אושרי רביב
Well-known member
דרשת מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א בליל ל"ג לעומר - מאור ישראל דרושים (עמ' קנט - קסד):
הנה בספר פרי עץ חיים (שער ספירת העומר פרק ז) כתב, שר' שמעון בר יוחאי נפטר ביום ל"ג לעומר. וכ"כ הגאון ר' זלמן בסידורו. וכן הרב בני יששכר (חודש אייר מאמר ג אות ב) כתב, שרשב"י ביום ל"ג לעומר עלה לגנזי מרומים. ע"ש. ולכאורה הרי מצוה להתענות ביום פטירת הצדיקים, כמ"ש בש"ע (סי' תקפ). ואם כן למה ביום זה עושים הילולא ושמחה. וכמ"ש הרמ"א בהגה, שביום זה מרבים בו קצת שמחה, ואין אומרים בו תחנון. וראיתי להגאון חתם סופר בדרשותיו ח"ב (דף שצ ע"ג) שכתב, והנה אין איש שם על לב לעלות לירושלים, אלא עולים לצפת להילולא דרשב"י, אשר כבר היה לי ויכוח בזה עם הגאון ר' זלמן מרגליות, שהיכן מצינו לעשות יום מועד ביום סילוקו של צדיק, והרי ז' באדר הוא יום תענית על פטירתו של משה רבינו, וכמ"ש בש"ע (סי' תקפ), ומאי דקרו ליה בזוהר "הילולא", הוא על דרך מה שאמרו במ"ק (כה:) קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה וכו', אך לא ידעתי מקום להילולא של שמחה. ע"ש. גם ראיתי להגאון שם אריה (חאו"ח סי' יד) שעמד בזה, שהרי מתענים בז' באדר יום פטירת משה רבינו, ואילו ביום פטירת רשב"י ששים ושמחים, הלא דבר הוא. והנה בספר הזוהר בסוף אידרא זוטא איתא, בתר דנפיק פוריא דבוצינא קדישא הוה סליק באוירא ואשא להיט קמיה, שמעו קלא, עולו ואתו להילולא דרשב"י. ולפ"ז ניחא מאי דמרגלא בפומייהו דאינשי לקרות יום זה, הילולא דרשב"י, וסברו דהילולא הוא לשון שמחה. אבל לדעתי העולם טועים בזה בפירוש לשון הילולא אלא הוא רק לשון שבח והלל לצדיק משום יקרא דשכבי להספידו ולשבחו, שכן הוא דרך ההספד להללו ולשבחו. אבל לא לעשות יום שמחה ביום פטירתו של צדיק יסוד עולם. אולם נראה לי טעם נכון לדבר כי הנה ידוע מה שאמרו (בשבת לג:), שמלכות הרשעה גזרה על רשב"י גזר דין מות, והוצרך להתחבאות במערה י"ב שנים, עד שמת הקיסר, ונעשה לו נס הצלה מחרב מלכות הרשעה. וזכר הנס הזה שניצל מחרב רעה ונפטר כדרך כל הארץ קבעו יום פטירתו ליום שמחה, שנפטר כדרך כל הארץ, ולא נהרג בידי מלכות הרשעה, וידוע שאחר גזירת הקיסר האריך ימים ושנים עד שהרביץ תורה בישראל וגילה סודות התורה, ולכן קבעו יום שמחה את יום פטירתו, לזכרון הנס שנעשה לרבם ומאורם של ישראל, ויש להזכיר עוד מ"ש רש"י (יבמות קכב.), בשם תשובות הגאונים, דכל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שנפטר בו אדם גדול שקובעים לכבודו אותו היום מדי שנה בשנה להתקבץ מכל סביביו אל קברו להושיב ישיבה על קברו. ע"כ. וכן נעשה על קברו של רשב"י ביום פטירתו עם שמחת הנס שנעשה לו. עכת"ד.
והנה לשון הטור (סי' תצג), שמותר להסתפר בל"ג לעומר, מפני שאומרים שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכתב ע"ז הפרי חדש (סי' תצג) בד"ה ומה שכתב בהגה שמרבים בו קצת שמחה, יש לדקדק לשמחה מה זו עושה, והרי לא נשאר אחד מהם, וכולם מתו, וא"כ מה טיבה של שמחה זו. ואפשר שהשמחה היא על התלמידים שהוסיף רבי עקיבא לאחר מכן. ע"כ. והוסיף מרן החיד"א במראית העין בליקוטים (סי' ז אות ח), שאפשר שבל"ג לעומר התחיל ר"ע ללמד לרשב"י וחבריו. וכ"כ עוד בספר טוב עין (סי' יח אות פז), [ועי' בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח ר"ס יא), ובספרו דעת ותבונה (דף ד ע"א). ע"ש].
