א.א
Active member
נשאלתי מיהודי שמפלל במקום העבודה ונוסע נסיעה של חצי שעה לערך
והוא לא מברך ברכות התורה רק בעבודה
האם הוא יכול לשמוע שיעור תורה או שנגזר עליו לשמוע קול פלי
משום מה לא מסתדר לו לברך ברכות התורה השאלה אם יש היתר וכן אם יש עיצה בשבילו
מצרף מיביע אומר
שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן ח
(יט) ובעצם נידון הלק"ט אם השומע ד"ת מאיש אחר צריך לברך ברכה"ת כיון דאיכא שומע ומשמיע, הנה אמת נכון הדבר דאמרינן שומע כעונה גם בשומע דברי תורה. וכמ"ש התוס' ברכות (כ:) ד"ה כדאשכחן בסיני. ע"ש. ולכאורה יש ל"ר מחגיגה (ג) למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. למימרא דכי לא משתעי לא גמיר, והא הנהו תרי אילמי וכו' דכל אימת דעייל רבי בי מדרשא עיילי ויתבי קמייהו, ומניידי ברישייהו ומרחשן שפוותייהו, ובעי ר' רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכח דהוו גמירי הלכתא ספרא וספרי וכל הש"ס. אמר מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו. (פרש"י, ואין זה ראוי ללמד לאחרים) וכו'. אלמא דאי הוה קרינן ילמדו (הל"ד /הלמ"ד/ שוא), שפיר נקרא לומד כששומע מאחרים וע"כ משום דשומע כעונה לענין ת"ת. וא"כ ודאי שצריך לברך ברכה"ת. אולם יש לדחות דשאני התם שאפשר להם לרחוש בשפתותיהם כי ההוא עובדא דהתם, מש"ה חשיב שפיר לימוד. וכמ"ש בעירובין (נד) אימתי תשמרם בבטנך כשיכונו יחדיו על שפתיך. ע"ש. אבל שומע תורה בלחוד י"ל שאינו נחשב לימוד גמור לברך ע"ז. אלא דלפמש"כ לעיל (אות ח ט) שעיקר הלימוד של ברכה"ת הוי מדכתיב כי שם ה' אקרא, היינו לימוד התורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, אז הבו גודל לאלהינו, שצריכים ישראל לברך. (ושכן פירשו האבודרהם והמהרש"א והחרדים ועוד.) לפ"ז שפיר ילפינן שומע כעונה גם לענין ברכה"ת. שהרי ישראל היו רק שומעים ד"ת מפיו של משה, והיו צריכים לברך ברכה"ת. ומיהו לפירש"י בברכות (כא) דכי שם ה' אקרא היינו הברכה, והבו גודל לאלהינו היינו לענות אמן. אין לנו מכאן שום ראיה. ועי בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' ב). ע"ש.
והנה בהרא"ש מגילה (ר"פ הקורא עומד) כ', שהעומד לקרות בתורה צריך לקרות בנחת עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכן פסק בתשו' הריב"ש (סי' רד). ע"ש. [גם התוס' בב"ב (טו) כ' שצריך הקורא לקרות בנחת עם הש"צ. וכ"כ המאירי ברפ"ג דמגילה (כא) וכן מתבאר בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' נט). ע"ש.] וכן פסקו הטוש"ע (סי' קמא ס"ב). אמנם הט"ז והפר"ח הקשו דהא קי"ל שומע כעונה. ותי' בהגהות מהרל"ח, דשאני הכא דלא הוי מ"ע חובה על כל האדם, כי לא תיקן עזרא לקרות בציבור כי אם למצוה כשופר ומגילה שהיא חובה על כל אדם וכו', משא"כ הכא שאינו מן המובחר. ע"כ. וע' להרמב"ן במלחמת ה' (פ"ק דמגילה דף ה), דכל הני דתנן במתני' (מגילה כג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין קורין בתורה ואין מפטרין בנביא וכו' בפחות מעשרה, כולם חובת הצבור הן ואינן אלא במחוייבין בדבר (שלא שמעו קדיש וקרה"ת), אבל במגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ע"ש. וכן בהר"ן שם. וא"כ מש"ה לא מהני שומע כעונה בקס"ת, שלא נאמר שומע כעונה אלא על חובת יחיד ממש וכמ"ש מהרל"ח הנ"ל. אבל מצות ת"ת שמוטלת על כל יחיד אה"נ דאמרי' שומע כעונה. ול"ד לקס"ת שלא נתקן ליחיד כ"א לצבור דוקא. (וע"ע בתורת חיים סופר סי' קמא סק"ג ע"ד מהרל"ח הנ"ל.) ובמטה יהודה (סי' קמא סק"ה) כ' לתרץ דשאני התם שצריך העולה לכוין לבו לכל תיבה ולכל אות מדברי הש"צ ולטעמי הקריאה שלו, וא"א לכל אדם להזהר בזה לכן לא סמכו על השמיעה לומר שומע כעונה, מפני חומר ברכה לבטלה. ואף על פי שהירושלמי מתיר כמ"ש הט"ז, מ"מ לא סמכו ע"ז מפני חומר שבו. ע"כ. וזה דוחק גדול לע"ד, דמאי שנא ממגילה שג"כ צריך לשמוע היטב כל תיבה ותיבה, וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' תסז) שאם השמיט אפי' תיבה אחת מהמגילה לא יצא. ע"ש. ובהר"ן (רפ"ב דמגילה יט) ד"ה והלועז ששמע אשורית יצא, ואף על גב דלא ידע מאי דקאמרי', מידי דהוה אנשים וע"ה. והרי אנן נמי לא ידעינן מאי האחשתרנים בני הרמכים, ואפ"ה נפקין י"ח. ומכאן מוכח שאם טעה ולא הזכיר אפי' תיבה אחת לא יצא י"ח, דאי לא מאי ראיה לימא דלהוי הני תיבות כאילו לא הזכירם וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' שפח). וכ"כ המג"א והפר"ח (סי' תרץ) דלא כהריא"ז. ע"ש. ואפ"ה קי"ל במגילה דהשומע כעונה. ולא הצריכו שיקרא בלחש אחר הש"צ. והמטה יהודה שם תירץ עוד, דשאני קס"ת שכך היתה התקנה מעיקרא שהעולה הוא הקורא, ואף על פי שנתבטלה האידנא והש"צ קורא, מ"מ לא נתבטלה לגמרי מלקרות מיהא בלחש עם הש"צ. ע"כ. וכן מתבאר בשו"ת בשמים ראש (סי' רצא). ע"ש. וכן ראיתי למרן החיד"א במחב"ר (סי' מז סק"ד) שה"ד הלק"ט דקמן, והקשה עליו מלקמן (סי' קמא) דלא מהני שומע כעונה. ותירץ כמ"ש המט"י דשאני התם שכן היתה התקנה ומעיקרא. אלא שהביא דברי הזקן אהרן (סי' ס) שכ' דדוקא בקדיש וקדושה וכדומה אמרי' שומע כעונה, משא"כ לברך האדם ברכה ע"מ שיעשה חבירו המצוה, ז"א שלא מצינו שיברך אדם על מקרא מגילה ע"ד שחבירו יקרא המגילה וכו'. ולא התירו בירושלמי לעשות כן במגילה אלא בדיעבד ובברכה אחרונה שהיא מנהג בעלמא. ע"ש. וע"ע במחב"ר (סי' תרצב סק"א). ע"ש. ומוכח דלא ס"ל להזק"א כהלק"ט הנ"ל. וע' במחב"ר (סי' תרפט סק"ד) שהביא ג"כ מחלוקת הזק"א והלק"ט אי אמרי' שומע כעונה בכה"ג, וכ' שפשט דברי מרן (בס' קמא) שכ' שהקורא בס"ת צריך לקרות בנחת עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, משמע כהזקן אהרן. וד' מרן יסודם מהרא"ש והטור ור' ירוחם. ואף על פי שלעיל (סי' מז) חילקנו בין ד' מרן לד' הלק"ט, אשינויי לא סמכינן בספק ברכה לבטלה. ע"ש. אולם בערך השלחן (סי' מז סק"ב) מסיק שהדבר ברור שהשומע ד"ת צריך לברך. ע"ש. וכן העלה במנחת אהרן (כלל ה אות לד). וי"ל ע"ד. ודו"ק. +ואין להקפיד בזה על כוונה של שומע ומשמיע לצאת י"ח, דהא בסוכה לח: ילפינן שומע כעונה מדכתי' אשר קרא (יאשיהו) מלך יהודה, וכי יאשיהו קרא והלא שפן קרא אלא מכאן לשומע כעונה, ושם לא היתה קריאה לצאת י"ח. וכן מסתמא הוי ההיא דסיני (דברכות כ:). ודו"ק+.
