• ניתן לשלוח יישובים בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, שיודפסו בע"ה בקובץ בית יוסף מהדורת תשפ"ה למייל: office@moreshet-maran.com בקובץ וורד, עד לחג השבועות תשפ"ד, אין התחייבות לפרסום, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום.

גידול תוכי

מקורות:​

א. מקובל להניח שהתוכי הוא מהעופות שאינם טהורים. כך עולה מדברי הבית יוסף (יו"ד סי' קיז) בשם הארחות חיים: "עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר" (וראה ספר דברי בניהו ח"ו יו"ד סי' כט שדן בארוכה בענין לעשות סחורה בבעלי חיים טמאים).
ב. אכן בקובץ אוצרות התורה תשס"ה (קונטרס לו עמ' יב) נכתב: "עוף הנקרא [באידיש] פאפאגי (בעיוריט 'תוכי') מזונו לפי מה שמעידים אלו שמחזיקים אותו בבית עשרות שנים – רק זרעונים, והוא חולק אצבעותיו שתים לכאן ושתיים לכאן, ולשיטת כמה מן הראשונים הסימן של 'דורס' קשור באכילת בשר, ולשיטתם עוף שמזונו 'זרעונים' בלבד לא יכול להיות 'דורס'". הרי שלפי תכונותיו של התוכי לא ברור אם להחשיבו כעוף טמא.
בדומה לזה נכתב בקובץ אור ישראל (מאנסי שנה ט גליון ג [לה] עמ' קלח): "נתברר שגם בטמאים יש הרבה אשר אצבעותיהם אינם פרודים זה מזה מטבע עמידתם ורק על ידי בדיקת קיסם מתברר הדבר (דאי לאו הכי מדוע צריך בירור וחלוקת אצבעות על גבי חוט וקיסם). אמנם בעוף 'תוכי' שאצבעותיו פרודות באופן מוחלט לשתים מכאן ושתים מכאן (אף שיש בו סימני כשרות דקרקבן נקלף וזפק וגם אינו דורס אלא ניזון מצמחים ופירות)". ועוד כתבו שם (עמ' קמט): "מקובל לחשוב את התוכי למין שאינו טורף, אלא באוסטרליה וניו‑זילנד ישנו תוכי בשם 'קאה' הטורף בשר חי ובלהקות מתנפל אפילו על עדר כבשים, מין זה דומה מאד למיני התנשמת. וישנם תוכיים הדומים למיני הבז. תוכי בשם 'נסתור' אוכל נבלות ודומה מאד לנשר, כמו כן הנו טורף גם בעלי חיים (לפי הרב כהן התוכי בא בג' סימנים אך חולק אצבעותיו כטמאות)". כלומר, לתוכים יש לכאורה סימן טומאה בצורת רגליהם, אך יש להם גם סימני טהרה. רובם אינם טורפים, אך יש בהם מינים שטורפים בשר.
ויש שכתבו שצורת רגליהם של התוכים אינה סימן טומאה. ראה ספר דרך ישראל (חולין סימן מ פרק שלישי עמ' תמה): "ר"א ב"ר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא, מפרש בגמ' דמותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתיים לכאן ושתיים לכאן טמא, מבואר דחולק את רגליו אין פרושו שבריית אצבעותיו הם שתיים לכאן ושתיים לכאן (כמו שהוא בעוף הנקרא תוכי), דעוף כזה אין צריך להעמידו על החוט דלעולם אצבעותיו חלוקין, וגם לא מיקרי חולק את רגליו רק שהן חלוקין ועומדין מטבע ברייתן לעולם, וע"כ מיירי בעוף שיש לו ג' אצבעותיו לפניו ואחת לאחריו, וכשמעמידין אותו על חוט חולקן שתיים לכאן ושתיים לכאן וזהו סימן דריסה ופשוט".
