מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי פתוח תפתח את ידך לו (טו ח)
בגמ' כתובות סז: איתא, שמר עוקבא היה עני אחד בשכנותו, והיה רגיל מר עוקבא כל יום להניח לו ארבעה זוז בחור של מפתן הדלת, יום אחד נתן העני אל ליבו ואמר אלך ואראה מי הוא שעושה לי טובה זו, ובאותו היום התאחר מר עוקבא לבית המדרש, ולכן ליותה אותו אשתו, וכיון שראה העני שהם מטים את הדלת להניח את המעות, מיד יצא אחריהם, והם ברחו מלפניו ונכנסו לתנור שהיה גרוף מאש, והיו רגליו של מר עוקבא נשרפות, ורגליה של אשתו לא היו נשרפות, אמרה לו אשתו הנח את רגליך על רגלי שלי, חלשה דעתו של מר עוקבא שאשתו עדיפה ממנו, אמרה לו אני מצויה בתוך הבית ומחלקת לעניים לחם ובשר שהנאתם קרובה, אבל אתה נותן להם מעות והם צריכים לטרוח ולקנות בהם סעודה, עכ"ד הגמ'.
ונראה לבאר בזה, דבאמת גם הצדקה שעשה אשתו של מר עוקבא, הלא היא משל בעלה מר עוקבא, וא"כ מדוע לא היה לו ג"כ הזכות של צדקה בהנאה קרובה. אלא דבאמת כשנתבונן נראה, דבסופו של דבר הרי גם רגליו של מר עוקבא לא היו נשרפות, על ידי שהניח רגליו על גבי רגליה, הרי שהזכות של הצדקה שקרובה הנאתה הועיל גם לו, אלא דכמו שהוא עשה צדקה זו על ידי אשתו, כך הגיע לו ההצלה על ידי אשתו, בדקדוק רב באותה הדרך שעשאה ממש.
ויש להוסיף, שהרי מדברי הגמ' מבואר שבכל יום לא היתה אשתו באה עמו, ורק באותו היום נזדמן שאיחר ובאה עמו, ומשמע דכל זה היה נסבב בהשגחה מלכתחילה, שבאותו היום שיצטרך להכנס לתנור, יוכל להנצל על ידי שיניח רגליו על רגליה. א"כ אדרבה הועילה לו הזכות לשלוח לו במיוחד הצלה שלא יכוו רגליו, רק שהקב"ה משלם באותה המדה שבה מדד, שכמו שצדקה זו קיים ע"י אשתו, כך ההצלה באה ע"י אשתו, וכנ"ל.
כי פתוח תפתח את ידך לו (טו ח)
בגמ' כתובות סז: איתא, שמר עוקבא היה עני אחד בשכנותו, והיה רגיל מר עוקבא כל יום להניח לו ארבעה זוז בחור של מפתן הדלת, יום אחד נתן העני אל ליבו ואמר אלך ואראה מי הוא שעושה לי טובה זו, ובאותו היום התאחר מר עוקבא לבית המדרש, ולכן ליותה אותו אשתו, וכיון שראה העני שהם מטים את הדלת להניח את המעות, מיד יצא אחריהם, והם ברחו מלפניו ונכנסו לתנור שהיה גרוף מאש, והיו רגליו של מר עוקבא נשרפות, ורגליה של אשתו לא היו נשרפות, אמרה לו אשתו הנח את רגליך על רגלי שלי, חלשה דעתו של מר עוקבא שאשתו עדיפה ממנו, אמרה לו אני מצויה בתוך הבית ומחלקת לעניים לחם ובשר שהנאתם קרובה, אבל אתה נותן להם מעות והם צריכים לטרוח ולקנות בהם סעודה, עכ"ד הגמ'.
ונראה לבאר בזה, דבאמת גם הצדקה שעשה אשתו של מר עוקבא, הלא היא משל בעלה מר עוקבא, וא"כ מדוע לא היה לו ג"כ הזכות של צדקה בהנאה קרובה. אלא דבאמת כשנתבונן נראה, דבסופו של דבר הרי גם רגליו של מר עוקבא לא היו נשרפות, על ידי שהניח רגליו על גבי רגליה, הרי שהזכות של הצדקה שקרובה הנאתה הועיל גם לו, אלא דכמו שהוא עשה צדקה זו על ידי אשתו, כך הגיע לו ההצלה על ידי אשתו, בדקדוק רב באותה הדרך שעשאה ממש.
ויש להוסיף, שהרי מדברי הגמ' מבואר שבכל יום לא היתה אשתו באה עמו, ורק באותו היום נזדמן שאיחר ובאה עמו, ומשמע דכל זה היה נסבב בהשגחה מלכתחילה, שבאותו היום שיצטרך להכנס לתנור, יוכל להנצל על ידי שיניח רגליו על רגליה. א"כ אדרבה הועילה לו הזכות לשלוח לו במיוחד הצלה שלא יכוו רגליו, רק שהקב"ה משלם באותה המדה שבה מדד, שכמו שצדקה זו קיים ע"י אשתו, כך ההצלה באה ע"י אשתו, וכנ"ל.
◆ ◆ ◆
בכתובות דף סו: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני, אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך, אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד [היינו שלא עשו צדקה כראוי ולכן אבד ממונם], ושל בית חמיך היכן הוא, אמרה לו בא זה ואיבד את זה, ע"כ.
ויש להתבונן בזה, הלא עת חורבן בית המקדש היה, וממון כל העשירים שהיו שם אבד, והיה זה מכת מדינה על כל הציבור שנחרב הבית והיה רעב וכספם בחוצות ישליכו, ומה שאלה היא זו ששאל רבן יוחנן בן זכאי ממון של בית אביך היכן הוא, ומה הוצרכה היא להשיב טעם מיוחד על הממון של בית אביה, הלא אבד כמו הממון של כל ישראל בכלל גזירת החורבן.
אלא למדים אנו מכאן דגם כאשר באה גזירה כללית על הציבור, אין היחיד יכול לפטור עצמו מחשבון הנפש בטענה שעל כולם נגזרה הגזירה, שעדיין יש חשבון פרטי לכל אחד מדוע הוא לא ניצל, וזו היא שאלת ריב"ז ותשובת בת נקדימון, כי בתוך כל הדין של החורבן, היה כאן גם עונש פרטי מיוחד על ממונם, מפני שלא עשו צדקה כראוי.