), ריו"ח בשם ר' יוסא לא ניתנה שבת אלא לתענוג, ר' חגי בשם ר' שמואל לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה. ולא פליגי. מ"ד לתענוג, אלו ת"ח שיגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת מתענגים. ומ"ד לת"ת, אלו הפועלים שעוסקים במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת באים ומתענגים בתורה. עכ"ל המאירי. והמנחת אלעזר חשב שהם דברי הרב צפיחית בדבש, ולכן העיר (בסוגריים), שכ"ה באמת בהגה סי' רצ בשם הירושלמי. וליתא, שכל זה מדברי המאירי. ועוד דבהגה שם כתב זה מהב"י (סי' רפח) בשם ירושלמי. ע"כ. וזה אינו נכון, כי בב"י (ר"ס רפח) כ' וז"ל: גרסינן בירושלמי, רח"א לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לאכילה ושתיה. ר' ברכיה אומר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בד"ת. ובתנחומא מפרש לא פליגין, מה דא"ר ברכיה לת"ת אלו הפועלים וכו'. ומה דאר"ח לתענוג אלו ת"ח וכו'. עכ"ל. ודברי הירושלמי הם (בפ' אלו קשרים ה"ג). ואין שם לפנינו הסיום דלא פליגי וכו'. [אלא שמדברי המאירי נראה שהיה גורס "ולא פליגי" ותו לא.] והמציין בהגה מהב"י בשם ירושלמי לא דק. אולם הם דברי המדרש תנחומא, וכמ"ש המאירי והב"י. ומעתה כל מ"ש המנח"א בזה במחכ"ת במקום שעמד לא ישב, ודבריו תמוהים, כשגגה היוצאת מלפני השליט. ודברי הצפיחית בדבש נכונים ואמתיים במה שכתב בשם המאירי, וטעמו כצפיחית בדבש.
ומכל מקום אומר אני שאין דעת המאירי הנ"ל לאסור לת"ח לעיין ולהתעמק בתוה"ק, בשבת. אלא שיעץ עצה טובה כדי להתענג ולשמוח, ולהחליף כח, כדי שלא ילאה שכלו יותר מדאי. אבל אם כביר רצונו וחפצו ותשוקתו לעסוק בתורה, (אחר שעינג את השבת באכילה ושתיה). ומכ"ש אם ידיו רב לו לחדש חידושי תורה, תבא עליו ברכה. וכמ"ש החיד"א במחב"ר (סי' רץ סק"ד) בשם האר"י, שהעוסק בתורה בשבת ומחדש בה איזה חידוש, מעטרים לאביו בעוה"ב. ולכן נסמכו ב' צוויים אלו זכור את יום השבת, כבד את אביך ואת אמך. וכן איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וע"כ הת"ח יאזרו חיל לעסוק בתורה וכו'. ע"ש. וראה בשאלתות של הגר"ח מוואלוזין (בסוף ספר מעשה רב אות עד) שכתב, חידושי תורה, היינו כל מה שהאדם לומד היטב עד שהדברים מחוורים ומתבררים אצלו וכו'. ע"ש. (ומ"ש עוד במחב"ר שם וז"ל: ודע שיש מן הראשונים שכתבו שהת"ח מוזהרים יותר לעסוק בתורה בשבת. כמ"ש הרב בעל ס' הבתים כ"י. עכ"ל. ובהגלות נגלות ד' המאירי הנ"ל, נראה שסברא זו היא שיטת רבותיו של המאירי, אולם המאירי עצמו לא ס"ל הכי. וכמו שהוכיח במישור ג"כ מהמדרש.) וע"ע בזוה"ק ח"ג (דף קעד.) זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא ביומא דשבתא משאר יומין. וכ' בניצוצי אורות, שמכאן נראה שאף לת"ח הלימוד בשבת מוכרח, בו ירוץ צדיק ונשגב הלימוד מהחול וכו'. מאי"ן. עכ"ל. והובא בכה"ח (סי' רץ ס"ק י-יא). ולא יעלה על לב שום אדם לומר שלד' המאירי יהיה הת"ח יושב ובטל כל היום, ואינו רשאי ללמוד כלל. (שהרי לא דיבר המאירי מדין לימוד בעיון עמוק, רק לימוד תורה סתם. וכמו שהעיר לנכון במנח"א שם.) ואם כן אף לענין לימוד בעיון ופלפול, אם מוצא הת"ח נחת רוח מזה, לחדש ולפלפל כיד ה' הטובה עליו, י"ל דשפיר דמי. וכמ"ש בשל"ה מסכת שבת וז"ל: ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו, או יישן מעט ואח"כ ישב ללמוד ונושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו והכנת שכלו עד המנחה. והובא בצפיחית בדבש ובמנח"א שם. אלא שמה שהאריך המנח"א להגדיל את המדורה בזה על הרב צפיחית בדבש, שאסר לת"ח להתעמק היטב בלימודו, וללמוד בעיון. והביא ראיתו מההיא דנדרים (לז:) גבי אין קורין לתינוקות בתחלה בשבת. ודחה דזה שייך דוקא לתינוקות ששכלם חלש, משא"כ לת"ח גדול בשנים דפשיטא שעונג הוא לו. ע"ש. ומצאנו תנא דמסייע ליה להרב צפיחית בדבש ז"ל, הוא הגאון מהר"ד עראמה (בפ"ב מה' ת"ת ה"ב), שהביא הטעם שאין קורין לתינוקות בתחלה בשבת, דהיינו משום עונג שבת. וכתב, "ונראה שאפילו בגדולי החכמים הוא הדין בדבר שצריך עיון גדול". והביאו גאון עוזינו הפתח הדביר (סי' רץ סק"ה), לסייעו למר אביו הרב צפיחית בדבש הנ"ל. וכן הביא שכ"כ בס' נוהג כצאן יוסף, שדבר הצריך עיון שמצטער בו, שאינו יכול לפי שעה לרדת לעומק הדבר ההוא, אסור בשבת. וע"ש בפתה"ד שהביא עוד דברי ה' בית עובד בכת"י, שכתב להשיג ע"ד מהר"ד עראמה הנ"ל. ומחלק בין תינוקות, לת"ח גדול. (כד' המנח"א). ונסתייע ג"כ מד' הר"ן פ' אע"פ. וע' בפתה"ד שם מ"ש בזה. ע"ש. ולפע"ד לקושטא דדינא אין לאסור בזה מדינא, וכפשטות הר"ן פ' אע"פ. וכד' החיד"א. וכן פסק במנחת אלעזר שם. וע"ע בשו"ת יוסף אומץ (סי' עו אות ד).