נמצא שיש שהבינו שבתוכי קיים סימן הטומאה של חלוקת האצבעות שתים לכאן ושתים לכאן, ויש שהבינו שסימן זה לא נתקיים בו. ומאידך, הסימן של טורף בשר, ברוב מיני התוכי אינו קיים, אך במיעוטו קיים.
ג. בפירוש הרד"ק על ירמיהו (ח, ז) כתב: "ועגור כו' הוא העוף המצפצף מלות מעטות כלשון בני אדם כשמלמדין אותו, גיי"ט בלע"ז". וכן כתב היעב"ץ (בסידורו) בפירוש 'זמרת הארץ' על פרק שירה.
לפי דבריהם שהתוכי הוא העגור שבמקרא, נראה פשוט שהוא עוף טמא. ראה דעת קדושים (סי' רעא מקדש מעט ס"ק מד): "עגור דהוא עוף טמא". ובספר מקור נאמן (ח"א סי' פז): "העגור נחשב עוף טמא, שאין בו מסורת ודאי". וכן כתב באנציקלופדיה לכשרות המזון (מזון מן החי עמ' רכו).
וראה גם יפה ללב (ח"א סי' לב אות ט): "האי עגור הוא עוף שמלמדין אותו לדבר בלשון בני אדם הנקרא פאפגיו, וכן פירש בשרשי רד"ק כמ"ש הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים בפירוש פרק שירה . . והאי פאפגייו הוא מן העופות הטמאים כמו ששמעתי מפי בקיאים".
ד. בפרשת שמיני (ויקרא יא, יט) מונה התורה בין העופות הטמאים את "האנפה". ופירש רבינו סעדיה גאון (פירושי רס"ג על התורה, מוסד הרב קוק תשנ"ד, עמ' קכו) שעוף זה נקרא בערבית "בג'בג'ה". ובתרגום הרב יוסף קאפח (שם הערה 22): "תוכי, עוף ידוע שיש לו כשרון לחקות דבור בני אדם ומסוגל לחזור על כל מלה ששומע, ושני מינים הוא גדול וקטן". נמצא מדברי הרס"ג שהתוכי הוא עוף טמא. בספר קדושת התורה ודקדוקה (ח"ג עמ' סג) הביא שגם הר"י ג'אנח תרגם "אנפה" בערבית: "בבגא", ונראה שהוא מקביל לתרגום הרס"ג.
גם באוצר שרשי לשון הקודש (קונקורדנציה) תרגם בערך אנפה: "פאפאגייא", שהוא תוכי ביידיש.
ה. וראה גם ספר הכוזרי (המאמר השלישי, מכון משנת הרמב"ם תשס"ה עמ' קכ): "וחמדתי שיבארו לי העוף הטהור מן הטמא חוץ מן המפורסמים כלומר יונה ותורה, ומנין לו שלא תהא התרנגולת והאוזה והברוזה והחגלה מן הטמאים". ובהערה 34 מעיר הרב קאפח על המילה והחגלה: "במקור [בערבית] 'ואלחגלה', והיא החגלה, הקורא בלשון המקרא, והוא עוף טהור לחלוטין. והאב"ש תרגם 'והתוכי', והוא עוף טמא באמת, וכנראה שלא הבין את הענין".
ו. וכן כתב באנציקלופדיה לכשרות המזון (אדרעי, מזון מן החי, רח-רט, רלד, רלז) שהתוכי על שלל מיניו הוא עוף טמא.
[באוצר המכתבים להרב יוסף משאש (ח"ב, תתקט) כתב: "אודות העוף היפה הנקרא טווס אם הוא עוף טמא או טהור, גם מה שמו בלשון עברי. תשובה, שמו בעברית הוא תוכי, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל תוכיים הנזכרת במלכים א' יו"ד פסוק כ"ב, ובדברי הימים ב' ט' פסוק כ"א, טווסים ע"ש, וכפרוש רש"י וכל המפרשים שם ע"ש כו'. ולענין אם הוא עוף טהור, דבר זה מפורש בגמרא דחולין