מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בשיירי כנסת הגדולה הגהות הטור יו"ד סי' ש"ו כתב להקשות, מדוע אין מברכין על הפרשת בכור בהמה טהורה. ותירץ, כיון שאפילו אם לא הפרישו והקדישו הוא קדוש מאליו דקדושתו מרחם, אין צריך לברך. והקשה בשערי דעה שם, דמ"מ כיון דמצוה להקדישו, א"כ מ"ט לא יברך, כמו שמברכין על שאר מצוות התלויות בדיבור כגון מגילה והלל וכדומה.
ובקול אריה סי' ו' כתב ליישב, דכיון שיכולים להקדיש במחשבה, ואז אין מברכין שהרי אין ברכה על מחשבה כמו שכתב הב"י דמה"ט אין מברכין על ביטול חמץ, א"כ אף כאשר הוא מוציא בשפתיו, מ"מ ההקדש הוא במחשבה, והדיבור אין מוסיף כלום במצוה, וממילא אין על זה ברכה.
אמנם יש להקשות על דבריו, דא"כ נימא דאין מברכין על הפרשת תרומה, משום דישנה במחשבה, ולדעת רוב הראשונים אי"צ דיבור כלל, א"כ גם אם דיבר, החלות היא במחשבה, ואין על זה ברכה, והרי קי"ל דערום לא יתרום מפני הברכה, הרי דמברכין על הפרשת תרומה. ועי' בשו"ת הגרעק"א מהדו"ק סי' כ"ט שבאמת הקשה לו דודו שם מברכת הפרשת תרומה על דברי הב"י דאין מברכין על ביטול משום דהוא בלב, אך י"ל דבאמת בהפרשת תרומה במחשבה אין מברכין, ורק כשהחלות בדיבור מברכין. עכ"פ חזינן דלא כהתירוץ הנ"ל.
בשיירי כנסת הגדולה הגהות הטור יו"ד סי' ש"ו כתב להקשות, מדוע אין מברכין על הפרשת בכור בהמה טהורה. ותירץ, כיון שאפילו אם לא הפרישו והקדישו הוא קדוש מאליו דקדושתו מרחם, אין צריך לברך. והקשה בשערי דעה שם, דמ"מ כיון דמצוה להקדישו, א"כ מ"ט לא יברך, כמו שמברכין על שאר מצוות התלויות בדיבור כגון מגילה והלל וכדומה.
ובקול אריה סי' ו' כתב ליישב, דכיון שיכולים להקדיש במחשבה, ואז אין מברכין שהרי אין ברכה על מחשבה כמו שכתב הב"י דמה"ט אין מברכין על ביטול חמץ, א"כ אף כאשר הוא מוציא בשפתיו, מ"מ ההקדש הוא במחשבה, והדיבור אין מוסיף כלום במצוה, וממילא אין על זה ברכה.
אמנם יש להקשות על דבריו, דא"כ נימא דאין מברכין על הפרשת תרומה, משום דישנה במחשבה, ולדעת רוב הראשונים אי"צ דיבור כלל, א"כ גם אם דיבר, החלות היא במחשבה, ואין על זה ברכה, והרי קי"ל דערום לא יתרום מפני הברכה, הרי דמברכין על הפרשת תרומה. ועי' בשו"ת הגרעק"א מהדו"ק סי' כ"ט שבאמת הקשה לו דודו שם מברכת הפרשת תרומה על דברי הב"י דאין מברכין על ביטול משום דהוא בלב, אך י"ל דבאמת בהפרשת תרומה במחשבה אין מברכין, ורק כשהחלות בדיבור מברכין. עכ"פ חזינן דלא כהתירוץ הנ"ל.
◆ ◆ ◆
ונראה ליישב את דברי הכנסת הגדולה, דכיון דעיקר החלות נעשית מאליה, דהבכור קדוש, אע"פ שיש לו מעשה מצוה, אבל כיון שעיקר ענין המצוה כבר נתקיים מאליו, על זה לא תיקנו ברכה. וראיה לזה, דהנה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח כתב שאין מברכין על מצוה שאין בה מעשה כגון השמטת כספים, ולכאורה קשה טובא, הרי צריך לומר משמט אני, והוי דיבור, ומאי שנא ממצוות שבדיבור כגון הלל ומגילה, וכן הקשה רבי שלמה איגר זצ"ל (ספר העיקרים עיקר ברכות אשכול א').
וצ"ל דס"ל להרשב"א דהחוב נפקע מאליו [ודלא כשיטת היראים סי' קס"ד דאין החוב נפקע עד שיאמר המלוה משמט אני], וא"כ עיקר ענין המצוה כבר נתקיים, ואע"פ שמצוה לומר, מ"מ אין מברכין על זה, וכ"כ בספר העיקרים שם, והוא ממש כדברי הכנסת הגדולה הנ"ל.
◆ ◆ ◆
ובאופן אחר יש ליישב את דברי הרשב"א הנ"ל דהשמטת כספים אין בה מעשה, מקושיית הגר"ש איגר הנ"ל הרי מצוה לומר משמט אני, דשאני התם דעיקר המצוה היא מבלי מעשה כלל, וכגון שלא בא הלוה לשלם לו, דרק אם בא לשלם לו אז צריך לומר לו משמט אני, אך אם לא בא אין צריך לומר כלום, ומ"מ קיים המצות עשה בזה גופא שאינו נוגשו ואינו תובע החוב, והוי קיום מצוה בשוא"ת כמו המצוה של שביתה בשבת ויו"ט דהוי מצות עשה. א"כ גם באופן שעושה מעשה לא תיקנו ברכה, כיון שברוב פעמים מתקיים בשוא"ת, ולפי"ז אין הוכחה לבכור דלעולם מצוה להקדישו.
עוד יש לדון בדעת הרשב"א, דבאמת אין שום חיוב לומר משמט אני. דאם אינו נוטל החוב ולא אומר כלום ג"כ קיים מצות השמיטה, כיון שלא גבה החוב. ואמירת משמט אני אינה חיוב, אלא שאם אמר משמט אני יצא ידי חובתו ומכאן ואילך יוכל ליטול החוב אם יאמר הלוה אעפ"כ. אך אם לא אמר משמט אני ולא נטל אלא לא עשה שום מעשה, ג"כ קיים העשה דהא השמיט בפועל. וממילא אין רגע שבו יש חיוב לומר משמט אני דוקא, דיכול שלא לעשות כלום לא לומר ולא לגבות. וצ"ע בזה לדינא, האם כשהלוה בא להחזיר יש חיוב דוקא לומר משמט אני, אף אם אינו נוטל את החוב.