וגדולה מזו נ"ל שאף לעסוק בתורה בשבת במקום שאינו רגיל, שפיר דמי, ואע"ג דפליגי בהכי ר"מ ור' יהודה (בתענית ל.) לגבי ט' באב, דלר"מ קורא הוא במקום שאינו רגיל. (ופרש"י, דכיון דלא ידע אית ליה צערא), ולר"י אסור. ע"ש. ומבואר דלר"מ אף לת"ח איכא צערא בהכי ומש"ה משרא שרי ליה בט"ב, וכ"ש לת"ח בזה"ז. ואם כן י"ל דבשבת אסור לקרוא במקום שאינו רגיל. ואפילו לר"י דקי"ל כוותיה לאסור בט"ב אפילו במקום שאינו רגיל. שאני התם דכל היום אסור בשמחה. ואחרי טירחא יבא אתנח. ולאחר שטרח להבין, שמח הוא, כי הוציא לאור תעלומה, והשיג הדברים על בוריין. וכמ"ש הט"ז (סימן תקנד סק"ב). ע"ש. אבל בשבת שבכל היום אסור להצטער, וצריך לענגו ולשמחו, אע"פ ששמח הוא לאחר זמן, כיון שמצטער הוא עתה, י"ל שאסור ללמוד במקום שאינו רגיל. מ"מ לפע"ד אין לאסור כל זה מדינא, שמכיון שאין שמחה כהתרת הספיקות. ויגעתי ומצאתי תאמן. הרי יודע הוא שסופו לבא לידי שמחה. ולמפרע אף יגיעתו וצערו שמחה היא לו. כדאמרינן בילקוט (קהלת פ"ב) אף חכמתי עמדה לי, תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי. וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מה' ת"ת הי"ב). ע"ש. דכה"ג אשכחן במו"ק (ט:), לגבי הלכות מועד (חוה"מ), דכלהו מיצר עתה ושמח לאח"ז, ולהכי שרי. ופרש"י כגון אפייה ובישול דמצער השתא וכו'. ע"ש. ואע"ג דר"מ התיר לקרוא בט' באב במקום שאינו רגיל, משום צערא דהשתא. ולא אסר מטעמים הנ"ל. י"ל דאה"נ דלא קי"ל כוותיה בהא. ובהכי קמיפלגי ר"מ ור' יהודה. ובכל דוכתא קי"ל כר' יהודה לגבי ר"מ (עירובין מו:). וע' בשו"ת קרית חנה דוד (חאו"ח סימן פג). וע' בתוס' מו"ק (כא.) ד"ה ואסור לקרוא בתורה, שכתבו בשם הירושלמי להתיר לאבל ללמוד במקום שאינו רגיל. וע"ש. ומ"מ הלכה כר"י באבל וט"ב. ומש"ה אף בשבת נלע"ד דשרי מדינא, ובפרט כשיש לו איזה ענין נחוץ לעיין במקום שאינו רגיל, לברר וללבן הדברים, כי אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ (ע"ז יט.). ושו"ר באור זרוע חלק ב (סי' פט) שכתב, שכיון דקי"ל כרבי יהודה, שגם על הלימוד במקום שאינו רגיל נאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, הילכך מותר ללמוד בשבת גם במקום שאינו רגיל, ולא אמרינן שצער הוא לו. וכ"כ בשמו הרמ"א בדרכי משה (סי' שז אות ט). ע"ש.
שו"ת יביע אומר חלק ב (חלק אורח חיים סימן יח):
עמדתי ואתבונן אם נאה והגון לת"ח שיעסוק בעיון ופלפול ביום שבת, כמעשהו בחול. או יותר נכון לעסוק במדרשות ואגדות משום עונג שבת.
(א) איברא דאשכחן בגמרא ברכות (כח) ר' זירא כד הוה חליש מגירסיה. ובפסחים (ג:) האי שמעתתא שויתן כגדי מסנקן. וא"כ אין ראוי להטריח עצמו בעיון ופלפול ביום שבת. וכה"ג אמרינן בנדרים (לז:) תינוקות אין קורין בתחלה בשבת. משום דבשבתא אכלין ושתין ויקיר עליהון עלמא. ופי' הר"ן, שמתוך שאכלו יותר ממה שדרכם לאכול בחול, אבריהם כבדים עליהם. ואינם יכולים ללמוד בתחלה שצריך עיון מרובה. עכ"ל. כל קבל דנא מצאנו להר"ן כתובות (סב:) שכתב וז"ל: ותמה אני עונת ת"ח שהיא א' בשבת, למה לא הוזכרה במשנה. ונ"ל שאין לת"ח עונה קבועה. שכיון ששנינו התלמידים יוצאים שלא ברשות וכו', משמע שעונת ת"ח הדרים בעירם ג"כ משתנית, כפי מה שהם צריכים לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם, ולטרוח בו. והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים בכך. ע"ש. ומבואר שאף בשבת רגילות הוא לטרוח בלימודם, ולנדד שינה מעיניהם, ואינם פנויים לעונה. וע"ע בעירובין (מג:) נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתתא ונפק חוץ לתחום. א"ל ר"ח לר"נ נחמיה תלמידך שרוי בצער. א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. ע"ש. וכיו"ב בירושלמי (ר"פ אין עומדין), ריש לקיש מנהגיה באוריי' סגין, הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא, והוא לא ידע. לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד. ע"ש. ואי משום מ"ש בסנהדרין (כו:) למה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, הנה מבואר בזוהר חדש (ד"ח ע"א) על פסוק לי עצה לי תושיה אני בינה לי גבורה, רי"צ אמר בתחלה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם היצר הרע, ולכתת עצמו כל גופו בבהמד"ר עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה אז יש לו שמחה וגבורה. שנאמר אני בינה לי גבורה. ע"ש. והובא בפתח עינים סנהדרין (שם). ובהכי א"ש ההיא דנדרים (לז:) דתינוקות שאני. ואה"נ כשמטריח עצמו הרבה יותר מדאי בלא הפסק, יוכל לגרום לו חולשא, כההיא דר' זירא (ברכות כח) הנ"ל. משא"כ בלימוד של איזה שעות שפיר דמי. כי כאיש גבורתו.
(ב) וחזי הוית להגאון יעב"ץ בסידורו שכתב, שת"ח העוסק בעיון בשבת, הרי הוא, מחלל שבת. וראיה מ"ש בפ' כל כתבי, ר' זירא כי חזי זוזא דרבנן אמר לא תחללוניה. ע"כ. ולפע"ד יש להעיר, שהרי פרש"י (שבת קיט:) בזה"ל: מהדר אזוזי דרבנן, כשהיה רואה אותם זוגות זוגות ומדברים בתורה, מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת, ולא תחללוניה לבטל תענוגים. עכ"ל. וכ"כ הטור /או"ח/ (סי' רפח). ע"ש. וא"כ אין זה איסור עצמי מחמת העיון בתורה, רק הוכיחם על שלא היו מפנים את עצמם גם להתענג בשבת. וקי"ל (פסחים סח:) הכל מודים בשבת דבעינן לכם, דכתיב וקראת לשבת עונג. וכן מוכח בגמרא (שבת שם סע"א), רב ששת בקייטא הוה מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא. בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא. כי היכי דליקומו הייא. ופרש"י, רב ששת סגי נהור הוה ואינו רואה עת האכילה, וכשהיה דורש בשבת, מושיב התלמידים במקום שהגיע שם החמה לעת האוכל, כדי שיצטערו וימהרו לקום. עכ"ל. וכן כל הגמרא שם מדברת בדין עונג שבת. וע"ע במהרש"א בח"א שם. ולעולם שהעיון עצמו אין בו סרך איסור, וכ"ש דלא הוי חילול שבת ח"ו.
(ג) שו"ר למרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' רץ סק"ו), שהביא ד' הגאון יעב"ץ הנ"ל, ודחאו ע"פ פרש"י. והעד העיד בנו, כי בעיר קושטא בזמן גדולי הדור שלפנינו, היו בכ"מ קובעים ישיבה ומפלפלים בש"ס. ושמענו כי הן עוד היום כה יעשו. וכן בעה"ק ירושלים ת"ו היו נוהגים כן בישיבת הפר"ח לפלפל בעומק הדין. וכן נהגו אחריו ראשי ישיבה הרבנים ז"ל שהיו מפלפלים בספיקא דדינא כפעם בפעם. והביא ד' הר"ן פ' אף על פי שכן דרך הת"ח לטרוח בלימודים ולנדד שינה מעיניהם אף בליל שבת. עכת"ד. וע"ע בשו"ת כנף רננה חיו"ד בקונטרס מין כנף (סי' מד) שהביא ג"כ ד' היעב"ץ, וכ' שאע"פ שהאחרונים דחו דבריו מההלכה, מ"מ יש להתבונן בטעמו שאין זה משום שטירדת העיון מונעת מעונג שבת, שמניעת העונג אינו חילול. אבל טעמו כי העיון היא מלאכת חכמה לברור אוכל מפסולת, כסוד המקובלים במלאכת בורר. והגם שאין זה להלכה, כמ"ש ר"ה (כט:) יצא תקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה. ויהי חלקנו עם העמלים בעיון התורה בשבת, מיהו עכ"פ אין זמן ליל שבת כליל חול וכו'. ע"ש. ואנו אין לנו עסק בנסתרות. וע' בכה"ח (סי' רכו סק"ד). וע' בשו"ת רשב"ן או"ח (סימן קסו, דקכ"ו סע"ב) שכתב, דלת"ח שבבבל שמחבלים זא"ז בהלכה אסור לעסוק בפלפול בשבת. משא"כ לת"ח שבא"י. שמנעימים דבריהם זל"ז בהלכה. ע"ש. והנה מזמן רב ראיתי בשו"ת צפיחת בדבש (סי' כג) שהאריך הרחיב בדין זה, והעלה להחמיר שאסור להעמיק בעיון נמרץ בשבת. עש"ב. וכעת אמ"א. מ"מ למעשה נראה עיקר כד' האחרונים, שאין בזה איסור מן הדין.