דף קט"ז ע"א וז"ל, לוי איקלע לבי יוסף רישבא אייתו לקמיה רישא דטיוסא . . בחלבא ולא אמר ליהו ולא מידי, כי אתא לקמיה דרבי א"ל אמרי לא תשמתינהו (משום אכילת בשר בחלב), א"ל אתריה דר"י בן בתירא הוא ואמינא דרש ליהו כר"י הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם עכ"ל, מזה משמע דלא קפדי אלא משום בשר בחלב אבל משום טווסא פשיטא ליהו דעוף טהור הוא כו'" (ובהמשך דבריו מביא עוד הוכחה שהטווס הוא עוף טהור. וראה אנציקלופדיה לכשרות המזון שם עמ' קי מה שכתב בזה).
אכן מאחר שמדבר על "העוף היפה הנקרא טווס", שהוא ה"תוכיים" שבמקרא, משמע שאין זה העוף הנקרא "תוכי" בלשוננו, דבלשוננו "העוף היפה" נקרא "טווס" ואילו "תוכי" הוא כינוי לעוף המחקה את דיבור האדם. ואף שאמנם גם הוא מצטיין בנוצות בעלי צבעים עזים אדום כחול ירוק צהוב (ראה שיחות לנוער ח"ד עמ' 237-238), אך אין הוא מתייחד בענין היופי כמו הטווס עד שיהיה נקרא "העוף היפה" בה"א הידיעה, אלא עיקר יחודו על שאר בעלי החיים הוא בענין חיקוי דיבור האדם. ואם כן פשוט שכוונת הספר הנ"ל היא לטווס שלנו שהוא לדעתו טהור, ולא לתוכי המוכר לנו שהוא טמא כנ"ל].
ז. אמנם, למרות שמפורש בדברי הבית יוסף שמותר לגדל "עופות המדברים" למרות היותם "טמאים", זהו רק לענין שאין בכך איסור משום משתכר בבעלי חיים טמאים, וכמבואר בחסד לאברהם (אלקלעי, ח"א יו"ד סי' ט דף פח, א ד"ה איך): "אותן עופות המדברים שמגדלין אותן משום נוי או שחוק מותר לגדלן ולמוכרם ולהשתכר בהם, דאלו רוב בני אדם מגדלין אותן למלאכתן והוה ליה כסוסים".
אבל מקום ממידת חסידות ראוי לא לגדלם בבית, על פי המובא בשערי הלכה ומנהג (ח"ג יו"ד סי' פב):
"מבואר בכמה ספרים (קב הישר פרק ב) על דבר הפעולה שנפעלת באדם על ידי הראיה וההסתכלות, הן הפעולה לטוב על יד הראיה וההסתכלות בצורות קדושות וכיוצא בזה, והן הפעולה למוטב על ידי הראיה וההסתכלות בצורות של בעלי חיים טמאים וכיוצא בזה. ועל פי מה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, מובן שענין זה צריך להיות בהדגשה יתירה בנוגע לילדי ישראל בגיל החינוך, מכיון שכל הענינים הנחקקים במחשבתם (על ידי ראיה והסתכלות כו') בהיותם בגיל החינוך יש להם פעולה והשפעה על כל משך החיים, גם כי יזקין. וכמנהג ישראל שכאשר התינוק יוצא לאויר העולם תולים מסביבו ומקיפים אותו בעניני קדושה, שיר המעלות וכו', ומזה מובן גם לאידך, ההשתדלות שהתינוק לא יסתכל בצורות טמאות כו'.
