מתוך ה'מגדלות מרקחים':
זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה' ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו (יז ה)
בפירוש רש"י הביא המעשה בעוזיה המלך שחלק על הכהונה ונכנס להקטיר, ולקה בצרעת. והנה בקראי דדברי הימים (ב כו טז) כתיב, וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת, ויבוא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל, ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלקים, ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת, ע"כ לשון הכתובים שם. ויתכן לפרש דזה שנכנסו אחריו הכהנים, כניסתן עצמה היתה בכדי למנוע ממנו להקטיר, שהרי בתמיד פ"ו מ"ג מבואר דאין מקטיר המקטיר עד שפירשו כל העם מן בין האולם ולמזבח, דכל זמן שיש שם אדם אין להקטיר משום "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד". ולכן בא אחריו עזריהו הכהן גדול ועמו שמונים כהנים, שלא יוכל להקטיר כל זמן שהם בהיכל. ובאמת משמע שהוא לא הקטיר, רק בידו היתה מקטרת להקטיר וזעף על הכהנים, אבל להקטיר לא היה יכול כיון שהם היו שם, וכנ"ל.
ויש לעיין איך היה מותר לעזריהו ולשמונים הכהנים להכנס להיכל שלא לעבודה, הרי ביאה ריקנית בהיכל אסורה בלאו מן התורה. ונראה ליישב דהנה בעירובין קה. בברייתא מבואר דמותר להכנס להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה, וילפינן לה מדכתיב "אך אל הפרוכת" וגו'. ומעתה נראה דגם להפריש את הזר שלא יקטיר מותר ג"כ להכנס להיכל, דגם זה הוא מצורך המקדש שלא תיעשה בו הקטרה פסולה.
ויש להוסיף שמה שנכנסו הכהנים להתרות בעוזיהו, אין זה רק מדין לאפרושי מאיסורא בעלמא ככל האיסורים, אלא דיש להם ציווי מיוחד על זה, וכדכתיב (לקמן יח א) "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש", ופירש רש"י "אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע", וקיום ציווי זה של שמירת המקדש מעבודת זרים לא גרע מכניסה לתקן ולהוציא את הטומאה.
זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה' ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו (יז ה)
בפירוש רש"י הביא המעשה בעוזיה המלך שחלק על הכהונה ונכנס להקטיר, ולקה בצרעת. והנה בקראי דדברי הימים (ב כו טז) כתיב, וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת, ויבוא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל, ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלקים, ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת, ע"כ לשון הכתובים שם. ויתכן לפרש דזה שנכנסו אחריו הכהנים, כניסתן עצמה היתה בכדי למנוע ממנו להקטיר, שהרי בתמיד פ"ו מ"ג מבואר דאין מקטיר המקטיר עד שפירשו כל העם מן בין האולם ולמזבח, דכל זמן שיש שם אדם אין להקטיר משום "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד". ולכן בא אחריו עזריהו הכהן גדול ועמו שמונים כהנים, שלא יוכל להקטיר כל זמן שהם בהיכל. ובאמת משמע שהוא לא הקטיר, רק בידו היתה מקטרת להקטיר וזעף על הכהנים, אבל להקטיר לא היה יכול כיון שהם היו שם, וכנ"ל.
ויש לעיין איך היה מותר לעזריהו ולשמונים הכהנים להכנס להיכל שלא לעבודה, הרי ביאה ריקנית בהיכל אסורה בלאו מן התורה. ונראה ליישב דהנה בעירובין קה. בברייתא מבואר דמותר להכנס להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה, וילפינן לה מדכתיב "אך אל הפרוכת" וגו'. ומעתה נראה דגם להפריש את הזר שלא יקטיר מותר ג"כ להכנס להיכל, דגם זה הוא מצורך המקדש שלא תיעשה בו הקטרה פסולה.
ויש להוסיף שמה שנכנסו הכהנים להתרות בעוזיהו, אין זה רק מדין לאפרושי מאיסורא בעלמא ככל האיסורים, אלא דיש להם ציווי מיוחד על זה, וכדכתיב (לקמן יח א) "ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש", ופירש רש"י "אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע", וקיום ציווי זה של שמירת המקדש מעבודת זרים לא גרע מכניסה לתקן ולהוציא את הטומאה.
◆ ◆ ◆
עוד כתיב שם, ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו ויבהילוהו משם, וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'. והנה מה שהבהילוהו מהר לצאת, אינו מפני טומאת מקדש מחמת שהיה מצורע, שהרי כל זמן שלא אמר הכהן טמא אין הנגע מטמא כמבואר בנגעים פ"ג מ"א, והרי פשוט שלא טימאוהו בתוך ההיכל שהרי זה כמי שמכניס טומאה למקדש, וכמו שכתב בעל הנודע ביהודה בספרו דורש לציון דרוש ג', דודאי שאין רואין את הנגעים בתוך העזרה, דכמו שאסור לנדור נזירות בבית הקברות כמבואר בנזיר יז. דבזה שנודר הוי כנזיר כנכנס, הכי נמי אסור לגרום שיהיה מצורע בעזרה שהוא חייב כרת, ואיך יטמאנו הכהן שם דבזה הוי כמכניסו, עכ"ד.
ואפשר לומר שהם הבהילוהו לצאת מחמת שעצם כניסתו היתה שלא כדין שהרי הוא זר, אלא דעד עתה לא היה נכנע להם, אבל מיד כשנתנגע ונכנע הבהילוהו לצאת. והיינו דאיכא אתנחתא בין "ויבהילוהו משם", לבין "וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו השם", דזה שהבהילוהו משם לא היה מחמת הנגע, שהרי גם בלא זה וקודם לכן רצו להוציאו משם בבהלה מחמת כניסת זר, ורק מה שהוא נדחף לצאת היה מפני שנגעו ה', דלפני כן לא נכנע להם.
אמנם המלבי"ם שם ביאר, דמה שהבהילוהו לצאת היה ג"כ מחמת הנגע, שהיו מחוייבים שלא לעכב מלטמא אותו. והנה לכאורה צ"ע מה החיוב למהר בבהלה, וכי כל מי שנראה בו נגע חייב לבוא אל הכהן בבהילות. אכן הביאור הוא להמבואר במו"ק ז: אליבא דחכמים, שלאחר שהכהן כבר ראה את הנגע אינו רשאי לשתוק ולהמתין, וצריך לומר "טמא" מיד. ולפי"ז מדוקדק מאד לשון הכתוב, "ויפן אליו עזריהו וגו' והנה הוא מצורע", היינו דכבר פנה אליו וראהו, וכיון שראה שוב אינו רשאי לשתוק, וצריך לטמאותו מיד, אלא דבמקדש אי אפשר משום דהוי ליה מכניס טומאה, ולכן הבהילוהו לצאת, כדי שיוכלו לטמאותו מיד, וכדברי המלבי"ם הנ"ל.