אולם מרן החיד"א בספר מראית העין בליקוטים (סי' ז אות ח דף עח ע"ד) הביא דברי הפרי עץ חיים הנ"ל, וכתב, שכבר נודע שהיה ערבוב וט"ס בכתבי האר"י. ועינא דשפיר חזי בשער הכוונות, שהאריך בסוד הטעם שמתו בימים אלו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואח"כ בא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר"מ ור"ש ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר, והם הם שהעמידו את התורה באותה שעה, "ולא בא בפיו לומר שהוא יום פטירת רשב"י", ואפשר שביום ל"ג לעומר התחיל ר' עקיבא ללמד לרשב"י וחבריו. ע"כ. ובספר ארחות צדיקים (עמוד עג) כתב, שביום ל"ג לעומר סמך ר' עקיבא את ה' תלמידיו הגדולים, והם ר"מ ור"ש ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר, והם הם שהרביצו תורה בישראל. ע"כ. וכ"כ בספר משנת חסידים (מסכת אייר סיון דף קז ע"א), שביום ל"ג לעומר סמך ר' עקיבא חמשה תלמידים, ורשב"י הוא אחד מחמשה תלמידים שנסמכו על ידי רבי עקיבא. ולכן זמן שמחתו הוא בל"ג לעומר. ומצוה לשמוח ביום שמחת רשב"י, והדר בא"י ישמח במירון על קברו. ע"כ. והובא בספר זכר דוד (מאמר ג עמוד רמד).
ועל כל פנים דבר ברור הוא שערב זה התיחד לזכרו הקדוש של רשב"י, ואחד הדברים משאת נפשו של רשב"י שלא מצאנו דוגמא אליו, בגילוי סודות התורה, מה שלא ניתן רשות לשום תנא לגלות רזי תורה ברבים, וכמ"ש בפתיחת אליהו, אך גם זה נבע ממסירותו ללא גבול בשקידת תורתינו הקדושה, וכמו שאמרו בשבת (יא.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י שתורתו אומנתו, אבל אנו מפסיקין בין לקריאת שמע ובין לתפלה. ר' שמעון נאמן לשיטתו בברכות (לה:) שאמר שהפסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, הדברים ככתבן, ומלאכתם של ישראל תיעשה על ידי אחרים, ועמדו זרים ורעו צאנכם. ולא היה יכול לסבול את העוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה של פרנסה (כדאיתא בשבת לג:), ביודעו חן ערכה של תורה.
והנה שנינו (באבות פרק ד), רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. וכן בגמרא יומא (עב:) איתא, שלשה זירים הם, של מזבח ושל שלחן ושל ארון, של מזבח (כתר כהונה) זכה בו אהרן ונטלו. שנאמר, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. של שלחן (כתר מלכות), זכה בו דוד ונטלו, שנאמר (תהלים פט לז), זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה. של ארון (כתר תורה), עדיין מונח הוא ועומד לכל ישראל, כל הרוצה ליטול יבא ויטול. שנאמר, תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שמא תאמר, כתר תורה פחות הוא משניהם, תלמוד לומר (משלי ח טו), בי מלכים ימלוכו... בי שרים ישורו. אמרו חכמים (הוריות יג.) אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכן מבואר כל זה ברמב"ם (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה א והלאה). ורמז לדבר, שבזר של שלחן ומזבח נאמר, ועשית לו זר זהב, ובשל ארון נאמר ועשית "עליו" זר זהב סביב, שהוא עליו על כולם. ובגמרא יומא (עא:) איתא, תנו רבנן, מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש ביום הכפורים, ונזדמנו שם שמעיה ואבטליון, [שהיו גרי צדק, מבני בניו של סנחריב (כדאיתא בגיטין נז:), ומגדולי חכמי ישראל], כיון שראו כל קהל עדת ישראל את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול, והלכו לקבל פני שמעיה ואבטליון, גדולי ישראל. לבסוף באו שמעיה ואבטליון ליטול רשות מן הכהן הגדול לפרוש וללכת אל ביתם, הכהן הגדול שנעלב על ידי הופעתם של שמעיה ואבטליון, אמר להם בלשון גנאי וקינטור, יבואו בני העממים לשלום, אמרו לו מוטב ויבאו בני העממים לשלום, שהם עושים מעשה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ולא יבוא בנו של אהרן לשלום, שאינו עושה מעשיו של אהרן. והנה קול המון כקול שדי, שיפה עשו כל קהל עדת ישראל שהלכו להקביל פני שכינה, הם שמעיה ואבטליון גדולי הדור, והעדיפו אותם על פניו של הכהן הגדול, וקיימו בעצמם מה ששנינו (בהוריות יג.) אפילו ממזר תלמיד חכם קדום לכהן גדול עם הארץ, שנאמר (משלי ג טו), יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כי בפסוק כתוב, יקרה היא מפניים, זהו לפני ולפנים, שהוא קדש הקדשים של בית המקדש, כי אין למעלה מן התורה, שנאמר בה, וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים לא ישוו לתורה (ירושלמי פרק קמא דפאה). והנה לפי מ"ש הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ב ה"ה), שכהן גדול עדיף ממלך, שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, שהמלך עומד בפני כהן גדול, אבל כהן גדול אינו עומד מפני מלך. יש ראיה שכתר תורה עדיף מכתר מלכות, שמכיון שכתוב יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנסל פני ולפנים, אם כן כל שכן שהתורה גדולה מן המלכות.