"על פי האמור לעיל אודות גודל הפעולה שעל ידי הראיה, מובן שכאשר נותנים לתינוק צעצוע בדמות בעל חי (מאיזה טעם שיהיה, מפני שהוא ילד קטן), יש להשתדל לבחור צעצוע שהוא בדמות בעל חי טהור, בהמה טהורה, עוף טהור, דג טהור, וכיוצא בזה. ועל דרך זה כאשר הילד מתבגר ומתחיל ללמוד צורת האותיות, שאז מראים לו ציורים מסויימים כדי להקל בתפיסת צורת האותיות, יש להשתדל שבעלי החיים שבציורים אלו יהיו רק בעלי חיים טהורים, ולדוגמא כאשר מציירים לילדים אות אל"ף בדוגמת אדם הנושא שני דליי מים (א' מלמעלה וא' מלמטה) וכדי להמחיש יותר את הציור מציירים נהר עם דגים, ועל שפת הנהר חתול וכיוצא בזה, ישתדלו לזרוק את החתול ולצייר במקומו בהמה או חיה טהורה, וכיוצא בזה בשאר ציורים. וכמו כן מובן בנוגע להוצאה לאור דחוברות וכיוצא בזה שיש בהם ציורים ותמונות של בעלי חיים [ועל אחת כמה וכמה בנוגע לחוברות המיועדות לילדים בגיל החינוך] שיש להשתדל שישתמשו בציורים של בעלי חיים טהורים דוקא [הוראה זו היא לא בנוגע לציורים דבהמות וחיות טמאות המדוברות בתנ"ך ומדרשי רז"ל, שמלמדי תינוקות וכיוצא בזה מציירים עבור התינוקות בכדי להקל לימודם כו', או כשמעתיקים סיפור מתנ"ך ומדרשי רז"ל, שאז הרי זה לימוד ופירוש התורה, כפשוט].
"ישנו 'מנהג המדינה' לקשר ענינים מסויימים עם ציור של 'עכבר', או חיה שאינה טהורה (שאין כאן המקום להאריך בזה), ולדאבוננו, חדר הדבר גם בחוברות ועיתונים שבשאר הפרטים הם על טהרת הקודש, אלא שמפני סיבה שונה ומשונה שאינה מובנת כלל, לא שמו לב (על כל פנים עד עתה) שיש להשתדל שיהודי (ובפרט ילד קטן) יראה רק דברים טהורים".
ח. ונצטט גם את גוף דברי קב הישר (פרק ב) הנ"ל: "וצריך שתדע, לכל עוון יש גרם וסיבה המביאה אותו לידי כך, והכי נמי יש גרם וסיבה המביאות אותו לידי הסתכלות בנשים האסורות, והסיבה הראשונה כשאדם מסתכל בדברים טמאים עד שהשביע עינו בהם בהסתכלות, אף שיש לאדם רשות לראות בריות משונות הבאים ממדינות מרחקים ועל זה תקנו חכמינו ז"ל וקבעו ברכה ברוך משנה הבריות, מכל מקום לא ישביע עינו בהסתכלות ולא יראה בהם כי אם דרך עראי, כי מאור העינים דומים בארבעה גוונין שהן נגד אותיות שם הוי"ה, ואם הבן אדם רואה בראיותיו בריות טמאות אז הוא ממשיך רוח הטומאה החופף עליו בזה הדבר והוא הגורם אחר כך להסתכל בדבר היותר גרוע המביא האדם לידי מכשול".
ט. ובשערי הלכה ומנהג שם (הערות 4, 5, 11) כתב עוד:
"מה שאין כן כדי לברך משנה הבריות וכיוצא בזה כו' [ולהעיר מקב הישר שם שגם כשרואה בריות משונות בכדי לברך משנה הבריות 'לא יראה בהם כי אם דרך עראי כו"], ולכאורה על דרך זה להתבוננות במה רבו מעשיך כו', ועל פי זה מובן ההליכה לגן חיות וכיוצא בזה, ואין לזה סתירה מהמדובר בפנים".
"ומה שמצינו בכמה וכמה בתי כנסיות ציורי פני אריה ופני נשר על הפרוכת דארון הקודש ועל המעיל וכתר דספר תורה, הרי הכוונה בזה כפשוט להזכיר על דבר הכרח התפלה ועבודת האדם לה' באופן דגבור כארי כו', ובנוגע הציורים דחיות טמאות על כמה מהדגלים דהשבטים (במדב"ר פ"ב, ז) מבואר שם שכל ציור היה קשור עם תכונות השבט ומוכרח לשבט זה דוקא ציור דחיה מסויימת (נחש וכיוצא בזה)".
