מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ובערת הרע מקרבך (יז ז)
יש לעיין במי שנתחייב מיתת בי"ד, האם הוא עצמו חייב במצות ההריגה, או רק אחרים והבי"ד מחוייבים בזה. ונפקא מינה, אם יכול לברוח באופן שלא יוכלו הבי"ד להרגו, האם מותר לו לעשות כן.
ונראה שהנידון הוא בין קודם גמר דין, האם מצווה לבוא לבית הדין כדי שידונו אותו, וכשם שהעדים חייבים להביאו לבי"ד ולקיים בו "ובערת הרע מקרבך" (עי' סנהדרין עב: וברש"י שם ד"ה דבעי). ובין לאחר גמר דין, האם מותר לו לברוח. ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' י"ח וסי' ע"ג, שנסתפק האם מותר לו לברוח.
ובסנהדרין מג. "אמר רב הונא פשיטא לי אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן משל צבור, מאי טעמא דמדידיה לא אמרינן ליה זיל וליתיה וליקטול נפשיה", מזה משמע שחיוב המיתה אינו מוטל על הנידון בעצמו.
ובחידושי חמדת שלמה גיטין ב: כתב וז"ל "דלא מצינו בשום מקום שיהיה חיוב על הנידון לבא לבי"ד לומר אני הוא זה שנגמר דיני למיתה, [וי"ל טעם לזה כיון שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, רק דבר זה נמסר לבוחן לבבות, ע"כ אין הבי"ד רשאין בכך, משא"כ הנידון בעצמו]", עכ"ל.
וכן בחידושי מהרי"ל דיסקין ב"ק מה. כתב שלא שמענו שמצוה על החייב מיתה שיבוא לבי"ד. וכתב שקצת יש להביא ראיה לזה, מסנהדרין פה. שהיוצא ליהרג ומסרבין בו לצאת ואינו יוצא, מותר לשליח בי"ד להכותו ולקללו בכדי לכפותו לצאת. ומבואר שם, שמצד הגברא שייך בו איסור הכאה וקללה, ואינו נחשב "אינו עושה מעשה עמך", מפני שמדובר שחזר בתשובה על החטא שנתחייב עליו מיתה, ורק בכדי לכפותו לצאת מותר להכותו ולקללו. וקשה, שאם נאמר שהוא עצמו מחוייב במצוות ההריגה, א"כ מחמת זה גופא שמסרבין בו לצאת ואינו יוצא, יחשב "אינו עושה מעשה עמך". ומוכח דהוא עצמו אינו חייב לצאת.
אמנם לכאורה יש לדחות, דכיון שעובר מחמת פחד מיתה, הרי הוא נחשב כ"אנוס" ואי"ז נחשב שאינו עושה מעשה עמך. וכמו שכתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד) שמי שאנסוהו לעבור על אחת מג' עבירות חמורות שדינם ביהרג ואל יעבור, והוא עבר עליהם ולא נהרג, אע"פ שחילל את השם אינו נהרג ואינו חייב מלקות מפני שהוא אנוס, וא"כ אפשר שאינו יוצא בכך מכלל "עמך". ומצינו עוד בריטב"א חולין ד: דאף מי שמתו אחיו מחמת מילה באופן שמצד הדין חייב במילה, מ"מ "כל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמומר כלל", א"כ אפשר דנחשב ג"כ בכלל עמך.
ובספר אהל רמ"א על סנהדרין מג. כתב להביא ראיה ממה שיואב ברח והחזיק בקרנות המזבח כדי שלא יהרגוהו (עי' מכות יב. וסנהדרין מח: ובתוס' שם בשם הירושלמי), והרי יואב היה צדיק כמבואר בסנהדרין מט. ואיך ברח מדינו. אך כתב שם לדחות, דלפי מה שהיה סבור שהמזבח קולט א"כ כך הוא הדין שהוא נפטר מן המיתה ושפיר מותר לו לעשות כן, אבל לברוח למקום שאין הבי"ד יכולים להרגו, שמצד הדין הוא חייב ואי אפשר לקיים בו את דינו, י"ל דאסור.
