• ל"מרכז למורשת מרן" דרוש מפעיל לתכנית על מרן בתלמודי תורה, וכן מפעילה בבתי ספר לבנות. דרישות התפקיד: א. גישה לילדים חובה. ב. כושר רטורי. ג. פנוי/ה בשעות הבוקר לפחות בחלק מימות השבוע. יצירת קשר במייל: office@moreshet-maran.com

ברכה על מופלטה

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

שלום וברכה,
אשמח לשמוע חוו"ד מה הברכה על מופלטה,
ואציין לנדון, שהרי הבלילה היא עבה, וכן אין לשים אותה בשמן.
נאמרו ב' טעמים ליישב את מנהג העולם לברך מזונות, א. כיון שזה מאד דק וכדברי המנחת יצחק, והברכ"ה, ומכח זה פסקו כמה ת"ח לברך על טורטיה מזונות, וכן שמעתי מהרב אמנון חגיגי. . ב. עוד טענו שכיון שטחים את המופלטה בשמן לפני ששמים במחבת חשיב טיגון, וכן הורה הרב מוצפי והרב אושרי אזולאי מטעם זה.
אולם הגר"ש ללוש דחה את כל הטענות הנ"ל אחה"מ, א. דחה את כל הראיות והעלה שטורטיה המוציא (מצורף תשובתו) אפילו שהיא דקה. ב. אמר לי ג"כ שאחה"מ אי"ז נראה דסו"ס בשעה שהוא במחבת אין כאן כלל שמן ול"ד לבישול, וכן הרי אין טעם השמן ניכר.
על כן אשמח לחוו"ד ליישב את מנהג העולם
 

הלוי

Active member
פעילות

1%

אֲרִיכוּת יָמִים

39%

במוצאי פסח האחרון השכנים שלחו לנו מופלטה וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי מה זה, וכאשר בררתי איך הם עשו את זה היה נראה לענ''ד שיש לברך ע''ז המוציא, וכן נראה לי גם לגבי הטורטיה וכמש''כ בשם הרב ללוש הי''ו.
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

יעוין בספר מגן אבות, שכתב בזה באריכות. וגם כתב שם דעת הגרי"ש אלישיב ע"ה.
ואנא עבדא עושה כל שנה מימונה, ובאים בצל קורתנו הרבנים שיחיו משכונתנו, יודעי ספר ופוסקי הלכות, ומברכים על כך מזונות.
 
פותח הדיון
פותח הדיון
ר

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

עיינתי בנושא, וגם שם, והביא ג' טעמים לברך מזונות. א. משום שהוא דק. ב. ניכר השמן. ג. נאכל בדרך ארעי.
ואחה"מ, א. כבר צירפתי תשובת הגר"ש ללוש לגבי הטורטיה שדחה טעם זה מכל וכל. ב. אה"נ אם נרגש הטעם, אבל המציאות שלא נרגש. ג. אמת, ומ"מ הרי בכסנין נאמרו לנו ג' פירושים בראשונים, ורק מה שמפורש ברבותינו שע"ז הם קבעו, משא"כ בדברים אחרים אף שבדרך ארעי לא חשיב.
ודע שגם רבני מרוקו בעצמם אומרים לברך המוציא
זאת יצא לראשונה, הרב עמק יהושע מאמן (ח"ו סי' ל) בזה"ל: מ"ש נהגו לברך על ברכוכם ועל הפדאווש ועל המופליטא וכו' בורא מיני מזונות עי"ש הואלתי לבאר דעל המופליטא שלנו נהגנו תמיד מימי קדם לברך עליה המוציא להם מן הארץ אחרי נטילת ידים כהלכה ומברכים בסוף ברכת המזון והיינו טעמא כי לחם גמור הוא כידוע, עכ"ל.

וכן מתבאר בשמש ומגן (ח"ד סי' לח) בזה"ל: בענין מה ששאלת מה מברכין על המופליטא והיא עיסה שבלילתה רכה והיא דקה מן הדקה המנהג לברך עליה בורא מיני מזונות והוא על פי מש"כ מריין או"ח סי' קס"ה סעיף ה' וז"ל ואותן שבלילתן רכה ודקין מאד וכו' מברך עליהם במ"מ וברכה א' מעין ג' ע"ש ונראה דכל שכן אם מטגנין אותה בשמן כמו שנהגו שיברך במ"מ וכו' דהא אפילו דבר שבלילתו עבה אם בישלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפילו יש עליה טוריתא דנהמא כן פסק מר"ן סי' קס"ה סעיף י"ג ואף שכתב שם ויש הולקין ואומרים שמברך המוציא הלא קי"ל סתמא ויש הלכה כסתם ואף שכתב מר"ן וירא שמים יוצא ידי שניהם ולא יאכל עד שיברך על לחם אתר תהלה לא נהגו כן אלא כדברי מור"ם שכתב ונהגו להקל ע"ש ובפרט אם מעורב בעיסה שמן ודבש דודאי אין לברך עליה כ"א במ"מ עכ"פ המנהג פשוט שלא לברך על המופליט"א כי אם בורא מיני מזונות, עכ"ל.

ולפי דבריו במופלטה של היום שהיא בלילה עבה מברך המוציא.