(ד) ומצאתי להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד (סי' מה), שכתב, וז"ל בקיצור: הנה ראיתי בשו"ת צפיחת בדבש הספרדי (סי' כג), שאוסר לימוד העיון בשבת, מפני שמייגע את עצמו, ומונע עונג שבת. והביא בשם המאירי שבת (קיח) שכ' וז"ל: בירושלמי אמרו, במה מענגו מר אמר בשינה, ומר אמר בת"ת. ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעה"ב. ופירשו בה רבותי ז"ל שהתלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה. עכ"ל המאירי. והרב בעל צפיחת בדבש כ' ע"ז וז"ל: ואני אומר היפך הדברים, שהתלמיד ששונה כל השבוע מקיים בשבת עונג שינה, שלא יהיה שכלו נלאה יותר מדאי, שודאי שהוא טורח לו הרבה והנה מכבדו בשינה. אבל בעה"ב שמתעסק כל ימות החול בעסקו במו"מ ודאי שראוי לו להתעסק מעט בשבת בת"ת וכו'. ועוד האריך שם והביא מהמד"ר (וכ"ה באמת בש"ע סי' ר"צ בהגה בשם ירושלמי), שהת"ח יתענגו יותר בעונג שבת, ובע"ב שאין להם פנאי בכל השבוע יעסקו בשבת בת"ת. ואח"כ כ' שם בצפיחת בדבש, באופן שלמדנו מד' המאירי דת"ח מענגו בשינה מטעם שהתעסקות בתורה בעיון עמוק לא עונג הוא לו. עכ"ל ה' צפיחת בדבש. ונבהלתי משתומם איך יוכל החי להכחיש את החי לכתוב כן בשם המאירי, נגד מה שהביא בסמוך לשון המאירי שכתב בפירוש להיפך, שהתלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה, כנ"ל. ואיך יוכל לכתוב בשם המאירי להיפך. אתמהא מאד. עכ"ל ה' מנחת אלעזר. וחזר לכתוב בסו"ד. שהוא תמה על ה' צפיחת בדבש, שאיך שכח או במזיד הביא להיפך ממ"ש המאירי מפורש, ובמחכת"ה אין טעמו כצפיחת בדבש בזה, וכל דבריו אינם אלא דברי תימה. עכ"ל הגאון ממונקאטש. ואנכי איש צעיר נוראות נפלאתי עליו הפלא ופלא, מפני היד שנשתלחה, לחשוד רב גדול כהגאון בעל צפיחית בדבש, ששכח או הזיד ח"ו בדברי המאירי. הס כי לא להזכיר. ובמחכ"ת אילו הטריח את עצמו קצת והיה מעיין כרגע קט בס' המאירי, היה רואה כי ד' ה' צפיחית בדבש נכונים מאד, ואין בהם נפתל ועקש ח"ו. כי ז"ל המאירי (שם): ופירשו בה רבותי שהתלמיד מענגו בת"ת, ובעה"ב בשינה. ואני אומר היפך הדברים, שהתלמיד ששונה כל השבוע מקיים בשבת עונג שינה וכו'. כנ"ל. ע"ש. וכל הלשון שמייחס אותו (בטעות) ה' בעל מנח"א לה' צפיחית בדבש, אינו אלא לשון המאירי, ואף הראיה מן המדרש (שהיא הוכחה ברורה לפי' המאירי), היא מדברי המאירי, שכ' וז"ל: ואף במדרש מתן תורה ראיתי (בסוף פר' תליתאה), ריו"ח בשם ר' יוסא לא ניתנה שבת אלא לתענוג, ר' חגי בשם ר' שמואל לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה. ולא פליגי. מ"ד לתענוג אלו ת"ח שיגעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת מתענגים. מ"ד לת"ת אלו הפועלים שעוסקים במלאכתם כל ימות השבוע ובשבת באים ומתענגים בתורה. עכ"ל המאירי. וה' מנח"א חשב שהם ד' ה' צפיחית בדבש, ולכן העיר (בסוגריים), שכ"ה באמת בהגה סי' רצ בשם הירושלמי. וליתא. שכל זה ד' המאירי. ועוד דבהגה שם כ' זה מהב"י (סי' רפח) בשם ירושלמי. ע"כ. וזה אינו נכון. כי בב"י (ר"ס רפח) כ' וז"ל: גרסינן בירושלמי, רח"א לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לאכילה ושתיה. ר' ברכיה אומר לא ניתנו אלא לעסוק בהם בד"ת. ובתנחומא מפרש לא פליגין, מה דא"ר ברכיה לת"ת אלו הפועלים וכו'. ומה דאר"ח לתענוג אלו ת"ח וכו'. עכ"ל. וד' הירושלמי הם (בפ' אלו קשרים ה"ג). ואין שם הסיום דלא פליגי וכו'. [אלא שמד' המאירי נראה שהיה גורס ולא פליגי ותו לא]. והמציין בהגה מהב"י בשם ירושלמי לא דק. אולם הם ד' המדרש תנחומא, וכמ"ש המאירי והב"י. ומעתה כל מ"ש המנח"א בזה במחכ"ת במקום שעמד לא ישב, ודבריו תמוהים, כשגגה היוצאת מלפני השליט. ודברי הצפיחית בדבש נכונים ואמתיים במ"ש בשם המאירי. וטעמו כצפיחית בדבש.