והוא לא מברך ברכות התורה רק בעבודה
האם הוא יכול לשמוע שיעור תורה או שנגזר עליו לשמוע קול פלי
משום מה לא מסתדר לו לברך ברכות התורה השאלה אם יש היתר וכן אם יש עיצה בשבילו
מצרף מיביע אומר
שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן ח
(יט) ובעצם נידון הלק"ט אם השומע ד"ת מאיש אחר צריך לברך ברכה"ת כיון דאיכא שומע ומשמיע, הנה אמת נכון הדבר דאמרינן שומע כעונה גם בשומע דברי תורה. וכמ"ש התוס' ברכות (כ:) ד"ה כדאשכחן בסיני. ע"ש. ולכאורה יש ל"ר מחגיגה (ג) למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. למימרא דכי לא משתעי לא גמיר, והא הנהו תרי אילמי וכו' דכל אימת דעייל רבי בי מדרשא עיילי ויתבי קמייהו, ומניידי ברישייהו ומרחשן שפוותייהו, ובעי ר' רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכח דהוו גמירי הלכתא ספרא וספרי וכל הש"ס. אמר מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו. (פרש"י, ואין זה ראוי ללמד לאחרים) וכו'. אלמא דאי הוה קרינן ילמדו (הל"ד /הלמ"ד/ שוא), שפיר נקרא לומד כששומע מאחרים וע"כ משום דשומע כעונה לענין ת"ת. וא"כ ודאי שצריך לברך ברכה"ת. אולם יש לדחות דשאני התם שאפשר להם לרחוש בשפתותיהם כי ההוא עובדא דהתם, מש"ה חשיב שפיר לימוד. וכמ"ש בעירובין (נד) אימתי תשמרם בבטנך כשיכונו יחדיו על שפתיך. ע"ש. אבל שומע תורה בלחוד י"ל שאינו נחשב לימוד גמור לברך ע"ז. אלא דלפמש"כ לעיל (אות ח ט) שעיקר הלימוד של ברכה"ת הוי מדכתיב כי שם ה' אקרא, היינו לימוד התורה שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, אז הבו גודל לאלהינו, שצריכים ישראל לברך. (ושכן פירשו האבודרהם והמהרש"א והחרדים ועוד.) לפ"ז שפיר ילפינן שומע כעונה גם לענין ברכה"ת. שהרי ישראל היו רק שומעים ד"ת מפיו של משה, והיו צריכים לברך ברכה"ת. ומיהו לפירש"י בברכות (כא) דכי שם ה' אקרא היינו הברכה, והבו גודל לאלהינו היינו לענות אמן. אין לנו מכאן שום ראיה. ועי בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי (סי' ב). ע"ש.
והנה בהרא"ש מגילה (ר"פ הקורא עומד) כ', שהעומד לקרות בתורה צריך לקרות בנחת עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכן פסק בתשו' הריב"ש (סי' רד). ע"ש. [גם התוס' בב"ב (טו) כ' שצריך הקורא לקרות בנחת עם הש"צ. וכ"כ המאירי ברפ"ג דמגילה (כא) וכן מתבאר בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' נט). ע"ש.] וכן פסקו הטוש"ע (סי' קמא ס"ב). אמנם הט"ז והפר"ח הקשו דהא קי"ל שומע כעונה. ותי' בהגהות מהרל"ח, דשאני הכא דלא הוי מ"ע חובה על כל האדם, כי לא תיקן עזרא לקרות בציבור כי אם למצוה כשופר ומגילה שהיא חובה על כל אדם וכו', משא"כ הכא שאינו מן המובחר. ע"כ. וע' להרמב"ן במלחמת ה' (פ"ק דמגילה דף ה), דכל הני דתנן במתני' (מגילה כג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין קורין בתורה ואין מפטרין בנביא וכו' בפחות מעשרה, כולם חובת הצבור הן ואינן אלא במחוייבין בדבר (שלא שמעו קדיש וקרה"ת), אבל במגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ע"ש. וכן