וכן דעת הרב רצאבי ועוד ועוד,
ומי שיודע ליישב את המנהג אשמח בכך, ויתכן שהוא בא בגלל שאז היו עושים בלילה רכה
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

עיינתי בנושא, וגם שם, והביא ג' טעמים לברך מזונות. א. משום שהוא דק. ב. ניכר השמן. ג. נאכל בדרך ארעי.
ואחה"מ, א. כבר צירפתי תשובת הגר"ש ללוש לגבי הטורטיה שדחה טעם זה מכל וכל. ב. אה"נ אם נרגש הטעם, אבל המציאות שלא נרגש. ג. אמת, ומ"מ הרי בכסנין נאמרו לנו ג' פירושים בראשונים, ורק מה שמפורש ברבותינו שע"ז הם קבעו, משא"כ בדברים אחרים אף שבדרך ארעי לא חשיב.
ודע שגם רבני מרוקו בעצמם אומרים לברך המוציא
זאת יצא לראשונה, הרב עמק יהושע מאמן (ח"ו סי' ל) בזה"ל: מ"ש נהגו לברך על ברכוכם ועל הפדאווש ועל המופליטא וכו' בורא מיני מזונות עי"ש הואלתי לבאר דעל המופליטא שלנו נהגנו תמיד מימי קדם לברך עליה המוציא להם מן הארץ אחרי נטילת ידים כהלכה ומברכים בסוף ברכת המזון והיינו טעמא כי לחם גמור הוא כידוע, עכ"ל.

וכן מתבאר בשמש ומגן (ח"ד סי' לח) בזה"ל: בענין מה ששאלת מה מברכין על המופליטא והיא עיסה שבלילתה רכה והיא דקה מן הדקה המנהג לברך עליה בורא מיני מזונות והוא על פי מש"כ מריין או"ח סי' קס"ה סעיף ה' וז"ל ואותן שבלילתן רכה ודקין מאד וכו' מברך עליהם במ"מ וברכה א' מעין ג' ע"ש ונראה דכל שכן אם מטגנין אותה בשמן כמו שנהגו שיברך במ"מ וכו' דהא אפילו דבר שבלילתו עבה אם בישלה או טגנה אין מברך עליה המוציא אפילו יש עליה טוריתא דנהמא כן פסק מר"ן סי' קס"ה סעיף י"ג ואף שכתב שם ויש הולקין ואומרים שמברך המוציא הלא קי"ל סתמא ויש הלכה כסתם ואף שכתב מר"ן וירא שמים יוצא ידי שניהם ולא יאכל עד שיברך על לחם אתר תהלה לא נהגו כן אלא כדברי מור"ם שכתב ונהגו להקל ע"ש ובפרט אם מעורב בעיסה שמן ודבש דודאי אין לברך עליה כ"א במ"מ עכ"פ המנהג פשוט שלא לברך על המופליט"א כי אם בורא מיני מזונות, עכ"ל.

ולפי דבריו במופלטה של היום שהיא בלילה עבה מברך המוציא.

וכן דעת הרב רצאבי ועוד ועוד,
ומי שיודע ליישב את המנהג אשמח בכך, ויתכן שהוא בא בגלל שאז היו עושים בלילה רכה
יעיין מר בספר הליכות חיים על הלכות ברכות מה שכתב בזה על דברי הרב רצאבי...
 

קורסיה

Well-known member
פעילות

2%

אֲרִיכוּת יָמִים

79%

במה נחלקו?
כזכור לי שבברכה נאמנה התייחס לטורטיה בפני עצמה, והרב ללוש לטורטיה מטוגנת, אך אם יאכל טורטיה מבלי לטגן ברכתה המוציא לכ"ע
 
פותח הדיון
פותח הדיון
ר

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

הרב ברכה נאמנה טען תרתי, א. שהיא דקה מאד ולכן תמיד מזונות כהמנח"י. ב. בשם הגאון הרב גדעון בן משה שאפילו באינה מטוגנת מזונות שנאכלת בדרך ארעי להשקיט רעבונו, ושה"ה במופלטה.
והגר"ש ללוש השיב על טענה א'. על טענה ב' אני התפלאתי שמנ"ל לחדש דברים שהרי כיון שלפי דברי רבותינו והגדרת הדין כפי שמסרו לנו שכל שהוא בלילה עבה ולא כסנין הוא המוציא, א"כ מנ"ל לחדש, שכל שהוא ארעי, ואף שהוא הטעם שקבעו רבותינו לפטור מהמוציא כסנין מ"מ אנחנו אין לנו כח לחדש ולהוסיף, שעל מה שתיקנו תיקנו, והם נתנו סימנים לדבר. והסכין עימי הגר"ש ללוש, וכן תלמידי הרב גדעון כמו הרב ברכה נאמנה, והרב עזריאל, והרב דן צרפתי, ניסו ליישב, ולבסוף הסכימו שאין טעמו מספיק.
 
פותח הדיון
פותח הדיון
ר

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

אמנם בטורטיה מטוגנת הסכים הגר"ש ללוש לברך מזונות שדילמא הטיגון מפקיע מהאפיה, ואף שהוא יותר מכזית וכו'. ולענ"ד גם בזה יל"ד, ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה באינו מטוגן.
וה"ה במופלטה שלא מצאתי שום סמך לברך מזונות אם אינו ניכר הטעם של השמן. ואדרבה מרבני מרוקו מוכח איפכא.
 
פותח הדיון
פותח הדיון
ר

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

ראה בשו"ת הלכה למשה ח"ב ובח"ג ותרו"צ [ישנם באוצר החכמה מהדורא 19]. ושם הובא חוו"ד הגר"י ממן כחודש קודם פטירתו.
אין לי את הגירסא הנ"ל, אשמח אם תעלה את דבריו, או שעכ"פ תאמר לנו מה דבריו.
 
