מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בספר דרשות הרז"ה [לרבי זאב וולף אולסקר זצ"ל, רעהו של ה"נודע ביהודה"] פרשת וירא, כתב שבדיני בני נח אם אין ללוה לשלם, יכול המלוה לתפשו כעבד, דדוקא בדיני ישראל מי שחייב לחבירו מנה אינו יכול לתפשו כעבד, משום דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, וכמו שכתבו הראשונים (עי' שו"ת הרא"ש כלל ס"ח סי' י') דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בחובו, וגדולה מזו כתב ר"ת (מובא בהגהות מיימוניות אישות י"ד ד') דמטעם זה אינו חייב אפילו להשכיר את עצמו למלאכה בשביל לפרוע חובו. אבל בלא זה מסברא היה נמכר לעבד כדי לשלם חובו, וא"כ בבני נח דאין שייך "עבדי הם", באמת יכול המלוה לתפוס את הלוה בחובו.
ולפי זה נראה דגם אם עכו"ם חייב ממון לישראל ואין לו לשלם, יכול הישראל המלוה לקחת אותו לעבד עבור זה, בדין גמור. ובאור שמח נחלות פ"ג ה"ה כתב כן מטעם אחר, דכיון דבדיניהן של העכו"ם כך מנהגם שמי שאין לו לשלם לוקחים אותו לעבד, וקי"ל בב"ק קיג. דאם באו לפניך לדין ישראל ועכו"ם ואתה יכול לחייבו בדיניהם ולומר לו כך הוא דינכם, על כן עכו"ם שחייב לישראל יכול לתפסו לעבד. אך לפי מה שנתבאר כך הוא בדינינו ממש, דכיון דיכול להמכר לעבד הרי זה ממון כשאר ממונו וחייב הוא זאת, ורק ישראל אינו נמכר לעבד משום "ולא עבדים לעבדים", ונפק"מ שאף במקום שאין דיניהם של העכו"ם כן, מצד דינינו כך נדון שהעכו"ם נלקח לעבד בחובו. ולפי זה משכחת לה שגוי נעשה עבד כנעני החייב במצוות כאשה בעל כרחו, דהיינו שהיה חייב ממון לישראל ולא היה לו לשלם, ונטלו המלוה בחובו לעבד, ומלו והטבילו.
[ויש להסתפק במעוכב גט שחרור, דהיינו עבד כנעני שהפקירוהו ועדיין לא קבל גט שחרור, או שקבל גט שחרור ועדיין לא טבל, שאין לו דין ישראל גמור, דלכאורה נראה דאין בו הך דינא ד"לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, דהרי אין לו קדושת ישראל גמורה אלא אדרבה מצד קדושתו יש לו קדושת ישראל של עבד, ואינו בכלל כי לי "בני ישראל" עבדים, דבני ישראל ממעט עבדים, א"כ אם יתחייב חוב יהיה חייב להשכיר עצמו או למכור עצמו בעבד עברי כדי לפרעו. וכן נפק"מ לענין פועל דיכול לחזור בו בחצי היום משום הך טעמא ד"כי לי בני ישראל עבדים", ובפועל גוי אינו יכול לחזור כמ"ש בפנים יפות בראשית ל"א ל' ובספר עבודת עבודה ע"ז סב. א"כ הוא הדין במי שעדיין קדושתו היא כעבד כנעני. אמנם יתכן דהא דממעטינן "ונמכר בגניבתו" ולא בחובו הוא גזה"כ בפני עצמו ולא משום "ולא עבדים ועבדים", אכן בהגהות מיימוניות שם נראה דעיקר הטעם משום ולא עבדים לעבדים, עי"ש].
בספר דרשות הרז"ה [לרבי זאב וולף אולסקר זצ"ל, רעהו של ה"נודע ביהודה"] פרשת וירא, כתב שבדיני בני נח אם אין ללוה לשלם, יכול המלוה לתפשו כעבד, דדוקא בדיני ישראל מי שחייב לחבירו מנה אינו יכול לתפשו כעבד, משום דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, וכמו שכתבו הראשונים (עי' שו"ת הרא"ש כלל ס"ח סי' י') דדרשינן ונמכר בגניבתו ולא בחובו, וגדולה מזו כתב ר"ת (מובא בהגהות מיימוניות אישות י"ד ד') דמטעם זה אינו חייב אפילו להשכיר את עצמו למלאכה בשביל לפרוע חובו. אבל בלא זה מסברא היה נמכר לעבד כדי לשלם חובו, וא"כ בבני נח דאין שייך "עבדי הם", באמת יכול המלוה לתפוס את הלוה בחובו.
