דרך הרמב"ם לפסוק כירושלמי נגד הבבלי?

[גרינפלד]

דעת שלום להגר"ש מוסקוביץ:​

היכא שהגמרא שלנו וכו׳ דרך הרמב״ם לפסוק כירושלמי. {ע"כ ציטוט מכללי הרמב"ם}
עי׳ כ״מ פ״ו מה׳ ממרים ה״ד [דהרמב״ם לא שבק פשיטותא דהירושלמי משום ספיקא דגמרא דידן] ועי׳ בסוף או"ח [כללים] מבעל כנה״ג בענינים אלו, ועי׳ חכ"צ ת' קס״ו שע״ז הירושלמי סמך הרמב״ם ז״ל כמנהגו לסמוך על הירושלמי במקום שאין הדבר ברור מאוד בתלמודין, ועי׳ בתוס׳ הרי״ד על הירושלמי פסחיס פ״ו ה״א באמצע שכ׳ וע״ז סמך הרמב״ם לפסוק כש״ס ירושלמי לנגד ש״ס דילן כדרכו כמה פעמים.​

והנה יש כאן לשונות חלוקים עד כמה הרמב"ם נוטה אחר הירושלמי; ובהערה למטה הובא מביאור הגר"א או"ח תקמ"ו ה' [ראיה זו הביא הפאת השולחן], יו"ד רי"ז י"ח, סי' רכ"ו י"א, רכ"ז ד'.
ויש להוסיף או"ח רל"ה ג', תל"ו א'.
וגם לשונות הגר"א יש בזה חילוקים בין המקומות.

ומצאנו דוגמאות נוספות; ויובאו בס"ד בהמשך.​

 

[גרינפלד]

שמעתי ממו"ר ת"ח מופלג שי"א שבזרעים פסק הרמב"ם כירושלמי.
ואשמח לדעת אם יש לזה מקור.

 

[בנימין לוריא]

א) ראב"ד (קריאת שמע ג-ו): הרמב"ם סומך על הירושלמי.

ב) מהרי"ק (סימן ק): הרמב"ם רגיל לפסוק כירושלמי יותר מכל הפוסקים כשהבבלי מפרש שינויי דחיקי והירושלמי מפרש כפשטה (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

ג) ש"ך (יו"ד קמה-א): כשהבבלי מסופק ובירושלמי פשוט - הרמב"ם פוסק כירושלמי.

ד) כשהירושלמי פוסק בפשטות והבבלי דוחה זאת - הרמב"ם פוסק כירושלמי (שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סימן ב אות א).

 

[בנימין לוריא]

 

[בנימין לוריא]

שמעתי ממו"ר ת"ח מופלג שי"א שבזרעים פסק הרמב"ם כירושלמי.
ואשמח לדעת אם יש לזה מקור.

 

[גרינפלד]

ומצאנו דוגמאות נוספות; ויובאו בס"ד בהמשך.​

בבא קמא סט א:​

כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מינה אף האי דלית ביה הנאה מיניה ושל קברות בסיד סימנא דחיור כעצמות וממחה ושופך כי היכי דניחוור טפי.​

ספוילר: רש"י

בקזוזות - מוט"ש נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון:

דאיכא הנאה מיניה - לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה:

אף האי נמי איכא הנאה מיניה - בפדיון:

חרסית - כתותי רעפים טיבל"ש בלע"ז:

וממחה ושופך - ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר:

ירושלמי מעשרות פ"ה ה"א:​

תני רם רבעי מציינים אותו בקזוזות אדמה שהוא לשעה ושל ערלה בחרסית בחיוורא שהוא יותר מיכן ושל קברות בסיד דהוא יותר מיכן.​

רמב"ם הל' מעשר שני פ"ט ה"ז:​

מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה.​

אך עדיין אי"ז ראיה לכל מקום, שהרי​

שמעתי ממו"ר ת"ח מופלג שי"א שבזרעים פסק הרמב"ם כירושלמי.​

 

[חכם באשי]

הגרשמ"ע גם כתב על נושא זה

 

[גרינפלד]

שמעתי ממו"ר ת"ח מופלג שי"א שבזרעים פסק הרמב"ם כירושלמי.
ואשמח לדעת אם יש לזה מקור.

חוט שני (סוף כרך ר"ה, קובץ עניינים בעניני איסור והיתר אות טו):

יש ראשונים שהחשיבו את הבבלי על פני הירושלמי לחלוטין. הרמב"ם פוסק לפעמים כהירושלמי. ומש"כ הגר"א שדעת הרמב"ם לפסוק כהירושלמי, אין הפירוש שפוסק לעולם לא כהבבלי, אלא שמתחשב נמי עם הירושלמי. וכגון אם שני אמוראים חד בבבלי וחד בירושלמי פליגי, אפשר דהדר לכללא היאך פסקינן ביניהם.​

ואפשר נמי דאם בבבלי הוא מימרא דרך אגב, ובירושלמי הוא סוגיא במקומה, שהעדיפו הראשונים כה"ג בבבלי את הסוגיא במקומה, הכא נמי להרמב"ם כלפי הירושלמי יהא כן.
ואולי זה מקור הדברים, כי בזרעים בד"כ הירושלמי הסוגיא בדוכתה.