אהבת ר' שמעון לתורה אשר באהבתה שגה תמיד, הביאתו אף לאהבת ישראל, כמו שאמרו במדרש רבה (שיר השירים פר' א), מעשה באשה אחת בציידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו אצל רבי שמעון בן יוחאי, והיו רוצים להפרד זה מזו. אמר להם, חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזו במאכל ומשתה, כך אין אתם נפרדים אלא מתוך מאכל ומשתה, שמעו לקולו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו סעודה גדולה. ושיכרה אותו יותר מדי. אמר לה, בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבידה ולשפחותיה, ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה, כיון שפג יינו, ננער משנתו, אמר לה, בתי, היכן אני נתון? אמרה לו, בבית אבא, אמר לה, מה לי לבית אביך, אמרה לו, ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש לי בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.
והמנהג לשמוח בל"ג לעומר יסודתו בהררי קודש, כמ"ש מהר"ח ויטל בשער הכוונות (דף פז ע"א) וז"ל: ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע, בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב ר' יונתן שאגי"ש העיד לי, שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון, "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון", וגם בהיותו שם אמר "נחם", ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שהורו במנהג הזה הנז', ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע. וע"ע בספר זכר דוד (מאמר ג עמוד רמד). ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר. וכ"כ הגאון חיד"א במורה באצבע (סי' רכג), שביום ל"ג לעומר יש להרבות בשמחה לכבוד רשב"י, כי הוא יום הילולא דיליה, וידענו שרצוהו הוא שישמחו ביום זה, וכידוע מהמעשה של מהר"א הלוי, וכן ממעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי. ע"כ.
והנה בעירובין (סה.) אמר ר"ש, יכולני לפטור כל העולם כולו מיום הדין. ופירשו המפרשים, שדוקא ר"ש ולא אחר יכול לפטור מיום הדין, דלשטתיה אזיל, דאמר זה אינו יכול וזה אינו פטור (שבת צג.), דכתיב בעשותה, יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' לב אות ז). והנשמה והגוף כל אחד ואחד בפני עצמו אינם יכולים לעשות חטא, כמ"ש בסנהדרין (צא:) גבי אנטונינוס ורבי. וא"ת ולמה לא פטר באמת, י"ל שא"כ לגבי מ"ע תהיה טענה שלא יקבלו שכר וכו'.
מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא לחוץ לארץ לסחורה, וחזר לארץ ישראל כשהוא עשיר, והיו התלמידים רואים אותו ומקנאים בעושרו, והיו מבקשים אף הם לצאת לחוץ לארץ. וכשנודע הדבר לרבי שמעון, הוציאם לבקעה אחת שלפני מירון, והתפלל ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב, טלו לכם. אלא הוו יודעים, כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא הוא נוטל. (ע' ב"מ קיד:). שאין מתן שכרה של תורה בעולם הזה, אלא לעולם הבא, כמו שאמרו (עירובין כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. וכן אמרו חכמים, ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא. (שמות רבה פרשה נב).
