מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד (יג יז)
הנה ממה שעיר הנידחת נעשית "תל עולם", מבואר שגם את הבתים של עיר הנדחת שורפים. וקשה, הרי מחובר של עיר הנדחת אינו טעון שריפה, כדתניא בסנהדרין קיג. "היו בה אילנות מחוברין מותרים", ופירש רש"י הטעם משום דכתיב תקבוץ ושרפת, שאינו מחוסר אלא קביצה, יצא זה שמחוסר תלישה, וכן הוא בחולין פט. שעפר של עיר הנדחת מותר, מהטעם הנ"ל דמחוסר תלישה. וא"כ מ"ט שורפים את הבתים הרי הם "מחוברים".
והשואל בשו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ג כתב, דהטעם ששורפין את הבתים הוא משום דהוי "תלוש ולבסוף חיברו", דחשיב כתלוש. וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל בסוף סנהדרין, דהטעם שהעיר נעשית תל עולם הוא "כיון שקורות הבתים והעליות והדלתות ומפתן הבתים צריך להפיל ולקבץ אותם לתוך רחובה ולשרוף", וכיון דכבר היו תלושין אין זה נחשב מחוסר תלישה, אלא מחוסר קביצה לחודא.
ויש לעיין בזה, האם תלוש ולבסוף חיברו חשיב מחוסר תלישה, דהנה בסנהדרין מו: איתא דעץ מחובר שתלו עליו את המחויב תליה, אינו טעון קבורה, משום דמחוסר קציצה, אבל עץ תלוש טעון קבורה, ורבי יוסי סובר דגם עץ תלוש הנעוץ בקרקע אינו טעון קבורה משום דמחוסר תלישה. מבואר לכאורה שנחלקו האם תלוש ולבסוף חיברו חשיב "מחוסר תלישה". וא"כ קשה לדעת רבי יוסי דגם זה חשוב מחוסר תלישה, א"כ מ"ט צריכים לשרוף את הבתים של עיר הנדחת. [והנה ברשב"א בגיטין כא: מבואר דגט שכתבו על תלוש ולבסוף חיברו פסול, משום דחשיב מחוסר קציצה, ונראה מדבריו שם דזה אפילו לחכמים לגבי עץ שתולים בו, משום דעץ שתולים בו לא מיירי בביטלו לקרקע, והיכא דלא ביטלו לכו"ע תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש כמבואר בחולין טז: עי"ש, ולפי"ז הכא לגבי עיר הנידחת דבתים הרי הם קבועים ומבוטלים לקרקע, לכו"ע חשיב מחוסר תלישה]. וצ"ל כמ"ש השואל בשו"ת הרשב"א שם, דהכא משום חומרא דעבודה זרה חשיב "תלוש", וכעין זה מצינו בדברי הכס"מ מעילה פ"ה ה"ה בדעת הרמב"ם, דהא דהמשתחוה לבית אסרו הוא אפילו למ"ד בעלמא דתלוש ולבסוף חיברו חשוב כמחובר, מ"מ הכא הוי כתלוש, משום חומרא דע"ז, וצ"ל דדבר זה הוא מדאורייתא, וצ"ע. ואולי זה גופא נלמד מדכתיב והיתה תל עולם, דמשמע שהבתים נחרבים, והיינו משום דהתורה החמירה בעבודה זרה להחשיבם כתלוש.
ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד (יג יז)
הנה ממה שעיר הנידחת נעשית "תל עולם", מבואר שגם את הבתים של עיר הנדחת שורפים. וקשה, הרי מחובר של עיר הנדחת אינו טעון שריפה, כדתניא בסנהדרין קיג. "היו בה אילנות מחוברין מותרים", ופירש רש"י הטעם משום דכתיב תקבוץ ושרפת, שאינו מחוסר אלא קביצה, יצא זה שמחוסר תלישה, וכן הוא בחולין פט. שעפר של עיר הנדחת מותר, מהטעם הנ"ל דמחוסר תלישה. וא"כ מ"ט שורפים את הבתים הרי הם "מחוברים".
והשואל בשו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ג כתב, דהטעם ששורפין את הבתים הוא משום דהוי "תלוש ולבסוף חיברו", דחשיב כתלוש. וכן כתב רבינו יהונתן מלוניל בסוף סנהדרין, דהטעם שהעיר נעשית תל עולם הוא "כיון שקורות הבתים והעליות והדלתות ומפתן הבתים צריך להפיל ולקבץ אותם לתוך רחובה ולשרוף", וכיון דכבר היו תלושין אין זה נחשב מחוסר תלישה, אלא מחוסר קביצה לחודא.