ובערת הרע מקרבך (יז ז)
יש לעיין במי שנתחייב מיתת בי"ד, האם הוא עצמו חייב במצות ההריגה, או רק אחרים והבי"ד מחוייבים בזה. ונפקא מינה, אם יכול לברוח באופן שלא יוכלו הבי"ד להרגו, האם מותר לו לעשות כן.
ונראה שהנידון הוא בין קודם גמר דין, האם מצווה לבוא לבית הדין כדי שידונו אותו, וכשם שהעדים חייבים להביאו לבי"ד ולקיים בו "ובערת הרע מקרבך" (עי' סנהדרין עב: וברש"י שם ד"ה דבעי). ובין לאחר גמר דין, האם מותר לו לברוח. ועי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' י"ח וסי' ע"ג, שנסתפק האם מותר לו לברוח.
ובסנהדרין מג. "אמר רב הונא פשיטא לי אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן משל צבור, מאי טעמא דמדידיה לא אמרינן ליה זיל וליתיה וליקטול נפשיה", מזה משמע שחיוב המיתה אינו מוטל על הנידון בעצמו.
ובחידושי חמדת שלמה גיטין ב: כתב וז"ל "דלא מצינו בשום מקום שיהיה חיוב על הנידון לבא לבי"ד לומר אני הוא זה שנגמר דיני למיתה, [וי"ל טעם לזה כיון שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, רק דבר זה נמסר לבוחן לבבות, ע"כ אין הבי"ד רשאין בכך, משא"כ הנידון בעצמו]", עכ"ל.
וכן בחידושי מהרי"ל דיסקין ב"ק מה. כתב שלא שמענו שמצוה על החייב מיתה שיבוא לבי"ד. וכתב שקצת יש להביא ראיה לזה, מסנהדרין פה. שהיוצא ליהרג ומסרבין בו לצאת ואינו יוצא, מותר לשליח בי"ד להכותו ולקללו בכדי לכפותו לצאת. ומבואר שם, שמצד הגברא שייך בו איסור הכאה וקללה, ואינו נחשב "אינו עושה מעשה עמך", מפני שמדובר שחזר בתשובה על החטא שנתחייב עליו מיתה, ורק בכדי לכפותו לצאת מותר להכותו ולקללו. וקשה, שאם נאמר שהוא עצמו מחוייב במצוות ההריגה, א"כ מחמת זה גופא שמסרבין בו לצאת ואינו יוצא, יחשב "אינו עושה מעשה עמך". ומוכח דהוא עצמו אינו חייב לצאת.
אמנם לכאורה יש לדחות, דכיון שעובר מחמת פחד מיתה, הרי הוא נחשב כ"אנוס" ואי"ז נחשב שאינו עושה מעשה עמך. וכמו שכתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ד) שמי שאנסוהו לעבור על אחת מג' עבירות חמורות שדינם ביהרג ואל יעבור, והוא עבר עליהם ולא נהרג, אע"פ שחילל את השם אינו נהרג ואינו חייב מלקות מפני שהוא אנוס, וא"כ אפשר שאינו יוצא בכך מכלל "עמך". ומצינו עוד בריטב"א חולין ד: דאף מי שמתו אחיו מחמת מילה באופן שמצד הדין חייב במילה, מ"מ "כל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמומר כלל", א"כ אפשר דנחשב ג"כ בכלל עמך.
ובספר אהל רמ"א על סנהדרין מג. כתב להביא ראיה ממה שיואב ברח והחזיק בקרנות המזבח כדי שלא יהרגוהו (עי' מכות יב. וסנהדרין מח: ובתוס' שם בשם הירושלמי), והרי יואב היה צדיק כמבואר בסנהדרין מט. ואיך ברח מדינו. אך כתב שם לדחות, דלפי מה שהיה סבור שהמזבח קולט א"כ כך הוא הדין שהוא נפטר מן המיתה ושפיר מותר לו לעשות כן, אבל לברוח למקום שאין הבי"ד יכולים להרגו, שמצד הדין הוא חייב ואי אפשר לקיים בו את דינו, י"ל דאסור.