אליהו חיים יוסף
New member
חכם אחד כתב לי קושיא, ואשמח אם חברי הפורום דנן ישאו ויתנו בזה.
בשו"ת יחו"ד ח"ז סי' קצ"א [מצורף] כתב להוכיח דלא קי"ל כדעת מרן השו"ע בסי' רע"ג דלא אמרינן אע"פ שיצא מוציא בבקי, מהא דברכת האירוסין אין החתן מברך אלא החזן או הרב, אע"פ שהחתן בקי. עי"ש.
וצע"ג על הרב דכל רז לא אניס ליה, דאשתמטתיה שכבר עמדו בזה הראשונים וכתבו לפחות 4 טעמים לזה;
המרדכי בכתובות רמז קל"א [בהגהה] כתב: הכי אמר רב שר שלום גאון, מקום שאין בקי לברך ברכת אירוסין או נשואין אלא החתן בלבד מברך לעצמו, אבל אם יש אחר לברך אל יברך החתן 'משום דמיחזי כיוהרא'. כן מצא רש"י בתשובת הגאונים ע"כ. והמנהיג בהלכות אירוסין ונישואין [עמ' תק"מ במהדורת מוה"ק] כתב: ואעפ"י שבכל המצוות העושה המצוה הוא המברך עליה – 'מתוך שהוא טרוד החתן ובהול' לא יוכל לכוין על הברכה עי"ש. והריטב"א בכתובות ז' ע"ב הביא את דברי הרמב"ם בהלכות אישות פ"ג הכ"ג שהחתן או שלוחו מברכים את ברכת האירוסין, וכתב שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שזו ברכת המצוות, וכבר דחינו דברים אלו בידים [אלא ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקב"ה יותר משאר האומות בענין פריה ורביה], ומנהג פשוט הוא בכל הארצות שמברך אותה השליח צבור והוא הנכון [ולעיל מיניה כתב שאף המברכים קודם הקידושין [כמנהגנו] אין זה מחייב שהם סוברים שהיא ברכת המצוות, אלא כיון שעומדת במקום ברכת המצות מקדימין אותה להקדים ברכה למעשה עי"ש]. והארח"ח בהלכות קידושין אות כ"א כתב: ועכשו נהגו שלא לברך עד אחר הקידושין וטעם הדבר שאלו היה החתן מקדש מברך אותה היה דין שיברך אותה קודם שיקדש אבל מאחר שלא נהגו לברך אותה החתן עצמו 'כדי שלא לבייש שאינו בקי בה' ומברך אותה אחר בשבילו אין האחר מברך עד אחר הקדושין דילמא הדרי בהו ויבוא לידי ברכה לבטלה ע"כ. אלא דאנן לא חיישינן לזה, ואע"פ שהרב מברך – מברך עובר לעשייתן, ולא חוששים דילמא הדרי בהו. אולם לא ניתן להביא כלל ראיה מענין ברכת הקידושין לענין אע"פ שיצא מוציא בבקי.
וצע"ג על הרב דכל רז לא אניס ליה, דאשתמטתיה שכבר עמדו בזה הראשונים וכתבו לפחות 4 טעמים לזה;
המרדכי בכתובות רמז קל"א [בהגהה] כתב: הכי אמר רב שר שלום גאון, מקום שאין בקי לברך ברכת אירוסין או נשואין אלא החתן בלבד מברך לעצמו, אבל אם יש אחר לברך אל יברך החתן 'משום דמיחזי כיוהרא'. כן מצא רש"י בתשובת הגאונים ע"כ. והמנהיג בהלכות אירוסין ונישואין [עמ' תק"מ במהדורת מוה"ק] כתב: ואעפ"י שבכל המצוות העושה המצוה הוא המברך עליה – 'מתוך שהוא טרוד החתן ובהול' לא יוכל לכוין על הברכה עי"ש. והריטב"א בכתובות ז' ע"ב הביא את דברי הרמב"ם בהלכות אישות פ"ג הכ"ג שהחתן או שלוחו מברכים את ברכת האירוסין, וכתב שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שזו ברכת המצוות, וכבר דחינו דברים אלו בידים [אלא ברכה זו אינה אלא כעין קידוש על מה שקדשנו הקב"ה יותר משאר האומות בענין פריה ורביה], ומנהג פשוט הוא בכל הארצות שמברך אותה השליח צבור והוא הנכון [ולעיל מיניה כתב שאף המברכים קודם הקידושין [כמנהגנו] אין זה מחייב שהם סוברים שהיא ברכת המצוות, אלא כיון שעומדת במקום ברכת המצות מקדימין אותה להקדים ברכה למעשה עי"ש]. והארח"ח בהלכות קידושין אות כ"א כתב: ועכשו נהגו שלא לברך עד אחר הקידושין וטעם הדבר שאלו היה החתן מקדש מברך אותה היה דין שיברך אותה קודם שיקדש אבל מאחר שלא נהגו לברך אותה החתן עצמו 'כדי שלא לבייש שאינו בקי בה' ומברך אותה אחר בשבילו אין האחר מברך עד אחר הקדושין דילמא הדרי בהו ויבוא לידי ברכה לבטלה ע"כ. אלא דאנן לא חיישינן לזה, ואע"פ שהרב מברך – מברך עובר לעשייתן, ולא חוששים דילמא הדרי בהו. אולם לא ניתן להביא כלל ראיה מענין ברכת הקידושין לענין אע"פ שיצא מוציא בבקי.