פותח הדיון
פותח הדיון
ר

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

חזק וברוך. עכ"פ גם לדברי הספר הנפלא הנ"ל יוצא שבמופלטא בלילה עבה שלא מורגש בה שמן, יש לברך המוציא וכדברי הגר"י מאמן, וכן נוסף הרב מעין גנים. אלא שהמחבר בא בחידוש אחר שאפי' שמים מעט שמן שלא ישרף חשיב בישול, ובזה בדברי רבותינו מבואר לא כן. (מה גם שלפי מה שהוברר לי שכלל לא שמים שמן במחבת אלא רק בעיסה לרידוד)
 

איש תם

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

13%

וכן נראה לי גם לגבי הטורטיה
עי' במצו"ב.



הרב אלקנה ישראל
מח"ס שו"ת "אבוא בם"


בס"ד

ברכת הטורטיה

הנה מלבד שישנה מחלוקת רש"י ותוס' (ברכות דף מ"ד.) לגבי לחמניות דקות שלרש"י היינו אף בלילה עבה שנעשו דק דק ברכתן מזונות. ולתוס' היינו רק בבלילה רכה. ואמנם השו"ע (סי' קס"ח ס"ח) פסק כהתוס' כבר כתב בערוך השלחן (שם סכ"ט-ל') שבדק מאד גם תוס' יודו. ובמנח"י חלק א' (סי' ע"א) כתב דכאשר הוא דק דק באפייתו הולכים לאחר סוף אפייתו וכמו שמרן פסק כסופגנין דגם סופו סופגנין ברכתו מזונות.

וזה מלבד צירוף סברת הט"ז (סי' קס"ח סי"ז) שאפילו ממולא בבשר כל שלא קבע סעודתו ברכתו מזונות. וכן הוא מכבר בתניא רבתי (סי' כ"ח) ובריבב"ן (ברכות דל"ו). וגם כאן בטורטיה הוא מיועד למילוי ולבדו הוא פגום. [וי"ל ואכמ"ל].

ובאמת על המופלטה כבר נהוג לברך מזונות וכמו שהארכנו במקו"א ויהיה זה ק"ו לנ"ד.

וכבר רבים דנו בדבר ואני הארכתי בתשובה ג"כ אך אכתוב כאן סברא חדשה שלענ"ד מאד מבוססת



סברא חדשה לברכת מזונות על הטורטיה


הנה הטורטיה נעשית מכדור בצק בלילה עבה המקבלת כעין גיהוץ על ידי שתי פלטות תחתונה ועליונה כאשר הם חמות בחום של כ-235 מעלות חום ולאחר הגיהוץ הטורטיה פתוחה לגמרי ואינה אפויה אפילו לא שליש אפייה, ואז נותנים אותה בתנור עד שנאפית לגמרי.

ולכאורה אינו ברור מדוע היא איננה תופחת, וכן מדוע כאשר אוכלים אותה לבדה יש בה טעם חמצמץ.

וביאור הדבר הוא שהגדרת לחם טבעי הוא התפתחות השמרים בצורה טובה בבצק הנותן מרקם של בצק קל [אף ללא שנותנים שמרים חיצוניים ישנם שמרים טבעיים בבצק.] אך כל לחם מזונות הוא תוספים הפוגעים בשמרים שהם פטרייה חד תאית הרגישה מאד ולכן תמיד לחם מזונות הוא כבד יותר הן בלישה והן במרקם הסופי.

ולכן לגבי טורטייה שעל ידי אותו גיהוץ נהרסים כל השמרים באופן מוחלט ובצק זה אינו יכול לתפוח יותר ואף נשאר לו טעם לוואי חמצמץ יהיה זה ק"ו שברכתו תהיה מזונות שהרי אף בפגיעה קלה ברכתו מזונות וכמו שיבואר להלן ק"ו בנ"ד.

ולדוגמא הנה מרן גדול הדור הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"י (סי' י"ח) כתב שעל הלחמניות המתוקות יש לברך בורא מיני מזונות. ודלא כהרה"ג רבי משה לוי זצ"ל בספרו ברכת ה' ח"ב (פ"ב אות מ') ובאור תורה (תשרי תשמ"ג), וכן העיר ע"ד בספר שמש ומגן ח"ב (השמטות עמ' שי"ח). וכן העיר ע"ד הרב משה לוי ז"ל יבלח"ט מרן פוסק הדור הגר"י יוסף שליט"א בספר שובע שמחות חלק א' (פט"ז ה"י), ילקוט יוסף (סי' קס"ח סעיף י'), וכ"פ באור לציון (פרק י"ב אות ד') ובשו"ת אבני ישפה חלק ג' (סוף סי' ט"ז עמוד ל"ד).

וכן הוא לגבי חלב בעיסה שדקדק גאון עוזינו מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל לכתוב שאם מורגש טעם "ה"חלב בעיסה הרי הוא מזונות. [חזו"ע עמ' ס'] דהיינו שהוסיף אות אחת ללמדנו [האות ה'] שאם טעם החלב מורגש בעיסה דהיינו משפיע על העיסה והרי היא כבדה ואינה תופחת בצורה טבעית הרי זה מזונות. [בשונה מהרב דוד יוסף שליט"א שלא ירד לזה כתב שאם מורגש טעם חלב וזה כמעט אינו בנמצא ולאחר המחילה אינו נכון].

וכן הוא לגבי טורטיה אותו גיהוץ בחום גבוה הוא מקלקל את השמרים וכבר בצק זה לא יתפח ששינוי חום קיצוני מקלקל את השמרים ולכן יש בה טעם לוואי כשהיא נאכלת לבדה. [ועי' פסחים דף ז'.) הפת שעיפשה, ואכמ"ל.]