הנה בספר פרי עץ חיים (שער ספירת העומר פרק ז) כתב, שר' שמעון בר יוחאי נפטר ביום ל"ג לעומר. וכ"כ הגאון ר' זלמן בסידורו. וכן הרב בני יששכר (חודש אייר מאמר ג אות ב) כתב, שרשב"י ביום ל"ג לעומר עלה לגנזי מרומים. ע"ש. ולכאורה הרי מצוה להתענות ביום פטירת הצדיקים, כמ"ש בש"ע (סי' תקפ). ואם כן למה ביום זה עושים הילולא ושמחה. וכמ"ש הרמ"א בהגה, שביום זה מרבים בו קצת שמחה, ואין אומרים בו תחנון. וראיתי להגאון חתם סופר בדרשותיו ח"ב (דף שצ ע"ג) שכתב, והנה אין איש שם על לב לעלות לירושלים, אלא עולים לצפת להילולא דרשב"י, אשר כבר היה לי ויכוח בזה עם הגאון ר' זלמן מרגליות, שהיכן מצינו לעשות יום מועד ביום סילוקו של צדיק, והרי ז' באדר הוא יום תענית על פטירתו של משה רבינו, וכמ"ש בש"ע (סי' תקפ), ומאי דקרו ליה בזוהר "הילולא", הוא על דרך מה שאמרו במ"ק (כה:) קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה וכו', אך לא ידעתי מקום להילולא של שמחה. ע"ש. גם ראיתי להגאון שם אריה (חאו"ח סי' יד) שעמד בזה, שהרי מתענים בז' באדר יום פטירת משה רבינו, ואילו ביום פטירת רשב"י ששים ושמחים, הלא דבר הוא. והנה בספר הזוהר בסוף אידרא זוטא איתא, בתר דנפיק פוריא דבוצינא קדישא הוה סליק באוירא ואשא להיט קמיה, שמעו קלא, עולו ואתו להילולא דרשב"י. ולפ"ז ניחא מאי דמרגלא בפומייהו דאינשי לקרות יום זה, הילולא דרשב"י, וסברו דהילולא הוא לשון שמחה. אבל לדעתי העולם טועים בזה בפירוש לשון הילולא אלא הוא רק לשון שבח והלל לצדיק משום יקרא דשכבי להספידו ולשבחו, שכן הוא דרך ההספד להללו ולשבחו. אבל לא לעשות יום שמחה ביום פטירתו של צדיק יסוד עולם. אולם נראה לי טעם נכון לדבר כי הנה ידוע מה שאמרו (בשבת לג:), שמלכות הרשעה גזרה על רשב"י גזר דין מות, והוצרך להתחבאות במערה י"ב שנים, עד שמת הקיסר, ונעשה לו נס הצלה מחרב מלכות הרשעה. וזכר הנס הזה שניצל מחרב רעה ונפטר כדרך כל הארץ קבעו יום פטירתו ליום שמחה, שנפטר כדרך כל הארץ, ולא נהרג בידי מלכות הרשעה, וידוע שאחר גזירת הקיסר האריך ימים ושנים עד שהרביץ תורה בישראל וגילה סודות התורה, ולכן קבעו יום שמחה את יום פטירתו, לזכרון הנס שנעשה לרבם ומאורם של ישראל, ויש להזכיר עוד מ"ש רש"י (יבמות קכב.), בשם תשובות הגאונים, דכל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שנפטר בו אדם גדול שקובעים לכבודו אותו היום מדי שנה בשנה להתקבץ מכל סביביו אל קברו להושיב ישיבה על קברו. ע"כ. וכן נעשה על קברו של רשב"י ביום פטירתו עם שמחת הנס שנעשה לו. עכת"ד.
והנה לשון הטור (סי' תצג), שמותר להסתפר בל"ג לעומר, מפני שאומרים שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכתב ע"ז הפרי חדש (סי' תצג) בד"ה ומה שכתב בהגה שמרבים בו קצת שמחה, יש לדקדק לשמחה מה זו עושה, והרי לא נשאר אחד מהם, וכולם מתו, וא"כ מה טיבה של שמחה זו. ואפשר שהשמחה היא על התלמידים שהוסיף רבי עקיבא לאחר מכן. ע"כ. והוסיף מרן החיד"א במראית העין בליקוטים (סי' ז אות ח), שאפשר שבל"ג לעומר התחיל ר"ע ללמד לרשב"י וחבריו. וכ"כ עוד בספר טוב עין (סי' יח אות פז), [ועי' בשו"ת רב פעלים ח"א (חאו"ח ר"ס יא), ובספרו דעת ותבונה (דף ד ע"א). ע"ש].