"וכפי שכבר כתב מלמד תינוקות הכי מפורסם, רש"י (שמיני יא, ב): 'זאת החיה אשר גו' לא תאכלו', 'מראה' החיה שלא תאכלו, ובהדגשה (דלכאורה מיותר להראות החיות שלא תאכלו כיון שהראה כל הנאכלות)".
י. מבואר בדברי השערי הלכה ומנהג, שכאשר הראיה והסתכלות בבעלי חיים טמאים נעשית לשם מטרה של מצוה, כגון לברך ברכת משנה הבריות, או לצורך ההתבוננות בגדולת ה' מתוך הכרת ברואיו הנפלאים, או להיזכר על דבר הצורך לעבוד ה' באופן של קל כנשר וגבור כארי, או לצורך לימוד תורה, אין לחשוש שזה יפעל באדם דבר שלילי. ולענין ברכת משנה הבריות מציין לספר קב הישר שיראה בהם רק דרך עראי אך "לא ישביע עינו בהסתכלות", ומשמע שמסכים לדבריו. ומסתבר שהוא הדין בענין ראיית הציורים דנשר ואריה שבבית הכנסת, דדי בראיה בעלמא כדי לעורר עצמו לעבוד ה' על דרך תכונת בעלי חיים אלו;
אכן, בנוגע להליכה לגן חיות לצורך ההתבוננות במה רבו מעשיך ה' לכאורה לא שייך זה, כי "התבוננות" משמעה עיון והסתכלות בפרטי הפרטים ולא בדרך עראי והעברה בעלמא, וכנראה שלצורך זה הדבר מותר מאחר וזהו אופן קיום המצוה. ועל דרך זה בנוגע להכרת המינים הטמאים האסורים באכילה, שפעמים שצריך להתבונן בהם היטב לראות שאין בהם סימני הכשרות, והוא חלק ממצות לימוד תורה.
יא. ולהעיר מדברי הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א): "ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו (ש"א טו כב) הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא".
ועל דרך זה יש לומר כאן, שהעילוי הנפעל אצל האדם מברכת "משנה הבריות" או מההתבוננות ב"מה רבו מעשיך ה'" או מההתעוררות לעבודת ה' באופן ד"קל כנשר" וכו' או מלימוד סימני בעלי החיים האסורים באכילה, יסיר עילוי זה את הגרעון האמור להיוולד בו מצד הראיה או ההסתכלות בבעלי חיים הטמאים.
יב. על כל פנים מדברי השערי הלכה ומנהג עולה שאין לראות ולהסתכל בבעלי חיים טמאים אלא לצורך עבודת ה', אבל לשם הנאה גרידא יש להימנע מכך מחמת ההשפעה הבלתי רצויה שיש בזה על האדם, ובפרט על ילדים קטנים.
ונראה פשוט לפי זה שראוי להימנע מגידול תוכים, מאחר שנוכחותם בבית באופן קבוע גורמת להסתכל בהם לשם הנאה בלבד, כנראה בחוש (שהרי לשם כך רוכשים אותם).
יג. ולהעיר גם מדברי הגמרא בסוטה (מח, א): "אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף". וביאר בחדושי אגדות מהרש"א: "דקדק לומר בביתא, דההוא זמר לתענוג הוא. לאפוקי זמרא דנגדי ודבקרי שאינו לתענוג אלא למלאכה בחוץ, דשרי כדלקמן. ומייתי שנאמר קול ישורר בחלון גו', דהיינו שמעמידין להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות". ומשמע שאסור להעמיד בבית עופות המצפצפים ומזמרים לשם תענוג.
 
