ברכות קריאת שמע בערבית

[גרינפלד]

קיי"ל שתפילת ערבית רשות, ופירשו הראשונים שכשיש מצווה אחרת היא קודמת. ויש להסתפק האם גם ברכות ק"ש דערבית רשות; ובשבלי הלקט כתב שהם חובה כיון שקריאת שמע דאורייתא; אמנם בשו"ת שאילת דוד או"ח סי' א' כתב שרשות כתפילה; והאדרת [נדפס בקובץ צוהר אהל ברוך] הסתפק בזה. ושמעתי לדייק מלשון הגמ' ברכות י"ב ע"א "כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו", קצת משמע שזה חיוב; מיהו למג"א סי' ע' שנשים אף שפטורות מקריאת שמע ומברכותיה ס"ל שחייבות במצוות יציאת מצרים וחייבות גם בברכות שלאחריה, ולפי"ז אף אם ברכות ק"ש דערבית רשות, מ"מ ואמונה זה חובה [ועוד יל"ע בסוגיא דברכות]. והנה בב"י סי' נ"ג ס"ו תמה על המנהג שקטן יורד לתיבה במוצ"ש והרי אינו יכול להוציא ידי חובה, וכתב בסוף דבריו "איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא", וכיוצא בזה בבהגר"א שם; ולא נתבאר בדברי הב"י במה הש"צ מוציא בערבית, ובמשנ"ב כתב [לדידן שקטן לא יורד למעריב] שהחיסרון מצד הברכו, עכ"ד, ולכאורה הברכו שייך לברכות וא"כ הב"י שכתב לתרץ שתפילת ערבית רשות, יוצא מדבריו שגם הברכות רשות. ואולי יש לדחות שהברכו הוא רק מכוח הציבור ועיקר אספת הציבור הוא לצורך התפילה וממילא לא חמור מהתפילה.
ולכאורה כל זה תלוי במה שידוע לדון אם ברכות ק"ש עיקרם משום הק"ש או משום התפילה [וידוע להוכיח שמצד אחד אפשר לברך ברכות ק"ש מפלג המנחה, אלמא הוא חלק מהתפילה; ומצד השני על ספק ק"ש חוזר עם הברכות, וכן ניתן לאומרם גם אחר עלות השחר, אלמא שזה חלק מהק"ש, ומשמע שיש שני עניינים].
הלבוש סי' נ"ה סעי' א' לענין חיוב שבעה קדישים מנה ביניהם קדיש שלאחר ברכות ק"ש של ערבית כי הוא חובה, ולא מנה שלאחר תפילת ערבית כי הוא רשות, ושמעתי להוכיח מזה שהברכות הם חובה; מיהו לשון המשנ"ב ס"ק ה' "אחר קריאת שמע של ערבית", ולפי"ז יתכן ששייך לק"ש עצמו שהיא חובה מדאורייתא.​