בהר"ן שם. וא"כ מש"ה לא מהני שומע כעונה בקס"ת, שלא נאמר שומע כעונה אלא על חובת יחיד ממש וכמ"ש מהרל"ח הנ"ל. אבל מצות ת"ת שמוטלת על כל יחיד אה"נ דאמרי' שומע כעונה. ול"ד לקס"ת שלא נתקן ליחיד כ"א לצבור דוקא. (וע"ע בתורת חיים סופר סי' קמא סק"ג ע"ד מהרל"ח הנ"ל.) ובמטה יהודה (סי' קמא סק"ה) כ' לתרץ דשאני התם שצריך העולה לכוין לבו לכל תיבה ולכל אות מדברי הש"צ ולטעמי הקריאה שלו, וא"א לכל אדם להזהר בזה לכן לא סמכו על השמיעה לומר שומע כעונה, מפני חומר ברכה לבטלה. ואף על פי שהירושלמי מתיר כמ"ש הט"ז, מ"מ לא סמכו ע"ז מפני חומר שבו. ע"כ. וזה דוחק גדול לע"ד, דמאי שנא ממגילה שג"כ צריך לשמוע היטב כל תיבה ותיבה, וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' תסז) שאם השמיט אפי' תיבה אחת מהמגילה לא יצא. ע"ש. ובהר"ן (רפ"ב דמגילה יט) ד"ה והלועז ששמע אשורית יצא, ואף על גב דלא ידע מאי דקאמרי', מידי דהוה אנשים וע"ה. והרי אנן נמי לא ידעינן מאי האחשתרנים בני הרמכים, ואפ"ה נפקין י"ח. ומכאן מוכח שאם טעה ולא הזכיר אפי' תיבה אחת לא יצא י"ח, דאי לא מאי ראיה לימא דלהוי הני תיבות כאילו לא הזכירם וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' שפח). וכ"כ המג"א והפר"ח (סי' תרץ) דלא כהריא"ז. ע"ש. ואפ"ה קי"ל במגילה דהשומע כעונה. ולא הצריכו שיקרא בלחש אחר הש"צ. והמטה יהודה שם תירץ עוד, דשאני קס"ת שכך היתה התקנה מעיקרא שהעולה הוא הקורא, ואף על פי שנתבטלה האידנא והש"צ קורא, מ"מ לא נתבטלה לגמרי מלקרות מיהא בלחש עם הש"צ. ע"כ. וכן מתבאר בשו"ת בשמים ראש (סי' רצא). ע"ש. וכן ראיתי למרן החיד"א במחב"ר (סי' מז סק"ד) שה"ד הלק"ט דקמן, והקשה עליו מלקמן (סי' קמא) דלא מהני שומע כעונה. ותירץ כמ"ש המט"י דשאני התם שכן היתה התקנה ומעיקרא. אלא שהביא דברי הזקן אהרן (סי' ס) שכ' דדוקא בקדיש וקדושה וכדומה אמרי' שומע כעונה, משא"כ לברך האדם ברכה ע"מ שיעשה חבירו המצוה, ז"א שלא מצינו שיברך אדם על מקרא מגילה ע"ד שחבירו יקרא המגילה וכו'. ולא התירו בירושלמי לעשות כן במגילה אלא בדיעבד ובברכה אחרונה שהיא מנהג בעלמא. ע"ש. וע"ע במחב"ר (סי' תרצב סק"א). ע"ש. ומוכח דלא ס"ל להזק"א כהלק"ט הנ"ל. וע' במחב"ר (סי' תרפט סק"ד) שהביא ג"כ מחלוקת הזק"א והלק"ט אי אמרי' שומע כעונה בכה"ג, וכ' שפשט דברי מרן (בס' קמא) שכ' שהקורא בס"ת צריך לקרות בנחת עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, משמע כהזקן אהרן. וד' מרן יסודם מהרא"ש והטור ור' ירוחם. ואף על פי שלעיל (סי' מז) חילקנו בין ד' מרן לד' הלק"ט, אשינויי לא סמכינן בספק ברכה לבטלה. ע"ש. אולם בערך השלחן (סי' מז סק"ב) מסיק שהדבר ברור שהשומע ד"ת צריך לברך. ע"ש. וכן העלה במנחת אהרן (כלל ה אות לד). וי"ל ע"ד. ודו"ק. +ואין להקפיד בזה על כוונה של שומע ומשמיע לצאת י"ח, דהא בסוכה לח: ילפינן שומע כעונה מדכתי' אשר קרא (יאשיהו) מלך יהודה, וכי יאשיהו קרא והלא שפן קרא אלא מכאן לשומע כעונה, ושם לא היתה קריאה לצאת י"ח. וכן מסתמא הוי ההיא דסיני (דברכות כ:). ודו"ק+.