(ה) ומ"מ אומר אני שאין דעת המאירי הנ"ל לאסור לת"ח לעיין ולהתעמק בתוה"ק, בשבת. רק דרך עצה טובה כדי להתענג ולשמוח, ולהחליף כח, כדי שלא ילאה שכלו יותר מדאי. אבל אם כביר רצונו וחפצו ותשוקתו לעסוק בתורה, (אחר שעינג את השבת באכילה ושתיה.) ומכ"ש אם ידיו רב לו לחדש חידושי תורה, תבא עליו ברכה. וכמ"ש ג"כ במחב"ר (סי' רץ סק"ד) בשם האר"י ז"ל, שהעוסק בתורה ומחדש בה איזה חידוש, מעטרים לאביו בעוה"ב. ולכן נסמכו ב' צוויים אלו זכור את יום השבת, כבד את אביך ואת אמך. וכן איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וע"כ הת"ח יאזרו חיל לעסוק בתורה וכו'. ע"ש. (ומ"ש עוד במחב"ר שם וז"ל: ודע שיש מן הראשונים שכתבו שהת"ח מוזהרים יותר לעסוק בתורה בשבת. כמ"ש הרב בעל ס' הבתים כ"י. עכ"ל. בהגלות נגלות ד' המאירי הנ"ל, נראה שסברא זו היא שיטת רבותיו של המאירי, אולם המאירי עצמו לא ס"ל הכי. וכמו שהוכיח במישור ג"כ מהמדרש.) וע"ע בזוה"ק ח"ג (דף קעד) זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באוריי' ביומא דשבתא משאר יומין. וכ' בניצוצי אורות, שמכאן נראה שאף לת"ח הלימוד בשבת מוכרח, בו ירוץ צדיק ונשגב הלימוד מהחול. וכו'. מאי"ן. עכ"ל. והובא בכה"ח (סי' רץ ס"ק י - יא). ולא יעלה על לב שום אדם לומר שלד' המאירי יהיה הת"ח יושב ובטל כל היום, ואינו רשאי ללמוד כלל. (שהרי לא דיבר המאירי מדין לימוד בעיון עמוק, רק לימוד תורה סתם. וכמו שהעיר לנכון במנח"א שם.) וזה פשוט וברור. וא"כ אף לענין לימוד בעיון ופלפול, אם מוצא הת"ח נחת רוח מזה, לחדש ולפלפל כיד ה' הטובה עליו, י"ל דשפיר דמי. וכמ"ש בשל"ה מס' שבת וז"ל: ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו, או יישן מעט ואח"כ ישב ללמוד ונושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו והכנת שכלו עד המנחה. והובא בצפיחית בדבש ובמנח"א שם. אלא שמה שהאריך המנח"א להגדיל את המדורה בזה על ה' צפיחית בדבש, שאסר לת"ח להתעמק בלימודו, וללמוד בעיון. והביא ראיתו מההיא דנדרים (לז:) גבי אין קורין לתינוקות בתחלה בשבת. ודחה דזה שייך דוקא לתינוקות ששכלם חלש, משא"כ לת"ח גדול בשנים דפשיטא שעונג הוא לו. ע"ש. הנה מצאנו תנא דמסייע ליה לה' צפיחית בדבש ז"ל, הוא הגאון מהר"ד עראמה (בפ"ב מה' ת"ת ה"ב), שהביא הטעם שאין קורין לתינוקות בתחלה בשבת, דהיינו משום עונג שבת. וכ', ונראה שאפילו בגדולי החכמים הוא הדין בדבר שצריך עיון גדול. ע"כ. והביאו גאון עוזינו הפתה"ד (סי' רץ סק"ה), לסייעו למר אביו ה' צפיחית בדבש הנ"ל. וכן הביא שכ"כ בס' נוהג כצאן יוסף, שדבר הצריך עיון שמצטער בו, שאינו יכול לפי שעה לרדת לעומק הדבר ההוא, אסור בשבת. וע"ש בפתה"ד שהביא עוד דברי ה' בית עובד בכת"י, שכתב להשיג ע"ד מהר"ד עראמה הנ"ל. ומחלק בין תינוקות, לת"ח גדול. (כד' המנח"א). ונסתייע ג"כ מד' הר"ן פ' אף על פי. וע' בפתה"ד שם מ"ש בזה. ע"ש. ולפע"ד לקושטא דדינא אין לאסור בזה מדינא, וכפשטות הר"ן פ' אף על פי. וכד' החיד"א. וכן פסק במנחת אלעזר שם. וע"ע בשו"ת יוסף אומץ (סי' עו אות ד).
(ו) וגדולה מזו היה נ"ל שאף לעסוק בתורה במקום שאינו רגיל, בשבת, רשאי, +כעת ראיתי באו"ז ח"ב (סי' פט) שכ' בזה"ל, מיהו אין שונין בשבת אלא בדברים הרגילים בהם ובאגדות, אבל דברים שאינו רגיל בהם צער הוא לו, כההיא דתענית (ל.) אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות. מיהו הכל מותר, דהא ר' יהודה פליג, כדתניא ר"י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל וכו' שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב ואכולהו קאי. עכ"ל. ולכאורה ק' דהאו"ז גופיה (בהל' אבלות סי' תלד) כתב דכאן הלכה כר"מ משום דהלכה כד' המיקל באבל. ועמש"כ להלן (בחיו"ד סי' כו אות א - ב). ודו"ק.+ ואף על גב דפליגי בהכי ר"מ ור' יהודה (בתענית ל) לגבי ט' באב, דלר"מ קורא הוא במקום שאינו רגיל. (ופרש"י, דכיון דלא ידע אית ליה צערא.) ולר"י אסור. ע"ש. ומבואר דלר"מ אף לת"ח איכא צערא בהכי ומש"ה משרא שרי ליה בט"ב וכ"ש לת"ח בזה"ז. וא"כ י"ל דבשבת אסור לקרוא במקום שאינו רגיל. ואפילו לר"י דקי"ל כוותיה לאסור בט"ב אפילו במקום שאינו רגיל. שאני התם דכל היום אסור בשמחה. ואחרי טירחא יבא אתנח. ושמח הוא לאחר שטרח להבין, כי הוציא לאור תעלומה, והשיג הדברים על בוריין. וכמ"ש הט"ז (סי' תקנ"ד סק"ב). ע"ש. אבל בשבת שבכל היום אסור להצטער, וצריך לענגו ולשמחו. אף על פי ששמח הוא לאחר זמן, כיון שמצטער הוא עתה, י"ל שאסור ללמוד במקום שאינו רגיל. ואפשר שזוהי דעת ה' נוהג כצאן יוסף הנ"ל. מ"מ לפע"ד אין לאסור כל זה מדינא. שמכיון שאין שמחה כהתרת הספיקות. ויגעתי ומצאתי תאמן. הרי יודע הוא שסופו לבא לידי שמחה. [ולמפרע אף יגיעתו וצערו שמחה היא לו. כדאמרינן בירוש' (רפ"ה דברכות), כל הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח וכו'. וה"נ אמרינן בילקוט (קהלת פ"ב) אף חכמתי עמדה לי, תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי. וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מה' ת"ת הי"ב). ע"ש]. דכה"ג אשכחן במו"ק (ט:), לגבי הלכות מועד (חוה"מ), דכלהו מיצר עתה ושמח לאח"ז, ולהכי שרי. ופרש"י כאפייה ובישול דמצער השתא וכו'. ע"ש. ואף על גב דר"מ התיר לקרוא בט' באב במקום שאינו רגיל, משום צערא דהשתא. ולא אסר מטעמים הנ"ל. י"ל דאה"נ דלא קי"ל כוותיה בהא. ובהכי קמיפלגי ר"מ ור"י. ובכל דוכתא קי"ל כר' יהודה לגבי ר"מ (עירובין מו:). וע' בשו"ת קרית חנה דוד (חאו"ח סימן פג). וע' בתוס' מו"ק (כא) ד"ה ואסור לקרוא בתורה. שכתבו בשם הירושלמי להתיר לאבל ללמוד במקום שאינו רגיל. וע"ש. ומ"מ הלכה ר"י באבל וט"ב. ומש"ה אף בשבת נלע"ד דשרי מדינא כשיש לו איזה ענין נחוץ לעיין במקום שאינו רגיל, לברר וללבן הדברים. כי אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ (ע"ז יט.).
(ז) אולם יותר נכון לקבוע ג"כ זמן למדרש וספרי אגדה וכיו"ב. וכמו שהעיד החיד"א ז"ל במחב"ר (ס"ס רץ), שכן הוא מנהג רוב הת"ח בכל המקומות. ע"ש. וידוע מ"ש באדר"נ (ס"פ כט), כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא. וכל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה. עוד אמרו שם, כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות זה גבור ואינו מזויין. וכל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה גבור ומזויין. ע"ש. ובספרי (פר' עקב), שלא תאמר למדתי הלכות די לי, ת"ל כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ע"ש. ועי"ז יקנה השתלמות לדרוש לרבים ולהדריכם ביראת ה', ולהוכיחם בשבט אנשים, בדברי אגדה המושכים את הלב (חגיגה יד). וכדאמרינן בשה"ש רבה (פרשה ב), א"ר לוי לשעבר היתה הפרוטה מצויה, והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, עכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהם חולים מן השעבוד, אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. ע"ש. וכן בסוטה (מ) דאזול כ"ע לגבי ר' אבהו דדריש אגדתא וכו'. ע"ש. ובב"ב (י) כבוד, בעלי אגדה, דכתיב כבוד חכמים ינחלו. ופי' רש"י, מתוך שהם דרשנים ומושכים את הלב הכל מכבדים אותם. ע"ש. עוד בב"ב (קמה:) ת"ר עתיר נכסין עתיר פומבי, זהו בעל אגדות. עתיר סלעין עתיר תקוע, זהו בעל פלפול. וכו'. ובירושלמי (סוף הוריות), ובקהלת רבה (רפ"ו), חכם בעיניו איש עשיר, זה בעל תלמוד, ודל מבין יחקרנו, זה בעל אגדה. וע' בסנהדרין (ל"ח:) ר"מ כי הוה דריש בפרקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי (משלים). ע"ש.