אולם מרן החיד"א בספר מראית העין בליקוטים (סי' ז אות ח דף עח ע"ד) הביא דברי הפרי עץ חיים הנ"ל, וכתב, שכבר נודע שהיה ערבוב וט"ס בכתבי האר"י. ועינא דשפיר חזי בשער הכוונות, שהאריך בסוד הטעם שמתו בימים אלו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואח"כ בא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר"מ ור"ש ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר, והם הם שהעמידו את התורה באותה שעה, "ולא בא בפיו לומר שהוא יום פטירת רשב"י", ואפשר שביום ל"ג לעומר התחיל ר' עקיבא ללמד לרשב"י וחבריו. ע"כ. ובספר ארחות צדיקים (עמוד עג) כתב, שביום ל"ג לעומר סמך ר' עקיבא את ה' תלמידיו הגדולים, והם ר"מ ור"ש ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר, והם הם שהרביצו תורה בישראל. ע"כ. וכ"כ בספר משנת חסידים (מסכת אייר סיון דף קז ע"א), שביום ל"ג לעומר סמך ר' עקיבא חמשה תלמידים, ורשב"י הוא אחד מחמשה תלמידים שנסמכו על ידי רבי עקיבא. ולכן זמן שמחתו הוא בל"ג לעומר. ומצוה לשמוח ביום שמחת רשב"י, והדר בא"י ישמח במירון על קברו. ע"כ. והובא בספר זכר דוד (מאמר ג עמוד רמד).
ועל כל פנים דבר ברור הוא שערב זה התיחד לזכרו הקדוש של רשב"י, ואחד הדברים משאת נפשו של רשב"י שלא מצאנו דוגמא אליו, בגילוי סודות התורה, מה שלא ניתן רשות לשום תנא לגלות רזי תורה ברבים, וכמ"ש בפתיחת אליהו, אך גם זה נבע ממסירותו ללא גבול בשקידת תורתינו הקדושה, וכמו שאמרו בשבת (יא.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י שתורתו אומנתו, אבל אנו מפסיקין בין לקריאת שמע ובין לתפלה. ר' שמעון נאמן לשיטתו בברכות (לה:) שאמר שהפסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, הדברים ככתבן, ומלאכתם של ישראל תיעשה על ידי אחרים, ועמדו זרים ורעו צאנכם. ולא היה יכול לסבול את העוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה של פרנסה (כדאיתא בשבת לג:), ביודעו חן ערכה של תורה.
והנה שנינו (באבות פרק ד), רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. וכן בגמרא יומא (עב:) איתא, שלשה זירים הם, של מזבח ושל שלחן ושל ארון, של מזבח (כתר כהונה) זכה בו אהרן ונטלו. שנאמר, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. של שלחן (כתר מלכות), זכה בו דוד ונטלו, שנאמר (תהלים פט לז), זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה. של ארון (כתר תורה), עדיין מונח הוא ועומד לכל ישראל, כל הרוצה ליטול יבא ויטול. שנאמר, תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שמא תאמר, כתר תורה פחות הוא משניהם, תלמוד לומר (משלי ח טו), בי מלכים ימלוכו... בי שרים ישורו. אמרו חכמים (הוריות יג.) אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכן מבואר כל זה ברמב"ם (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה א והלאה). ורמז לדבר, שבזר של שלחן ומזבח נאמר, ועשית לו זר זהב, ובשל ארון נאמר ועשית "עליו" זר זהב סביב, שהוא עליו על כולם. ובגמרא יומא (עא:) איתא, תנו רבנן, מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש ביום הכפורים, ונזדמנו שם שמעיה ואבטליון, [שהיו גרי צדק, מבני בניו של סנחריב (כדאיתא בגיטין נז:), ומגדולי חכמי ישראל], כיון שראו כל קהל עדת ישראל את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול, והלכו לקבל פני שמעיה ואבטליון, גדולי ישראל. לבסוף באו שמעיה ואבטליון ליטול רשות מן הכהן הגדול לפרוש וללכת אל ביתם, הכהן הגדול שנעלב על ידי הופעתם של שמעיה ואבטליון, אמר להם בלשון גנאי וקינטור, יבואו בני העממים לשלום, אמרו לו מוטב ויבאו בני העממים לשלום, שהם עושים מעשה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ולא יבוא בנו של אהרן לשלום, שאינו עושה מעשיו של אהרן. והנה קול המון כקול שדי, שיפה עשו כל קהל עדת ישראל שהלכו להקביל פני שכינה, הם שמעיה ואבטליון גדולי הדור, והעדיפו אותם על פניו של הכהן הגדול, וקיימו בעצמם מה ששנינו (בהוריות יג.) אפילו ממזר תלמיד חכם קדום לכהן גדול עם הארץ, שנאמר (משלי ג טו), יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. כי בפסוק כתוב, יקרה היא מפניים, זהו לפני ולפנים, שהוא קדש הקדשים של בית המקדש, כי אין למעלה מן התורה, שנאמר בה, וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים לא ישוו לתורה (ירושלמי פרק קמא דפאה). והנה לפי מ"ש הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ב ה"ה), שכהן גדול עדיף ממלך, שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, שהמלך עומד בפני כהן גדול, אבל כהן גדול אינו עומד מפני מלך. יש ראיה שכתר תורה עדיף מכתר מלכות, שמכיון שכתוב יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנסל פני ולפנים, אם כן כל שכן שהתורה גדולה מן המלכות.
