בטעם שאין אוכל מקבל טומאה עד שיוכשר במשקה

[גרינפלד]

ידועה מחלוקת הראשונים [עיקר הדברים שמעתי ממו"ר הגר"ד פוברסקי שליט"א]
שלרשב"ם והחינוך הטעם שצריך הכשר כי לפני זה לא נחשב אוכל גמור, כי הדרך לרחוץ אוכל במשקה קודם אכילתו;
והרמב"ן (פי"א סוף פסוק לז) כתב שהטעם כמו שלכלוך נדבק רק לדבר שיש בו לחלוחית - גם הטומאה אינה נתפסת אלא אם יש לחלוחית, ואפילו שהתייבש - לא פלוג רחמנא.

והחינוך מביא את לשון הגמרא חולין קי"ח א')"פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי",
ומו"ר הגרב"ד שליט"א הביא בזה את המחלוקת אם יש יד להכשר בגמ' שם ב', והסבר אחד הגמ' אומרת שנחלקו אם הכשר תחילת טומאה הוא או לא,
ולכאורה זה תלוי בהנ"ל שלרמב"ן מסתבר שיהיה הכשר, שמכיון שהטומאה נכנסת דרך היד יכולה להיכנס בלחלוחית שעל היד,
אבל לרשב"ם והחינוך לכאורה צריך לרחוץ את גוף האוכל כי יד הרי לא נאכל.

ועי' תוס' הרא"ש חולין ל"ו א' שדן אם בספק הכשר יש כלל שספק רשות היחיד טמא, והרא"ש עצמו נוקט שלא,
ולכאורה לפי הרשב"ם והחינוך יותר פשוט שלא, ומשא"כ לרמב"ן יש לדון,
ועיי"ש בדימוי הרא"ש לסוטה שספק אם בעלה קינא לה.

ואשמח אם יוסיפו בזה.

 

[אד יעלה]

בגמרא חולין לג. מבואר שחיבת הקודש מכשרת ומבואר בפשטות כהרשב''ם שבדרך כלל בלי המיים לא נגמרה מלאכתו אבל בקדשים אגב חביבותו נחשב שנגמרה מלאכתו כבר קודם אבל לפי הרמב''ן צ''ב. ואולי לפי ו כיון שזה קדש הסט''א יותר נמשך וצ''ב
ודם שחיטת קדשים אינו מכשיר כיון שיש ילפותא על הארץ תשפכנו כמיים אבל דם קדשים לא נשפך כמיים כמבואר בגמרא חולין לג.