ויש לעיין בזה, האם תלוש ולבסוף חיברו חשיב מחוסר תלישה, דהנה בסנהדרין מו: איתא דעץ מחובר שתלו עליו את המחויב תליה, אינו טעון קבורה, משום דמחוסר קציצה, אבל עץ תלוש טעון קבורה, ורבי יוסי סובר דגם עץ תלוש הנעוץ בקרקע אינו טעון קבורה משום דמחוסר תלישה. מבואר לכאורה שנחלקו האם תלוש ולבסוף חיברו חשיב "מחוסר תלישה". וא"כ קשה לדעת רבי יוסי דגם זה חשוב מחוסר תלישה, א"כ מ"ט צריכים לשרוף את הבתים של עיר הנדחת. [והנה ברשב"א בגיטין כא: מבואר דגט שכתבו על תלוש ולבסוף חיברו פסול, משום דחשיב מחוסר קציצה, ונראה מדבריו שם דזה אפילו לחכמים לגבי עץ שתולים בו, משום דעץ שתולים בו לא מיירי בביטלו לקרקע, והיכא דלא ביטלו לכו"ע תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש כמבואר בחולין טז: עי"ש, ולפי"ז הכא לגבי עיר הנידחת דבתים הרי הם קבועים ומבוטלים לקרקע, לכו"ע חשיב מחוסר תלישה]. וצ"ל כמ"ש השואל בשו"ת הרשב"א שם, דהכא משום חומרא דעבודה זרה חשיב "תלוש", וכעין זה מצינו בדברי הכס"מ מעילה פ"ה ה"ה בדעת הרמב"ם, דהא דהמשתחוה לבית אסרו הוא אפילו למ"ד בעלמא דתלוש ולבסוף חיברו חשוב כמחובר, מ"מ הכא הוי כתלוש, משום חומרא דע"ז, וצ"ל דדבר זה הוא מדאורייתא, וצ"ע. ואולי זה גופא נלמד מדכתיב והיתה תל עולם, דמשמע שהבתים נחרבים, והיינו משום דהתורה החמירה בעבודה זרה להחשיבם כתלוש.
◆ ◆ ◆
אמנם מדברי הרשב"א שם נראה שביאר באופן אחר, שכתב שם דהא דהבתים של עיר הנדחת נאסרים אי"ז משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו, "אלא גזירת דין שדנה התורה את העיר בשריפה, ואת כל שללה בקביצה ברחוב ובשריפה", עכ"ל.
וביאור הדברים דבקרא כתיב "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה", והוו להו ב' דינים, שריפת העיר, ושריפת שללה, וכל הדין של מחוסר קביצה נאמר לגבי "שללה" דביה כתיב "ואת כל שללה תקבוץ", אבל בעיר עצמה לא איכפת לן במחוסר קביצה, דהוי דין שריפה בפני עצמו וגם במחובר, וכ"כ בדבר אברהם ח"ב סי' י"ב אות י"א. [ולפי זה קשה מ"ט עפר עיר הנידחת אינו אסור כמבואר בחולין שם, וצ"ל דהעפר אינו חשוב "עיר עצמה", אלא רק שללה, ד"עיר" היינו הבתים, כן כתב בדבר אברהם שם].
ונפקא מינה בין ב' הביאורים, דלפירוש הר"י מלוניל צריך לתלוש הקורות של הבתים ולקבוץ אותם אל תוך רחובה ושם לשרוף, ולהרשב"א נשרפים במקומם, דשריפתה מדין "עיר" ולא מדין "שללה". ועוד נפקא מינה בבתים שבתוכה שהם מחוברים מעיקרן כגון בית הבנוי בכותל מערה עי' חולין שם, דלהר"י מלוניל אין טעונים שריפה, ולהרשב"א טעונים שריפה.
◆ ◆ ◆
ובעיקר החידוש הנ"ל בדעת הרשב"א, דאיכא ב' דינים בעיר הנידחת, שריפת העיר, ושריפת השלל, ושריפת העיר עצמה אינה בגדרי שללה של העיר, כתב בדבר אברהם שם דלפי"ז גם בתים של עיר הנידחת השייכים לבני עיר אחרת טעונים שריפה, אע"פ שמצד "שללה" אין שורפין ממון של בני עיר אחרת הנמצא בעיר הנידחת, מ"מ הכא הוי דין אחר של שריפת "העיר" עצמה.
ובזה יש לבאר דברי מהרש"ל בביאורו על הסמ"ג [עמודי שלמה עשה ט"ו] שכתב להסתפק במה שעושים את העיר הנידחת ל"תל עולם", האם גם חלק מיעוט העיר שלא עבדו בכלל, או דרק המקום של אותם שעבדו עושין אותה תל עולם, ומסיים שלפי הסברא עושין את כל העיר תל עולם ולא תבנה עוד, והמיעוט יעקרו למקום אחר, עכ"ד. ולכאורה תמוה מאי מספקא ליה, הרי נכסי צדיקים שבתוכה של עיר הנידחת ג"כ נשרפים, וא"כ הבתים שבעיר הנידחת עצמה הו"ל נכסי צדיקים שבתוכה ואמאי לא ישרפו. ולהנ"ל ניחא, דנכסי צדיקים ילפינן מקרא דכתיב "החרם אותה ואת כל אשר בה", וזה נאמר על השלל, אך שריפת העיר עצמה הוי דין אחר ובזה לא מצינו ריבוי לבתי צדיקים, ולכן מספקא ליה האם טעונים שריפה. ומ"מ מסיק שהם טעונים שריפה, דאדרבה כיון דהגדר הוא שריפת בתי העיר א"כ לא תליא כלל בבעלים האם הם צדיקים או רשעים, דסו"ס הו"ל "העיר", וכמו שנתבאר דאף בתים השייכים לאנשי עיר אחרת נשרפים, כיון דזהו העיר עצמה ואין שריפתה מצד נכסי בני העיר, וכל שכן בתי צדיקים שבתוכה.