(ח) ומה נמרצו אמרי יושר ד' הב"ח (סי' רץ), דמ"ש הטור שצריך לקבוע מדרש להודיע לעם את חקי הא' ואת תורותיו. כוונתו לבאר שקביעות מדרש אינו לדרוש באגדה [דוקא] אלא דינים והלכו'. וכ"מ בילקוט (ר"פ ויקהל) א"ל הקדוש ברוך הוא למשה עשה לך קהלות קהלות ודרוש לפניהם ה' שבת וכו'. ומקרוב נתפשט לדרוש כל הדרשות באגדות ולא בדינים והלכות כל עיקר, וזה נגד דת תוה"ק. שעיקר הדרשה להורות הל' שבת והאסור והמותר. גם להמשיך את לב השומעים באגדות המדריכים ליראת ה' ולמנעם מחטוא לפניו יתברך, ולתשובה. ולא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים. עכ"ל. והובא בכנה"ג. ומג"א. וע' בס' פרי האדמה ח"א (דל"ב ע"ג), שאף מרן הב"י מודה להב"ח בזה. דלא כה' באר יצחק. ע"ש. ואף הא"ר (סק"ה) שכתב, שאולי שכיון שיש עתה ספרים לע"ה, שיכולים כולם לקרות בהם, סמכו הכל לדרוש באגדה. וכדמשמע בב"י ולבוש. ע"כ. נראה שאין זה אלא לדונם לכף זכות. אבל בודאי שהדרך הישרה והנכונה ללמד דעת את העם בדינים והלכות. וכמו שסיים גם הא"ר, ומ"מ יזהרו לדרוש גם קצת דינים והוכחה. ע"כ. וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סי' פד) בהלכות תולעים, שצריך לדרוש עניינים אלו יותר מלדרוש להם פשטים. עכ"ל. שו"ר במחב"ר (סי' רץ סק"ג), שהביא ד' הא"ר הנ"ל, וכ', שעם האדון הסליחה, כי מה דמות יערוך קורא מן הספר בלשונו, לאיש על העדה המוכיח ומזהיר במה שנכשלים ועוברים עליו. וגבה טורא בינייהו בין זה ללומד בלעז. ולכן עיקר הדרוש יהיה להזהיר את כל תוקף העבירות שאדם דש בעקביו וכמה דינים שנכשלים בהם. וכו'. ע"ש. ואשר על כן מן הראוי למנות דוקא תלמידי חכמים בקיאים בהלכות, לעמוד ולדרוש בהם לפני הקהל מדי שבת בשבתו. וכן אמרו בירוש' (סוף הוריות) איש אשר יתן לו הא' עושר וכבוד וכו', ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו, זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר, לא מטמא ולא מטהר. כי איש נכרי יאכלנו, זה בעל התלמוד. ע"ש. ומ"מ יהיה כל זה יחד עם דברי אגדה. וכמ"ש הב"ח ג"כ. וכמו שנתבאר לעיל. וע"ע בשו"ת לב חיים ח"ג (סי' קב), שאין לת"ח הדורש ברבים להמנע מחשש גאוה ח"ו, וישתדל לכבוש יצרו ולכוין לש"ש. וכו'. ע"ש. וע"כ בודאי שאף הצנועים אינם מושכים את ידיהם בזה, להיות ממזכי חייביא. והמקיים נפש א' מישראל כאילו קיים עולם מלא, כ"ש בקיום הנפש, שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. הלא תסמר שערות אנוש בראותו ד' תנא דב"א רבה (פי"ב) וז"ל: ושמא תאמר אותם ע' אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו. לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, לקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל ערי ישראל, יום א' ללכיש, יום א' לחברון וכו', וילמדו את ישראל וכו' כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא. והם לא עשו כן אלא כל אחד מהם נכנס לכרמו ויינו ושדהו, ואומר שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהם את הטורח. וכו'. לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה וד"א נתקבצו למלחמה ונהרגו ע' אלף. ומי הרגם הוי אומר לא הרגם אלא הסנהדרין. ע"ש. ואנן מה נענה בדורות הללו דאחסור דרי. ועמא דארעא אזלא ומדלדלא. הלא החלש יאמר גבור אני, להציל מה שניתן להציל. ועל הת"ח שבדור מוטל לשמור משמרת הקודש, לפקוח עינים עורות, ולהבין ולהורות, להלכה ולדורות, את החקים והמשפטים והתורות. ואם אמור יאמרו הת"ח לקיים וקראת לשבת עונג, באכילה ושתיה ושינה, וכמ"ש במד' תנחומא. מי איפוא ידריך את העם לנחותם הדרך אשר חפץ בה ה'. ואם לא עכשיו אימתי. ואף על פי שיש מקום לטעון כמ"ש מר שמואל (שבת נה) רישך בקרירי וכו'. אולם מבואר בתוס' ב"ב (י:) עליונים למטה, פי' ר"ח שאמרו הגאונים קבלה בידם רב מפי רב, שעולם הפוך היינו שראה שמואל דיתיב קמיה רב יהודה תלמידו, משום שמיחה בשמואל (בשבת נה) וכו'. ע"ש. ויש להאריך בדברים אלו לאנשים אשר כגילי. ועט לקצר. והשי"ת יזכנו להיות ממצדיקי הרבים. ויחזקנו ויאמצנו להרבות כבוד שמו יתברך. ויאיר עינינו בתוה"ק. אמן.
ובהערה בשו"ת יביע אומר הנדפס מחדש חלק ב (סי' יח, הערה מס' 5) וזו לשון קודשו: ועיקר התועלת היוצאת מן הדרוש, להדריך את העם במדות ישרות, ומעשים טובים, וכיוצא בזה. וכן הורגלתי אני בעניי מנעורי, אף שאיני כדאי מכל מקום החלש יאמר גבור אני. והוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים. ואף על פי שזה גורם עייפות גדולה לדבר שלש וארבע שעות רצופות, ביום שבת קודש, מחיל אל חיל, מבית הכנסת לבית המדרש, אין מקום פיטור לומר דהלא מנוחה בשבת תענוג, שאם לא עכשיו אימתי. הלא זה היום עשה ה' בכדי שבעלי בתים יעסקו בתורה כמו שאמרו לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לעסוק בתורה.
[ועל זה אמר הכתוב, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. וכתבו המפרשים, דמה טעם לא אותי קראת יעקב, אלו המוני עם שמכונים בשם יעקב. מפני כי יגעת בי ישראל, דהתלמידי חכמים ראו יגיעה ועייפות בעסקם בתורה. ולדרכינו, כי יגעת בי ישראל, ולא רצו לייגע עצמם, באמרם שינה בשבת תענוג, והניחו את ההמון הפשוט בלי מנהיג, והצאן בלי רועה. ומטעם זה בכמה בתי הכנסת, שאין תלמידי חכמים הולכים שם ללמד תורה, יש קצת אנשים הלומדים תהלים ובזוהר הקדוש, מבלי הבנה, והולכים ומתמעטים כפרי החג].
והואיל ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, ואין יודעים ללמוד לבדם בלי שיעוררו אותם תלמידי חכמים שבדור ולהבין ולהורות הלכה לדורות, לפקוח עינים עורות, וללקט אורות בחקים והמשפטים והתורות.
הלא יסמרו שערות אנוש בראותו דברי המדרש שמוכיח את הזקנים והשופטים על שלא קשרו חבלים במתניהם לדלג כאיל מעיר לעיר לעורר את העם לעבודת ה'. ומי יוכל לומר זכיתי לבבי ויצאתי ידי חובתי. ומאן לימא לן שמה שאמרו שינה בשבת תענוג לתלמידי חכמים, כגון אנן, שהרבה מתרשלים בעסק התורה וכדבעי למיעבד לא עבדינן. ואינני מדבר חס ושלום על הגדולים ממני, רק לאנשים אשר כגילי. והשם יתברך יזכנו להכיר מיעוט ערכנו. ולזכות בדבר הגדול הזה להיות מזכי חייביא. שמפליג הזוהר הקדוש בשבח המגיע לזה. והקדוש ברוך הוא ברחמיו יחזקנו ויאמצנו לעשות רצנו כרצונו תמיד כל הימים. ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אמן ואמן.