ובאמת
כבר כתב בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד כרך ו' (סי' צ"ח) שהתפיחה היא הטעם לפת ולא מחמת הנפיחות.

וזה הסיבה שמי פירות אינן מחמיצין (פסחים דף ל"ה. ודעת רש"י כמעט יחידאה) והיינו משום שהסוכר פוגע בשמרים וכבר בצק זה לא יתפח בצורתו הרגילה [ושונה זה מדין מצה שאפאוה לפני שתפחה אך לא הרסו את השמרים שלה ולכן אין בה טעם לוואי].

והבסיס לזה שהרי לחם אינו נמאס לעולם[1] אך שאר דברים הרי הם נאכלים לעיתים וכן נאכלים לתענוג וכמו שהוכחנו בהערה[2]. וההוראה מסורה בידי מרא דארעא דישראל מרן רבינו יצחק יוסף שליט"א.





[1] עי' בזוהר (פר' פנחס דף רמ"ד ע"א) שעל הלחם הקב"ה הוא מונה ולא נתן לשום מלאך להיות ממונה. [וזה הפירוש בפסוק בספר דברים (פרק ח' פ"ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם" דהיינו מאחר והלחם הוא מאת ה' לבדו הרי שהאדם חי מכח דבר ה' ולכן הלחם אינו נמאס לעולם, ולכן כל המאכלים מלפתים את הפת כמו שהמלאכים משמשים לפניו. וצריך ליישב עם הנ"ל ובמקו"א כתבנו בזה. ועתה אכמ"ל.]
[2] הוכחה שכל דין פת הבאה בכיסנין היינו פת הנאכלת לתענוג
א')
גרסינן בגמ' במס' ברכות (דף מ"ב.) "רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו מאי ציצי דקא שמענא, דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו. אמרי ליה אין דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל הלכה כרבי מונא. אמר להו אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא. שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא. " ופירש רש"י לעיל "פת הבאה בכסנין - לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כ"ט:) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט..." עכ"ל.
והנה נחלקו רבותינו הראשונים מה הפירוש פת הבאה בכסנין. וראשו'ן לציו'ן יש להביא בכאן את דברי רבי נתן בעל הערוך (ערך כסן א') שכתב בזה"ל "פת הבאה בכיסנין פירש רב האיי גאון הם כעכי והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשין, וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלין ממנו קמעא, וכשאכל רב הונא הרבה אמר רב נחמן עדי כפנא זה רעב, ולרעבונו אכל לשבוע ממנה ולא בתורת כיסנין וצריך לברך אחריה. ורבינו חננאל פירש זה הפת עשויה כמין כיסנין מלאים סוכר ושקדים ואגוזין כמין כעכין לועסין אותן בבתי משתאות תני בתוספתא (ברכות פ"ד [ה"ד]) הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני כיסנין וראיה לדברי הגאון "וכל לחם צידם יבש היה נקודים" (יהושע פרק ט' פסוק ה') תרגום וכל לחם זוודהון יביש הוה כיסנין." עכ"ל.
הנה ראינו כאן ב' פירושים האחד שפת הבאה בכיסנין היא פת יבישה שהרגילות לאכול ממנה מעט. והוא פירוש רב האי גאון. ופירוש כוסס מלשון יבש. ופירוש שני הוא פת העשויה כמין כיס דהיינו פת ממולאת בדברי מתיקה. ואמנם ברש"י לעיל ראינו שפת הבאה בכסנין היינו פת שנילושה עם תבלין. ומחמת הסיבה הזו הדגיש הערוך "פירש רב האיי גאון הם כעכי והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשין." דהיינו לאפוקי מדעת רש"י.
וכדברי רבינו חננאל כתבו ראשונים רבים והם הרא"ש בתוספותיו לברכות (דף מ"א:), והרשב"א (שם), ובשו"ת הרשב"א המיוחסות חלק ז' (סי' תקל"ג) [ועי' שם שהיא אינה תשובת הרשב"א ולא תשובת הרמב"ן], ובתוס' רבינו יהודה שירלאון (ברכות דף מ"א:), ובתר"י (דף כ"ט.), והנמוקי יוסף ברכות (דף מ"ב.), והסמ"ג (עשין כ"ז קי"א ג'), וחידושי הר"א אלאשבילי (ברכות דף מ"א:), והריטב"א (שם), ובספר הפרדס לרא"ש נביו (שער א' אות ט"ז ועי' להלן אות י"ח), ובהגהות מיימוני בהלכות ברכות (פרק ג' אות ו'), ובאור זרוע חלק א' (סי' קמ"ט), וברבינו מנוח בהלכות ברכות (פרק ג' ה"ט), והמאירי (ברכות דף מ"א:) בפירוש ב' וכ"כ עוד במאירי במסכת פסחים (דף ל"ז.). והאבודרהם (הלכות ברכות ריש שער א'), ובאורחות חיים (הלכות סעודה סי' כ"ז) בשם הרשב"א [ועי' שם], והכל בו (סי' כ"ד), והטור (סי' קס"ח ס"ז), ובספר המנהגות לרא"ש מלוניל (דף ל"ד ע"ב), ובשו"ת התשב"ץ חלק ד' (טור ג' חוט המשולש סי' כ"ח), ובספר מנורת המאור (פרק ו' שער שלישי).
וכדעת רב האי גאון מצינו ג"כ שכתבו כמה וכמה ראשונים ומהם רש"י בספר האורה (סי' מ"ה), וכ"כ הרד"ק בספר יהושע (פרק ט' פסוק ה') והניף ידו עוד בספר מלכים א' (פרק י"ד פסוק ג'), וכ"כ בהלכות ברכות להריטב"א (פרק ב' אות י"ח), וכן הוזכר בדברי האור זרוע חלק א' (סי' קמ"ט), ובדברי ההגהות מיימוניות בהלכות ברכות (פרק ג' הלכה ט' אות ז'), ועוד.