ועל פי זה כתב בשו"ת להורות נתן (חי"א סי' עז) שאין ראוי לגדל תוכים בבית. וכן כתב בספר חשוקי חמד (שבת קז, א).


אך יש להעיר על כך, שלכאורה התוכים אינם בכלל צפורי השיר, וכפי שרואים בחוש שצפצופם אינו ערב לאוזן כלל, וההנאה מצפצופם אינה מעצם הצלילים, אלא מהפלא המיוחד שמחקים בצפצופם את דיבור האדם (ראה תורה אור לאדה"ז כא, ג: "וכמו התענוג והצחוק שלמטה שאינו אלא מאיזו שינוי והתחדשות כמו למשל צפור המדברת וכדומה"). ואם כן לכאורה אין זה שייך לפסוק "קול ישורר" ולדרשת רבא על "זמרא בביתא", ולא על זה דיבר המהרש"א.


וכן משמע מדברי הבית יוסף הנ"ל שמותר לגדל "עופות טמאים . . כגון עופות המדברים", ולכאורה מדוע מותר הדבר והרי להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תקס ס"ג) ש"כל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר" – "אסור לשומעם מפני החורבן", ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קסג) דייק מהלשון "וכל משמיעי קול של שיר" – "דאפילו אפרוחים המשמיעים קול שיר הוי בכלל האיסור". אלא על כרחך צריך לחלק בין אפרוחים המשמיעים "קול שיר" לבין "עופות המדברים", ד'דיבור' העופות אינו בכלל "שיר" ו"זמר", ולמרות שיש לאדם הנאה מהחידוש שבזה – לא נאסר הדבר מחמת החורבן.


יד. ולהעיר גם מספר חסידים (סי' תתרלח): "יש דברים הרבה מרבים הבל (קהלת ו' י"א) זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים".


מדבריו יש ללמוד שגם לולא הפעולה השלילית שבהסתכלות על התוכים, טוב להימנע מגידולם (על כל פנים ממידת חסידות של ספר חסידים) משום שגידול בעלי חיים לשם נוי והנאה נחשב 'ריבוי הבל' ושההוצאות שמוציא עליהם ראוי שיתן לנזקקים.


וראה גם שו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רטז): "והאי אקוועריאום לא ידענאו אי ליכא ביה גם כן משום האי איסורא להחזיק בביתו, דודאי זה גורם לביטול זמן וגם שמוציא האדם מדרכי תורה, ואם על ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו, להכניס בבית הני ביטולים לא כל שכן. נוסף לזה דאסור לו לאכול קודם שיאכילם . . והביברין דבזמן הש"ס היו לגדל דגים לאכילה" (וראה עוד שו"ת עטרת פז ח"א יו"ד סי' ה).
 
פשוט אמר:
לא זוכר שראיתי ושמעתי בביתו תוכי...
לחץ כדי להרחיב...
לצערי לא זכיתי להיות בביתו, ואדרבא אולי מישהו מבני ביתו יחכמנו.
אגב- הרב הפשוט, מדבריך משתמע שהיית מבקר בבית הרב זצ'ל
אז אולי אפשר לשמוע כמה הנהגות שראית בבית הרב זצ'ל
 
ניר כהן אמר:
לצערי לא זכיתי להיות בביתו, ואדרבא אולי מישהו מבני ביתו יחכמנו.
לחץ כדי להרחיב...
אני לא שולל שהיה בתקופות אחרות
ניר כהן אמר:
אגב- הרב הפשוט, מדבריך משתמע שהיית מבקר בבית הרב זצ'ל
אז אולי אפשר לשמוע כמה הנהגות שראית בבית הרב זצ'ל
לחץ כדי להרחיב...
היה שם מידות טובות ואנושיות משהו לא נתפס בשכל אנוש.
 
1. פלא יועץ ערך בעלי חיים :

ומזה יש ללמד לכל הסמוכים עליו, כגון בני ביתו ומשרתיו ומשרתי הקהל שהם כתרנגולים הסגורים בכלוב שעיניהם תלויות על בעל הבית, וצריך להזדרז ולדחק עצמו לתן להם את אכלם די מחסורם בעתם קדם שיאכל הוא. ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב, ב, סוטה ח ב) גם ה' יתן לו די מחסורו דבר בעתו. והנה נחלקו הפוסקים (ברכי יוסף סי' שעב) אי צער בני אדם הוא מדאוריתא כמו צער בעלי חיים, כי יש אומרים שמכל שכן הוא, ויש אומרים דלא נאמר אסור זה מדאוריתא אלא בבעלי חיים שאין בהם דעת לסבל ולקבל, ועל כל פנים נקוט מיהא שצער ילדים קטנים שאין בהם דעת הוא מדאוריתא וצריך לזהר מאד שלא לצערם (וכמו שכתבנו בערך ''יונק'').
וכן בשות אגרות משה או'ח ח'ב סימן נב
 
חזור
חלק עליון