ולפי זה נראה דגם אם עכו"ם חייב ממון לישראל ואין לו לשלם, יכול הישראל המלוה לקחת אותו לעבד עבור זה, בדין גמור. ובאור שמח נחלות פ"ג ה"ה כתב כן מטעם אחר, דכיון דבדיניהן של העכו"ם כך מנהגם שמי שאין לו לשלם לוקחים אותו לעבד, וקי"ל בב"ק קיג. דאם באו לפניך לדין ישראל ועכו"ם ואתה יכול לחייבו בדיניהם ולומר לו כך הוא דינכם, על כן עכו"ם שחייב לישראל יכול לתפסו לעבד. אך לפי מה שנתבאר כך הוא בדינינו ממש, דכיון דיכול להמכר לעבד הרי זה ממון כשאר ממונו וחייב הוא זאת, ורק ישראל אינו נמכר לעבד משום "ולא עבדים לעבדים", ונפק"מ שאף במקום שאין דיניהם של העכו"ם כן, מצד דינינו כך נדון שהעכו"ם נלקח לעבד בחובו. ולפי זה משכחת לה שגוי נעשה עבד כנעני החייב במצוות כאשה בעל כרחו, דהיינו שהיה חייב ממון לישראל ולא היה לו לשלם, ונטלו המלוה בחובו לעבד, ומלו והטבילו.
[ויש להסתפק במעוכב גט שחרור, דהיינו עבד כנעני שהפקירוהו ועדיין לא קבל גט שחרור, או שקבל גט שחרור ועדיין לא טבל, שאין לו דין ישראל גמור, דלכאורה נראה דאין בו הך דינא ד"לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, דהרי אין לו קדושת ישראל גמורה אלא אדרבה מצד קדושתו יש לו קדושת ישראל של עבד, ואינו בכלל כי לי "בני ישראל" עבדים, דבני ישראל ממעט עבדים, א"כ אם יתחייב חוב יהיה חייב להשכיר עצמו או למכור עצמו בעבד עברי כדי לפרעו. וכן נפק"מ לענין פועל דיכול לחזור בו בחצי היום משום הך טעמא ד"כי לי בני ישראל עבדים", ובפועל גוי אינו יכול לחזור כמ"ש בפנים יפות בראשית ל"א ל' ובספר עבודת עבודה ע"ז סב. א"כ הוא הדין במי שעדיין קדושתו היא כעבד כנעני. אמנם יתכן דהא דממעטינן "ונמכר בגניבתו" ולא בחובו הוא גזה"כ בפני עצמו ולא משום "ולא עבדים ועבדים", אכן בהגהות מיימוניות שם נראה דעיקר הטעם משום ולא עבדים לעבדים, עי"ש].
◆ ◆ ◆
עוד כתב בדרשות הרז"ה שם, שבדיני בני נח יכול המלוה להפשיט כל בגדי הלוה מעליו, וליכא דינא ד"מסדרין לבעל חוב" כמו בישראל, דזהו גזה"כ ולא נאמרה אלא לישראל ולא לבני נח. ויש להסתפק איך הדין בגוי החייב לישראל, האם מסדרין לו או לאו, דאפשר דכיון דהמלוה הוא ישראל ונצטוה על דין "מסדרין לבע"ח" יהיה צריך להשאיר לעכו"ם את כסותו ומזונותיו.
והנה במנ"ח מצוה ש"נ כתב, דלמ"ד שעכו"ם מעריך, אם אין לו מה לשלם מסדרין לעכו"ם, כדין שאר חייבי ערכין שמסדרין להם, א"כ לכאורה הוא הדין לדין "מסדרין לבעל חוב" שלומדין אותו בב"מ קיד. בגזירה שוה מערכין.
ולפי"ז יש מקום ליישב קושיית מהרש"א בב"מ שם, למה לי גז"ש דמיכה מיכה מערכין דמסדרין לבעל חוב, תיפו"ל דאיכא למילף בק"ו ומה ערכין שאין מחזירין [את העבוט] מסדרין, בעל חוב דמחזירין אינו דין דמסדרין, וכמו דפריך בגמ' שם למ"ד שאין מסדרין לבע"ח. ולהנ"ל י"ל דנפק"מ לעכו"ם דאין מחזירין לו את העבוט, ומ"מ מסדרין.
אמנם באמת י"ל דאפילו אם בערכין מסדרין לגוי, מ"מ בבעל חוב אין מסדרין, דהא הגז"ש דמיכה מיכה היא דבערכין כתיב "אם מך הוא מערכך", וגבי לוה ומלוה כתיב "וכי ימוך אחיך", א"כ הגז"ש היא דוקא לבעל חוב של "אחיך", אבל בעל חוב נכרי אינו בדין זה, וצ"ע לדינא.