ב') והנה מצינו דעה נוספת והיא דעת הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק ג' ה"ט) וז"ל "וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין אע"פ שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא." עכ"ל. דהיינו שהיא פת גמורה לכל דבר אלא שלישתה נעשה בתוספת דבש או שמן או חלב או ביצים.
וכ"כ כדעת הרמב"ם כמה וכמה ראשונים ומהם הריטב"א (ברכות דף מ"ב.), והמאירי (ברכות דף מ"ב.), וכ"כ בספר כפתור ופרח (פרק ט"ו), וכ"כ בספר הנייר (סי' כ"ז עמ' קל"ז), וכ"כ בשלטי גיבורים (דף ל'. אות א') משם ריא"ז שכתב שנילוש בדבש או תבלין. וכן הוא בפסקי ריא"ז הלכות ברכות (פרק ו' הלכה א' אות י"ג). וכן הזכיר פירוש זה בשו"ת הרשב"א חלק ז' (סי' תקל"ג), וכ"כ בספר הבתים בהלכות ברכות (שער שלישי סי' ד') וכ"נ מדברי המאורות במס' ברכות (דף מ"ב.).
וכדעת רש"י מצינו שכ"כ בספר המאורות (דף מ"ב.), וכן העתיק דברי רש"י הריב"ב במס' ברכות (דף כ"ט.), וכן הביא דעת רש"י בספר הפרדס – לתלמיד בן הרשב"א (שער ראשון סעיף ט"ז ולהלן סי"ח) וכ"כ בספר אוהל מועד (שער הברכות דרך שישי נתיב ד'), וכ"כ האורחות חיים (הלכות סעודה סי' כ"ז), וכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' ע"א), וכ"כ בשיטת ריבב"ן עמ"ס ברכות (דף מ"ב.),. וכן כמה וכמה ראשונים העתיקו את אותו אובליא"ש שכתב עליו רש"י שהוא כעין זה המאכל. ומהם רבינו ירוחם (נתיב ט"ז ח"ה), והנמוקי יוסף (ברכות דף מ"ב.), והמחזור ויטרי (סי' ע"ג), ובספר השלחן (הלכות סעודה שער שלישי), וכן העתיק המחלוקת בין רש"י לתוס' בזה המרדכי (סי' קל"ז), והאגור (סי' רי"ד).
ועוד דעה מצינו והיא דעת הרא"ה במס' ברכות (דף מ"ב:) שכתב בזה"ל "פת הבאה בכיסנין פירוש פת שבתוכה פירות."
ג') ועוד היד נטויה לדעה נוספת בפירוש פת הבאה בכיסנין והיא דעת רבינו אשר מלוניל (דף ל"ד ע"ב) שכתב בזה"ל "ופת הבאה בכסנין פי' הבא בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא הפת העשוי בבשמים מברך לפניו אבל לא לאחריו דברכת המזון פוטרתן, ותרגום 'נקודים' [מלכים א' פרק י"ד פסוק ג'] של אשת ירבעם הוא כיסני, ונ"ב כי לכך נקרא שמו נקודים שהבשמים נראין בו נקודות נקודות, אבל 'יבש היה נקודים' [יהושע פרק ט' פסוק ה'] אינו מתרגם כיסני, ונקרא נקודים שנראה בו העפוש נקודות נקודות." עכ"ל. הנה לנו דעה נוספת והיא שפת הבאה בכיסנין היינו פת עשויה בבשמים.
ובשביעית יצא חופשי והיא דעת השיבולי הלקט (סי' קנ"ד) שכתב בזה"ל "פי' פת הבאה בכיסנין שאינו משביע ונעשה כאותו ענין שאינו נקרא לחם. והיינו דאמרינן (ברכות דף מ"ב.) 'עדי כפנא' כלומר דין הוא שלא יקרא לחם שהרי אינו משביע שהרי אכלתי מהן הרבה ועדיין אני רעב ובלחם כתיב ואכלת ושבעת." וכ"כ היראים (סי' רנ"ג). ועוד.
נמצא שיש לנו שבע דעות מה היא פת הבאה בכיסנין א') דעת רש"י וסיעתו שהיא פת עם תבלין. ב') דעת רב האי גאון וסיעתו שהיא פת העשויה ככעכים קשים ויבשין. ג') דעת רבינו חננאל וסיעתו שהיא פת העשויה כמין כיס המלא במגדנות. ד') דעת הרמב"ם וסיעתו שהיא פת שנילושה בחלב או שמן או דבש, או תבלין. ה') דעת הרא"ה שהיא פת עם פירות. ו') דעת ספר המנהגות שהיא פת מבושמת. ז') דעת השבולי הלקט פת שהיא אינה משביעה.
ד') ויש
להקשות מאד והרי מצינו כאן סתירות רבות דהנה רש"י שכתב שהיא פת עם תבלין הוא עצמו כתב בספר האורה ביאר פירוש אחר והא לך לשונו בספרו ספר האורה (ריש סימן מ"ה) "פת הבאה בכיסנין, פירוש הוא פת בין מתובלת בין אינה מתובלת שעושין אותן (כענין) [כעכין] יבישין, וקורין אותן ברנדלי"ש וכוססין אותן בבית המשתה, מברך לפניה ואין מברך לאחריה..." עכ"ל. ומבואר דס"ל כדעת כדעת רב האי גאון שהיא יבישה.
ולמען רבו'ת מופת'י באר"ש מצרים הוא הרמב"ם שנקט דהיינו פת שנילושה עם חלב או שמן או דבש או תבלין כתב בתשובה בשו"ת הרמב"ם (סי' רי"ג) "אבל הקטאי"ף הממולאים והמטוגנים דינם לדעתי כדין פת הבאה בכסנין ואם אוכלים אותם אחר הסעודה, יברך עליהם בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש." עכ"ל. והיינו כדעת רבינו חננאל.
וב'א א'ל השלישי'ת הריטב"א בחידושיו (ברכות דף מ"ב.) כתב כדעת ר"ח ובהלכותיו (פרק ב' הי"ח), כתב כדעת רב האי גאון.
וא'ל ארבע'ה ל'ו בספר הפרדס (שער א' סעיף ט"ז) כתב כדעת ר"ח, ולהלן (סעיף י"ח) כדעת רש"י.
וחמישת'ו אוסי'ף עליו בדעת ריבב"ן במס' ברכות (דף מ"ב.) שכתב להביא דברי רש"י וכתב על דבריו ודברי רש"י נראין לי עיקר. [במחלוקת עם רבי ישעי' ע"ש.] ואח"כ כתב בזה"ל "שמעינן מהאי שמעתא, בין לדובשנין שהן פת הבאה בכיסנין בין ללחמניות שעשויין מביצים, בין שעשויין מדבש ותירוש הנקראין אושטצילי, אם קובע סעודתו עליהן תחילה מברך המוציא ולבסוף ברכת המזון. ואם לא קבע סעודתו עליהן תחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. והנה כאן נגע בהאי טעמא דהרמב"ם.