הקדמה ליחוה דעת חלק א הנדפס מחדש, לגבי חברת נער ישראל.
שו"ת יביע אומר חלק י בהקדמה:
למעלה בקודש, הוא "זיכוי הרבים" שאין לך מעלה גדולה כמו מי שמזכה את הרבים, וכמו שנאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. כשם ששבעת כוכבי לכת נראים לנו כניצוצות קטנים, והאמת שהם פי כמה מליונים מכל כדור הארץ, כך המזכים את הרבים ערכם גדול אצל השם יתברך, וזאת על ידי רישום תלמידים לתלמודי תורה, שמושכים אותם בעבותות אהבה מתוך בתי הספר החילוניים, לתוך קדושת תלמודי התורה, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. צא ולמד מ"ש רבינו בחיי בספר חובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק י): ודע, שאפילו החסיד הגדול ביותר, וגדול בתורה, עד שיגיע לתכלית השלמות בתיקון נפשו אצל השי"ת, ואפילו אם יגיע למדרגת מלאכי השרת במדותיהם הטובות, וכמנהגם הנחמדים, ובהשתדלותם העצומה בעבודת הבורא, ובאהבתם הזכה בהשי"ת, עדיין לא יגיע לזכיות מי שמורה ומדריך את בני האדם אל הדרך הטובה והישרה בעבודת השי"ת, ומישר אורחותיהם, להטותם לעבודת השי"ת, ולקרבם לצור מחצבתם, ולהחזירם בתשובה שלימה, שזכיותיו של זה נכפלות שבעתיים, בעבור זכויותיהם של אלו שבמשך כל הימים והזמנים, ובזכיות זרעם וזרע זרעם. ועליו אמרו חז"ל (אבות פ"ה משנה יח): "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר (דברים לג כא), צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". וכן אמרו (בב"מ פה א): "כל המלמד את בן ע"ה תורה, אפילו אם הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, מבטלה בשבילו, שנאמר (ירמיהו טו יט), ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וזוכה ויושב בישיבה של מעלה". ובזוהר הקדוש אמרו, אילו ידעו בני אדם כמה גדולה מעלת המזכה את הרבים, ומחזירם בתשובה, היו רצים אחר זה כאדם הרץ אל חייו. והנה בדורינו זה בנקל יכולים להשיב אנשים תמימים אל דרכי ה', ולחנך בניהם בתלמודי תורה, מה טוב ומה נעים גורלם ומלאה הארץ דעה את ה'. ויש עוד להאריך בכל זה, אולם כאן עמד קנה במקומו.
מאור ישראל שבח זיכוי הרבים:
בשבח זיכוי הרבים
שנינו במשנה (אבות פ"ה משנה יח), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ובזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קכח:) איתא, בא וראה, שכל מי שאוחז בידיהם של עמי הארץ, ומשתדל עמהם לעזוב דרכם הרעה ולהחזירם בתשובה, גורם לכפות ולהכניע את הסטרא אחרא תחת כח הקדושה, וגורם לקיום העולם, ועליו נאמר (מלאכי ב ה), בריתי היתה אתו החיים והשלום. וזוכה לראות בנים לבניו שעוסקים בתורה וזוכה בעולם הזה ובעולם הבא. ושם (דף קכט.) שאילו היו יודעים בני אדם כמה תועלת יש ברדיפה אחר הרשעים להחזירם בתשובה ולזכותם בתורה ובמצות, היו רודפים בכל כחם אחריהם כמי שרודף ורץ אחרי החיים שלו. ע"ש. אשרי הזוכה לזכות את הרבים. ובפרט בדורינו שרבו החוזרים בתשובה על ידי השיעורים וההרצאות של האברכים היקרים שלנו אשר חנן אותם השם יתברך בלשון לימודים, ובמתק שפתים, ומה' מענה לשון.
בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה פרק ה) אמרו, על אלקנה אביו של שמואל הרמתי, שנאמר בו ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' צבאות בשילה. שהיה אלקנה עולה יחד עם כל בני ביתו, וכל קרוביו, והיה אומר להם שיעלו כולם עמו, לעלות לפני ארון ברית ה'. וכשהיו עולים עמו, בדרכם היו לנים ברחובה של עיר, וכשהיו שואלים אותם לאן פניהם מועדות, היו אומרים להם לבית האלהים אשר בשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחדיו, הלא מצוה גדולה היא, מיד היו עיניהם משגרים דמעות, והיו עולים עמהם, וכן היה אומר להם עוד הפעם בשנה האחרת, עד שהרגישו כולם, ועלו עמו עוד כמה משפחות לבית ה', ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה בו לשנה האחרת, עד שזיכה את כל ישראל לעלות לרגל, והכריע את ישראל לכף זכות, וזכו רבים על ידו בשמירת המצות ומעשים טובים. הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות, אמר לו לאלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וזכו רבים על ידך, להתחנך במצות ובמעשים טובים, חייך אני מוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות, הא למדת שבזכות המעשה הזה זכה אלקנה לשמואל הרמתי, שהיה שקול כמשה ואהרן, שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תענית ה:).
כתב בחובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו עמוד תעד), כי החסיד הגדול ביותר אפילו אם יגיע אל התכלית בתיקון נפשו להשי"ת, ואפילו אילו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים, והשתדלותם העצומה והזכה בעבודת השי"ת, עדיין אינו מגיע לזכיות מי שמזכה את הרבים, דהיינו שמורה ומדריך בני אדם אל הדרך הטובה והישרה, ומיישר ומחזיר בתשובה את הרשעים ומקרבם לצור מחצבתם, שזכיותיו נכפלות בכמה מונים, בעבור זכיותיהם בכל הזמנים ובכל הימים. משל למה הדבר דומה, לשני סוחרים שהגיעו אל היריד למכור סחורתם, האחד היתה בידו סחורה במחיר עשרה זוזים, ומכר את סחורתו עשרת מונים מהקרן, והרויח עבור הסחורה שהיתה בידו עוד סך תשעים זוזים. והשני היו בידו סחורות רבות אשר המחיר שלהן חמשת אלפים זוז, ואמנם הרויח רק פי שנים מערך הקרן, אך הריוח שלו היה חמשת אלפים זוז. וכן אחי מי שאינו מתקן אלא את נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן, כמ"ש רז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואמרו משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, שנאמר (דברים כג), צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ואמר (משלי כד), ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. ואמר (מלאכי ב, ו-ז), תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. וכן נאמר (דניאל יב), ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
כתב הרמב"ם בספר המצות (מצוה ג), ואהבת את ה' אלהיך. מצוה זו כוללת שנהיה קוראים לבני אדם ומשפיעים עליהם לעבוד את ה' ולהאמין בו ולשמור מצותיו. שהרי כשתאהב איש אחד בכל לבבך, תספר תמיד בשבחו, ותשפיע על בני אדם לאהוב אותו. כן עליך לנהוג כאשר תאהב את השי"ת, תקרב את הסכלים והפתאים ותשפיע עליהם לאהוב את ה' ולשמור מצותיו. וכן אמרו בספרי ואהבת את ה' אלהיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר בו ואת הנפש אשר עשו בחרן, כלומר כשם שאברהם היה אוהב את השם יתעלה, כמו שנאמר זרע אברהם אוהבי, ולכן בעוצם השגתו היה קורא לבני אדם להאמין בשם מרוב אהבתו, וכמו שנאמר, ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם, ואמרו חכמים, קרי ויקריא שם, שהקריא אברהם שמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב. כן גם אתה עליך לאהוב את השם יתעלה, עד שתשפיע על בני אדם לאהוב אותו ולשמור מצותיו ומשפטיו. ע"כ.