אהבת ר' שמעון לתורה אשר באהבתה שגה תמיד, הביאתו אף לאהבת ישראל, כמו שאמרו במדרש רבה (שיר השירים פר' א), מעשה באשה אחת בציידן, ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה, באו אצל רבי שמעון בן יוחאי, והיו רוצים להפרד זה מזו. אמר להם, חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזו במאכל ומשתה, כך אין אתם נפרדים אלא מתוך מאכל ומשתה, שמעו לקולו ועשו לעצמם יום טוב, ועשו סעודה גדולה. ושיכרה אותו יותר מדי. אמר לה, בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך. מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבידה ולשפחותיה, ואמרה להם, שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה, כיון שפג יינו, ננער משנתו, אמר לה, בתי, היכן אני נתון? אמרה לו, בבית אבא, אמר לה, מה לי לבית אביך, אמרה לו, ולא כך אמרת לי בערב, כל חפץ טוב שיש לי בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך. הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם ונפקדו.
והמנהג לשמוח בל"ג לעומר יסודתו בהררי קודש, כמ"ש מהר"ח ויטל בשער הכוונות (דף פז ע"א) וז"ל: ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי ז"ל שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלושה ימים ראשונים של השבוע ההוא וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע, בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב ר' יונתן שאגי"ש העיד לי, שבשנה הראשונה קודם שהלכתי אני ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנזכר הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון, "נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון", וגם בהיותו שם אמר "נחם", ואחר שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל, כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתינו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן אחד וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שהורו במנהג הזה הנז', ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע. וע"ע בספר זכר דוד (מאמר ג עמוד רמד). ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר. וכ"כ הגאון חיד"א במורה באצבע (סי' רכג), שביום ל"ג לעומר יש להרבות בשמחה לכבוד רשב"י, כי הוא יום הילולא דיליה, וידענו שרצוהו הוא שישמחו ביום זה, וכידוע מהמעשה של מהר"א הלוי, וכן ממעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי. ע"כ.
והנה בעירובין (סה.) אמר ר"ש, יכולני לפטור כל העולם כולו מיום הדין. ופירשו המפרשים, שדוקא ר"ש ולא אחר יכול לפטור מיום הדין, דלשטתיה אזיל, דאמר זה אינו יכול וזה אינו פטור (שבת צג.), דכתיב בעשותה, יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"ה חאו"ח סי' לב אות ז). והנשמה והגוף כל אחד ואחד בפני עצמו אינם יכולים לעשות חטא, כמ"ש בסנהדרין (צא:) גבי אנטונינוס ורבי. וא"ת ולמה לא פטר באמת, י"ל שא"כ לגבי מ"ע תהיה טענה שלא יקבלו שכר וכו'.
מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא לחוץ לארץ לסחורה, וחזר לארץ ישראל כשהוא עשיר, והיו התלמידים רואים אותו ומקנאים בעושרו, והיו מבקשים אף הם לצאת לחוץ לארץ. וכשנודע הדבר לרבי שמעון, הוציאם לבקעה אחת שלפני מירון, והתפלל ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב, טלו לכם. אלא הוו יודעים, כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עולם הבא הוא נוטל. (ע' ב"מ קיד:). שאין מתן שכרה של תורה בעולם הזה, אלא לעולם הבא, כמו שאמרו (עירובין כב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. וכן אמרו חכמים, ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא. (שמות רבה פרשה נב).