ש'ש אנכי מדברי הרשב"א במסכת ברכות (דף מ"א:) שכתב "פת הבאה בכיסנין כגון אובלייש ואותן העשויין כמין כיסין שממלאים אותן דבש ושקדים ומיני בשמים." הנה החל באובליי"ש דהיינו פירוש רש"י וסיים בפירוש ר"ח דהיינו כעין כיסים. אלא שזה אינו קשה כל כך דהא כתב הערוך השלחן (סי' קס"ח סעיף כ"ט) דאותן "אובליי"ש" אין זה שם מאכל אלא על שם צורת הכנתו. וגם משו"ת הרשב"א חלק ז' (סי' תקל"ג) מבואר דהרשב"א ס"ל כפירוש ר"ח. [אף שהתשובה שם אינה של הרשב"א וכמבואר למעיין שם אך כתב כן בשם הרשב"א, וגם מרהיטות הלשון ברשב"א בחידושים נראה שהתכוין לדבר אחד. ויל"ד.] וגם הרשב"א עצמו במס' ע"ז (דף ל"ח.) כתב דאותן אובליי"ש שמערבין בהם ביצים ועושין אותם הנכרים ומשמע דלא איירי בכגון מה שכתב רש"י. והניף ידו עוד במס' חולין (דף ס"ד.), וע"ע בדברי הרשב"א במס' ע"ז (דף נ"א.), וכן מבואר להדיא מדברי התוס' בחולין (דף ס"ד.), וכן מדברי התוס' במס' ע"ז (דף ל"ח.), ועוד להם במס' ביצה (דף ט"ז:), ומדברי ההגהות אשירי במס' ביצה (פרק ב' סי' ה'), ובדברי האורחות חיים הלכות מאכלות אסורות סקס"ב). ומדברי ספר מחזור ויטרי (סי' כ"ח מהלכות שחיטה מסה"ת) ומספר האגור (סי' רי"ד), ובספר הפרנס (סי' ב'), ובספרו שם להלן (סי' שע"ז) כתב דהיינו פת מטוגנת. וכן מבואר בדברי המרדכי בפסחים (פרק ב' סי' תקצ"ב). וביותר מבואר בהגהות רבינו פרץ על הסמ"ק (מצוה ר"ז הגהה ב') וז"ל "ולא דמי לאובליא"ש דהתם נאפה יחד הכל בצים בתערובת העיסה לפיכך שייך לומר התם קמחא עיקר." ובעיקר דהנה כתב הכל בו (סי' כ"ד) וז"ל "ויש מפרשין אותו פת שעושין מן העיסה בכיסין ומכניסין לתוכן סוכ"ר ושקדים ומיני מתיקה, וכגון לחמניות שקורין אובלי"ש או בראצדלי"ש." עכ"ל. ומבואר להדיא דאף אלו עם הכיסין הרי הן נקראין אובליי"ש ומבואר כאשר כתב הערוך השלחן. וכן מבואר מדברי הט"ז (סי' קס"ח סק"ט), וכן עיין בדברי האבן העוזר (סי' קס"ח סי"ג) שיש שני סוגי אובליי"ש ע"ש ודו"ק.
ואכ'ל ושב'ע מדברי המאורות בברכות (דף מ"ב.) שכתב בריש דבריו שאם מערבין שמן לטעם הרי מברכין עליו בורא מיני מזונות. דהיינו כדעת הרמב"ם. ולהלן סמו'ך ונרא'ה כתב כדעת רש"י.
ה') ואמנם ניתן לצמצם את הדעות ולומר דדעת רש"י הינה כדעת הרמב"ם דהא רש"י איירי בנילוש בתבלין והרמב"ם איירי בנילוש שמן או בדבש או בחלב. וא"כ שניהם אזלי מכח נילוש ולמה נעשה ביניהם מחלוקת. ואי נימא הכי יבואו על תיקונם גם דברי הבית יוסף דהנה כתב הב"י (סי' קס"ח ס"ז) להביא פירוש רבינו חננאל דהיינו כיסין, ואח"כ הביא פירוש הרמב"ם דהיינו שהוא נילוש עם שמן, חלב, או דבש, או תבלין, ואחרי שביאר באריכות דברי הרמב"ם כתב "ורש"י פירש פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים." ואח"כ כתב להביא גם פירוש רב האי גאון דהיינו דבר הנכסס. וסיים על זה "ולענין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל ובין כיסים שממלאים אותם בדבש ושקדים כגון הנקראים רושקיליא"ש דיאלחש"ו ובין עיסה שעירבו בה מי פירות או מיני תבלין בין הנקראים בישקוגו"ש כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא ושלש ברכות אלא אם כן קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו." עכ"ל. והנה כאשר חילק הדעות חילקם רק לשלושה ולכאורה נראה שכלל דעת רש"י בתוך דעה אחת מן המוזכרות שם לעיל.
וכן הוא בשו"ע (סי' קס"ח ס"ז) "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו, וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה... וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין." עכ"ל. ולכאורה נראה שהתעלם מדעת רש"י כדעה חדשה. אמנם אי נימא דס"ל דדעת רש"י הרי היא כדעת הרמב"ם הרי הכל אתי שפיר. וכ"כ בספר אבן העוזר (שם סי"ג) דדעת רש"י הרי היא כדעת הרמב"ם.
ואף ניתן להביא לזה סיוע ממה שמצאתי לחד מן קמאי ה"ה רבינו חיים ב"ר שמואל מטלידו זצ"ל תלמיד הרשב"א בספרו צרור החיים (דרך שני סי' י"ב) שכתב "ופת הבאה בכיסנין כגון קליות ואובליא"ש שנלושו בדבש ובתבלין, דהיינו פרפרת..." עכ"ל. דהיינו דאותו אובליאש היה נילוש בדבש ותבלין ורש"י נקט לשון קצר בביאורו מאחר שסמך על בני דורו כאשר כתב כגון "אובליא"ש שלנו" דהיינו שהיה ידוע להם זה הפת. [ובאמת בספר הישר לר"ת (חלק החידושים סי' רי"ד) איתא שאותו אובלייש היה מצוי לרוב בזמנם.]