רבי חייא היה מזכה את הרבים בלימוד התורה, ועביד לאורייתא דלא תשתכח מישראל (ב"מ פה:), עד שאמר עליו רבינו הקדוש, כמה גדולים מעשה חייא, אמר לו ר' שמעון ברבי, אפילו ממך? אמר לו הן. ואמרו עוד בב"מ (פה:) ההוא מרבנן דהוה אליהו שכיח גביה, וביקש מאליהו שיזכה לראות בחלומו את החכמים שעולים במתיבתא דרקיעא, אמר לו אליהו, בכל הצדיקים תוכל לחזות במו עיניך, חוץ מכסאו המכובד של רבי חייא, שאינך רשאי להסתכל בו מפני גדולתו וקדושתו, והסימן שהכסא של כל החכמים, מלאכי השרת מסייעים אותם כשעולים למתיבתא דרקיעא, אבל כסאו של ר' חייא עולה ויורד לבד וכו'. ע"ש.
תהלות לאל יתברך זכינו בדורינו זה שרבו בעלי תשובה שנתקרבו להשי"ת ותורתו. מה מאד מצוה רבה לעודד אותם להדריכם בנתיבות יושר, ללמדם תורה ודעת ולחנך את בניהם אך ורק בתלמודי תורה ובישיבות הקדושות, ולקיים מאמר הכתוב ושננתם לבניך, ובגמרא (ב"מ פה.) איתא, אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל המלמד בן חבירו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיה טו, יט), אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו, שנאמר (שם), ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וכן אמרו באבות דר' נתן (פרק יב סי' ח), שנינו, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, מלמד שעל האדם לקרב את הבריות ולהחזירם בתשובה, ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כשם שמצינו באברהם אבינו שנאמר בו ואת הנפש אשר "עשו" בחרן, מלמד שהקב"ה העלה עליהם כאילו עשו אותם. ע"כ. (וכן הוא בסנהדרין צט:). ובסדר אליהו זוטא (פרק כב אות כז) איתא, אמר הקב"ה לתלמידי החכמים שבדור, לא בראתי אתכם אלא בשביל שתלמדו את בני תורה, ותודיעו להם ארחות חיים.
והגאון מהר"ח בן עטר באור החיים (דברים כב, א) כתב, לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. אחיך כינוי להקב"ה, שאמר לישראל, למען אחי ורעי, ואמר שור אחיך או שיו נדחים, אלו עמי הארץ שנמשלו לבהמות, והם צאן קדשים, נדחים, על דרך ונדחת והשתחוית להם, שהעובר את פי ה' יקרא נדח, וציוה השי"ת לבל יתעלם מהם, אלא ישיבם לאחיו, כלומר ישיבם בתשובה להחזירם למוטב, ובזה מקרבן אל אביהם שבשמים. ע"ש. והגאון בעל חפץ חיים כתב בספר חיזוק הדת (מאמר ג), צא ולמד ממה שכתוב בתורה, כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם חסה התורה על ממונו של ישראל, ועל חמורו התועה, להשיבו לבעליו, כל שכן אם חבירו בעצמו תועה, שצריך לחוס ולרחם עליו, כשהוא תועה מדרך השכל, להטותו ולהשיבו לדרך ה'. ע"ש.
והנה בפרשת וישב (לז, לה) נאמר, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם. וכתב ע"ז האור החיים, לא הוזכרו כאן דברי הנחמה. ונראה כי כשראו אותו בניו באבלו, ושק במתניו ימים רבים, אמרו, דבר זה אין מי שנוהג לעשותו אלא אדם שמת לו בנו יחידו, שאין לו במה להתנחם, לזה נתחכמו לאסוף את כל המשפחה, אחד עשר בנים, ובניהם ונכדיהם כולם מסביב לשלחנו, כדי שיתנחם בכל מה שנשאר מבניו ובנותיו כי רבו. ואע"פ כן לא הועיל להם כל זה וימאן להתנחם, בהעדרו של יוסף. ע"ש. גם כאן אע"פ שיש אלפים ורבבות עובדי ה' בתורה ובמצות, וקצת יוצאי דופן סטו מדרך ה', אל יאמר אדם יכול הקב"ה להסתפק בכל הרבבות שומרי מצותיו, ואלו שסטו מן הדרך יבטלו במיעוטם, לא היא, כי אין הקב"ה מתנחם בראותו אחד מבניו אבוד מדרכי התורה, (שאע"פ שאינם עושים רצונו של מקום נקראים בנים. קידושין לו.), לכן צריך להשתדל ולעשות מאמץ לקרב אפילו אחד מישראל, שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכמו שאמרו חז"ל (ב"מ פה.), כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה מבטלה בשבילו, שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה.
הגאון ר' יצחק מוואלוז'ין בהקדמת ספר "נפש החיים" של מר אביו הגר"ח מוואלוז'ין זצ"ל, כותב שם, שמר אביו היה רגיל לומר, שהאדם לא לצורך עצמו בלבד נברא, אלא בעיקר להועיל לאחרים ולזכותם, ככל אשר תמצא ידו לעשות, ולהורות לעם ה' את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ומעודו נפשו איותה לזכות את הרבים תמיד בדבר השוה לכל נפש. ע"כ.
גדול כחו של מזכה הרבים, כי הנה בבואו לפני בית דין של מעלה, לתת דין וחשבון על מעשיו, אחר שדנו אותו לפי מעשיו, בכל שנות חייו, ומצאוהו זכאי, וקבעו לו בגן עדן מדור לפי כבודו, חוזרים שוב לדון אותו בראש השנה שלאחר מכן, וכן בכל שנה ושנה, כמו שאמרו בראש השנה (לב:), שספרי חיים "וספרי מתים" לפניו נפתחים. והנה עיניהם יחזו תוספת זכיות לחכם הזה, כי העמיד תלמידים בימי חייו, והללו המשיכו ללמוד וללמד והרביצו תורה בישראל, והרבו מצות ומעשים טובים, הרי הכל נזקף לכבוד תורתו של החכם הזה, ואז באים אליו מלאכי השרת, ואומרים לו, אדוני, עליך לעזוב את המדור הזה, ולעלות מדרגה יותר גבוהה בגן עדן, והאיש משתאה, באומרו, הרי נאמר במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, והרי לא הוספתי מצוה, א"כ מאין לי זכות לעלות במדור יותר גבוה, ממה שהיה ראוי לי, אבל האמת היא שגם אחר שנפטר כיון שהעמיד תלמידים שהמשיכו ללמוד וללמד הכל נזקף לכבודו, בבחינת ברא מזכה אבא, [שכל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו. סנהדרין יט:]. וכן אם חיבר ספר בהלכה ובמוסר, וזיכה בזה את הרבים, הרי כל אלו שנהנו מספרו והושפעו ממנו, נזקף כל זכותם לחכם ההוא, ע"י מה שגרם לבני האדם אשר הם חיים עדנה בעולם הזה לחזקם בתורה ובמצות. ואמנם בשעת פטירתו עדיין לא היה ידוע כמה יפעלו דבריו הטובים על בני אדם שבעולם הזה, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והבחירה היא בידי בני האדם, וידיעת הקב"ה אינה קובעת לתת שכר למעשים התלויים ועומדים בבחירת האדם בעולם הזה, אולם בראש השנה שאחר פטירתו, וכן בכל שנה ושנה, אכן נודע הדבר זכויות הרבים שהיו מנת חלקו, הן בתלמידים שהקים, והן בחיבוריו שחיבר, ועשו פירות ופירי פירות ונטעי נעמנים. אכן הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו ועולה למדרגה יותר גבוהה. וכמו שאמרו חז"ל על זה (בברכות סד.), צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל, כי מעשיהם בחיים חיותם אשר עשו לזכות גם את הדורות הבאים לא ימישו מעשות פרי, מדי שנה בשנה. ועליהם נאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, לעלות ממדרגה למדרגה.
מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח, כג). מעשה בהגאון רבי יהודה אריה די מודינא, שהוצק חן בשפתותיו, והנה יום אחד באו אליו גבאי בית כנסת גדול הרחוק מביתו מהלך שעה אחת, והתחננו אליו לבוא ולהתפלל בבית הכנסת שלהם, בשבת, ולדרוש להם בדברי תורה, בהיות שבאים שם קהל רב, כאלף איש, וצמאים הם לשמוע דברי קדשו. ולרוב הפצרותיהם נענה לבקשתם והלך רגלי במשך שעה אחת עד שהגיע לבית הכנסת ההוא, ולפני מוסף פתח פיו בחכמה בדברים ערבים ומתוקים מדבש ונופת צופים. וכל העם פערו פיהם למלקושו. למחרת באו גבאי בהכ"נ והביאו לו מתנה נברשת של מנורה, עשויה מכסף טהור. ואמרו לו רבינו, קח נא מאתנו את המנחה הזאת כהבעת תודה על טרחת כבודו במהלך כה רחוק מביתו. אבל הרי עיני קדשו ראו איך הקהל שתה בצמא את דבריו, לכן יואיל נא כת"ר לבוא גם בשבת הבאה לזכות את הרבים בדרשתו, וה' ישלם פעלו. ולאור הפצרתם בו נענה גם הפעם לבקשתם, וגם בשבת הבאה הלך כברת ארץ, ודרש להם כיד ה' הטובה עליו, אבני קודש משובצות זהב אופיר. וכל העם נהנו מאמרותיו. למחרת שוב באו הגבאים, והביאו אל הרב מנחה יפה שעון זהב עם שרשרת מסביבו, והתנצלו שזהו רק שכר טרחה, ושוב בקשוהו שיבא גם לשבת האחרת לדרוש להם ולשמחם בדברי קדשו, ואחר הפצרתם שוב נענה להם, ודרוש דרש בחכמה ובתבונה, כי היה פיו מפיק מרגליות. לאחר שבת שלישית שוב הביאו לאיש מנחה יקרה. הרב סירב בכל תוקף לקבל את המנחה החדשה, ונוסף על זה הוציא לפניהם את המתנות הראשונות ודרש מהם לקבל אותם חזרה, והסביר טעמו במשל.
אדם נכנס אצל שען וביקש ממנו שעון, הלה הוציא לו שעון יפה, והלוקח שילם את שכרו כאשר הושת עליו. לאחר מכן השליך הקונה את השעון ארצה, ודרך עליו בכל כחו ושיברו, אין מקום למוכר השעון לכעוס עליו, כי הרי קנה ממנו את השעון ושילם עליו במיטב כספו, (שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר). אולם אדם שקנה שעון, ונתנו במתנה לחתן ביום חתונתו, והלה לוקח את השעון ומשליכו ארצה ודורך עליו ומשברו, הרי זה כאילו שופך דמים, כי הרי נותן המתנה חשב לכבד את החתן במתנתו, והוא נוהג בה זלזול רב כזה, הרי הוא מזלזל בנותן המתנה עצמו ופוגע בכבודו, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך. והנמשל, כשאני מקבל שכר אחר דרשותי, יכולים שומעי לקחי לא לבצע את תחינותי בשמירת המצות שהרי הם קנו את הדברים במיטב כספם, ויכולים לנהוג בהם כרצונם. אבל כשאני דורש בחנם, עליהם לקיים כל דרישותי, לקיום התורה והמצות, כגמול לטירחתי הרבה ללכת בדרך רחוקה להשמיעם את דברי. ובזה יש לפרש דרך צחות מה שכתוב (במשלי א, כה), ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. וכתוב עוד (במשלי ח, לג), שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. כלומר, בהיות שאתם פרעתם לי שכר על דרשתי ועצתי, וכבר קבלתי שכר מלא על הדרשה, אתם סבורים שקניתם את דרשותי, כי כספכם בא אלי, לכן תוכחתי לא אביתם, מכיון שדרשותי הם הקנין שלכם, רשאים אתם לעשות בהם כרצונכם. אולם אני אומר לכם, כי מכאן ולהבא שמעו מוסר וחכמו "ואל תפרעו". נמצא שאני כנותן מתנה, שעליכם לקבלה בסבר פנים יפות, ואסור לזלזל בה. ועוד שהבא להוכיח את העם יש לו סמוכים מהפסוק (בישעיה נח, א), קרא בגרון אל תחשוך "כשופר" הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ומכיון שהוא מעין שופר, הרי הלכה פסוקה היא (בש"ע סי' תקפו סט"ז), שופר שציפה אותו זהב פסול. (ראה בשם הגדולים ערך רבי יהודה אריה ממודינא).
בכלל זיכוי הרבים, קירוב רחוקים, שהם עוברי עבירה, להחזירם למוטב, בדרכי נועם, וללמדם תורה. וכן כתב הרמב"ם (בסוף מאמר קידוש ה' עמוד מז) וז"ל: ואין ראוי להרחיק עוברי עבירה ומחללי שבת, אלא יש לקרבם ולזרזם לעשות מצות וגמילות חסדים. וכן אמרו חז"ל שאף הפושע ברצון, כשיבא אל בית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על הפסוק (משלי ו, ל), לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. כלומר לא יבוזו לפושעי ישראל שבאים בסתר לעשות מצות. ע"כ. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין קז:) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וראה עוד בשו"ת הרמב"ם (סי' שעא), שכתב, ואלה הקראים השוכנים פה מצרים, ראויים הם לחלוק להם מחלקי הכבוד, ולהתנהג עמהם בדרך הענוה, ויש למול את בניהם אף בשבת. ע"ש. וראה עוד בדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ג) שכתב, שאף שהכופר בתורה שבעל פה אינו בכלל ישראל, מ"מ בניו ובני בניו שהדיחם אביהם ונולדו וגדלו במינות הרי הם כתינוק שנשבה בין הגוים, שנחשב אנוס. ואע"פ שאח"כ שמע שהוא יהודי וראה את היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס, שהרי גדלוהו על טעותם, לפיכך ראוי לקרבם, ולמשוך אותם בדרכי שלום, ולהחזירם בתשובה, ולהחזירם לאיתן התורה. ע"כ. גם בספר חזון איש (יו"ד ס"ס ב) כתב, שהבנים של הכופרים בתורה שבע"פ מצווים אנו להחיותם, ואפילו לחלל עליהם שבת בשביל הצלתם, מפני שהם כאנוסים, כמ"ש הרמב"ם. ומבואר בהגהות מיימוני (הל' דעות פ"ו) על אלו, שאסור לשנאתן אלא רק לאחר שלא קיבלו תוכחה. ואצלינו כולם קודם תוכחה הם נחשבים כי אין אנו יודעים להוכיח, ויש לדונם כאנוסים. ומבואר בספר אהבת חסד בשם הגר"י מולין, שמצוה לאהוב אותם. ע"כ. ובזמנינו כל אלה ששלחו אותם הוריהם ללמוד בבתי ספר החילוניים, ונעשו עוברי עבירה ומחללי שבת וכו', נידונים כאנוסים, ומצוה רבה לקרבם לתורה. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. וכל שכן שמצוה לקבל את בניהם לתלמודי תורה שלנו, ולחנכם לתורה למען ישכילו כל אשר יעשון. ועינינו הרואות כמה משפחות שהיו רחוקות משמירת תורה ומצות, ועל ידי בניהם שלמדו בתלמוד תורה, החזירו אותם בתשובה שלימה, בבחינת והשיב לב אבות על בנים. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין עג.) ת"ר מנין לרואה את חבירו טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך, והא מהתם נפקא, אבדת גופו מנין, שנאמר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא בנפשיה, אבל מטרח ומיגר אגורי לא, קמ"ל. וקל וחומר הדברים בהשבת נפשו ונשמתו בשמירת התורה והמצות. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' רד). וע"ע בספר דברי מרדכי גלאנטי (דף קא ע"ג).