זה אינו נכון דהא עכ"פ סתר עצמו למה שכתב בספר האורה שכתב כדעת רב האי גאון דהיינו כעכין יבישין. ומלבד זה הט"ז (סי' קס"ח סק"ו) כתב שדעת רש"י הינה כדעת ר"ח. ודעת ערוך השלחן (שם סעיף כ"ט) דדעת רש"י כדעת רב האי גאון. [ולפי דבריו לא יהיה קשה מספר האורה.] ובעיקר היינו משום שנראה שדעת רש"י אינה כדעת הרמב"ם אלא דעה חדשה. דהא כתבו הראשונים בביאור דעת רש"י דהיינו שיש בה כל כך הרבה תבלין עד שלא ניתן לאכול ממנה הרבה. וכאשר כתב רבינו יונה במסכת ברכות (דף כ"ט.) "ואחר הקליות היו אוכלין פת ידוע שהיו בו מיני תבלים הרבה ומפני התבלים אין דרך לאכול ממנו כל כך..." עכ"ל. וכ"כ בספר המאורות (דף מ"ב.) כתב "ומתוך שנותנין בה תבלין מאכלה מועט" עכ"ל ואולי לזה רש"י הדגיש תבלין דהא בא לומר שאוכלין ממנה מעט וכאשר כתב רש"י בלשונו "ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט..." עכ"ל. וא"כ משמע דדעתו הינה שונה מדעת הרמב"ם דהא פת העשויה בשמן אין מאכלה מועט.
וכן אין לצמצם ולומר שדעת הרא"ה שכתב שהיא פת הממולאת בפירות כוונתו היא כדעת הר"ח אלא שהר"ח כתב מיני מתיקה והרא"ה הוסיף שגם פירות נקראים מיני מתיקה. דהמעיין בדברי התשב"ץ הקטן (סי' רצ"א ורצ"ב) יראה דמבואר שם דלוקח מן הפרי ופוטר את המולייתא. ובהגהה שם כתב שבתוך הסעודה אינו מברך עליהן. ובספר שבעת הנרות (סי' רצ"א) הבי"ד הא"ר (סו"ס קס"ח) שכתב שפת עם פירות מברך על המולייתא בורא מיני מזונות. והקשה שהוא נגד התשב"ץ וההגה, ולבסוף יישב דגם התשב"ץ ס"ל דמברכין על זה בורא מיני מזונות ומה שאמר התשב"ץ לברך על הפירות היינו לפטור את הפירות, עי' שם. [ועי' בתשב"ץ לעיל סי' שכ"ב] והוא קצת דוחק בדברי התשב"ץ. ומבואר שמילוי פירות אינו כמיני מתיקה או י"ל דמה שכתב פירות היינו שקדים ואגוזים שכתבם הר"ח.
וכן אין לצמצם ולומר שמה שכתב בספר המנהגות שהיא פת מבושמת הרי הוא סובר כדעת רש"י דהיינו תבלין. ותבלין היינו בושם. אף שיש לזה משמעות בדברי האורחות חיים ע"ש. דהנה כתב הכל בו (סי' כ"ד) "פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין, והרב רבנו אשר (ספר המנהגות לר"א מלוניל שלהי הל' ברכת הפירות) כתב פת הבאה בכסנין, פירוש, פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון, והוא פת העשוי מבשמים." דהיינו שהבין שדעת רש"י ודעת ספר המנהגות הינם שונות. וכן מבואר להדיא בדברי שו"ת הרשב"א חלק ז' (סי' תל"ג) שכתב בזה"ל "פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין. והרא"ש פירש פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון ותרגום של נקודים של אשת ירבעם כיסני. וכן הוא שהבשמים נראים שם נקודים נקודים ויש מפרשים שעושין מן העיסה ככיסין ומכניסין לתוכם שקדים ודבש ומיני מתיקה" דהיינו שגם הוא ז"ל חילק בין פירוש המבושם לפירוש תבלין.
וכן בזה לא יישבנו דעת הרמב"ם הסותר את עצמו שבהלכותיו כתב שנילוש בשמן או חלב או דבש או תבלין. ובתשובותיו כתב דהיינו ממולא. וכן נשארנו בקושיה על דברי הריטב"א בחידושיו ובהלכותיו. וכן הסתירה בספר הפרדס. וכן הסתירה בדברי הרשב"א.
ומעתה חזרנו לקושיות ולסתירות הנ"ל בדברי הראשונים שפעם נקטו כך ופעם נקטו אחרת.
ו') והנראה ליישב הוא בהקדים קושיית הגרע"א והיא היאך הב"י פסק כדעת כולם דהיינו דעת רב האי גאון של כעכים יבישים. וכדעת ר"ח דהיינו כמין כיסים. וכדעת הרמב"ם דהיינו נילוש. והרי בכה"ג היה לו לפסוק לאכול רק באמצע הסעודה. וכאשר פסק השו"ע עצמו להלן (סעיף י"ג) וז"ל "אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא... דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה. ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה." וא"כ מה נשתנה בין האי להאי.
ואני בע'ר מאז היותי נע'ר היה נראה לי פשוט כנה'ר דמאחר וכאן ישנו רק יסוד אחד דהיינו שלא יהיה רגילות לקבוע עליו סעודה לכן אין שום הכרח שהדעות חלוקות כלל. וכל אחד נקט מה שהיה נהוג אצלו. ומעתה הקושיה הנ"ל היאך הראשונים סתרו עצמם היא הופכת לראיה ליסוד הנ"ל. והיינו משום שאין סתירה כלל דהא ניתן לומר גם וגם וכל מקום שנמצא בדברי ראשון שסתר עצמו בזה הרי נוכל ליישב דס"ל גם זה וגם זה.
ושמחה גדולה היתה לי במה שמצאתי לגאון ישראל בדורו של הרב חיד"א ה"ה בעל המאמר מרדכי (סי' קס"ח סקי"ד) שכתב ליישב דברי הגרע"א שאין שום הכרח שהדעות חלוקות. וכן מצאתי בס"ד לכמה אחרונים נוספים שכתבו כן ומהם הגאון חוו"ד בהגדת מעשה ניסים (קונ"א דף מ"ה ע"ב) ובערוך השלחן (סי' קס"ח סכ"ג), והגאון משנה ברורה בבאור הלכה (סי' קס"ח ס"ז) ובספר דעת תורה למהרש"ם (סי' קס"ח סק"ז), ובשו"ת בית אפרים (סי' י"א וי"ב ד"ה ולפענ"ד), ובספר שער המפקד (נהר פקוד דף ל"ח ע"א).
 

קבצים מצורפים

  • הרב רובין-ברכת הטורטיה.PDF
    4.3 MB · צפיות: 4
  • ברכת הטורטיה - ב1.jpg
    ברכת הטורטיה - ב1.jpg
    830.1 KB · צפיות: 10
  • ברכת הטורטיה - ב2.jpg
    ברכת הטורטיה - ב2.jpg
    740.3 KB · צפיות: 8
פותח הדיון
פותח הדיון
ר

ראובן יוסף מיארה

Active member
פעילות

24%

אֲרִיכוּת יָמִים

15%

ובאמת על המופלטה כבר נהוג לברך מזונות וכמו שהארכנו במקו"א ויהיה זה ק"ו לנ"ד.
האם ידוע היכן תשובתו
ולכן לגבי טורטייה שעל ידי אותו גיהוץ נהרסים כל השמרים באופן מוחלט ובצק זה אינו יכול לתפוח יותר ואף נשאר לו טעם לוואי חמצמץ יהיה זה ק"ו שברכתו תהיה מזונות שהרי אף בפגיעה קלה ברכתו מזונות וכמו שיבואר להלן ק"ו בנ"ד.
לא זכיתי להבין, שהרי סו"ס יש לנו כללים והגדרות בחז"ל מה נקרא פת שהברכה המוציא, ומהו מזונות. וכאן הרי לפי הגדרות חז"ל הוא המוציא, וא"כ אף שיש לו את אותו עניין של כסנין שזה פוגע באיכות התפיחה וכו', מ"מ צריך להיות המוציא.
והרי זו סברת מרן זיע"א לגבי הלחמניות מתוקות שאף שעתה הם נאכלים כארוחה, מ"מ לפי הגדרות חז"ל הוי מזונות.
אשמח לבאור מהלומדים.
 
חלק עליון