מתוך ה'מגדלות מרקחים':
העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו (טו יד)
בקידושין טו. וטז: דרשינן, "לו ולא לבעל חובו", דאע"פ שבעלמא סבירא לן דאיכא שיעבודא דרבי נתן, מ"מ אם העבד חייב לאדם אחר אין האדון נותן את ההענקה לבעל חוב של העבד. ויש לעיין איך הדין אם העבד חייב לאדון עצמו, האם האדון יכול לתפוס את ההענקה תמורת החוב. והנידון הוא, האם המיעוט הוא רק מדינא דשיעבודא דר' נתן על ההענקה, או דהוי גזה"כ דהעניק תעניק "לו" דוקא, ונתמעט ג"כ תפיסת האדון עבור החוב דסו"ס לא העניק לעבד עצמו, וקיום הענקה הוא רק בנתינה לעבד עצמו, ולא בנתינה לבעל חובו.
ולכאורה נראה להביא ראיה ברורה מדברי הגמ', דהמיעוט הוא רק משיעבודא דר' נתן, דאמרינן בדף טו. הנ"ל דלמאן דפליג על שיעבודא דר' נתן לא איצטריך דרשא ד"לו ולא לבעל חובו", וקשה הא איצטריך לענין שלא יתפוס האדון עצמו את ההענקה בחובו, ועל כרחך דבאמת זה לא נתמעט. דהמיעוט הוא רק משיעבודא דר' נתן.
והנה בספר יוסף לקח כאן כתב, שאם העבד נמכר לאותו אדם שגנב ממנו ונשאר עוד חוב מהגניבה, אין האדון יכול לתפוס את ההענקה תמורת החוב, מהאי קרא ד"לו ולא לבעל חובו". הרי שנקט דלא כדברינו הנ"ל, אלא דגם האדון עצמו אינו יכול לתפוס בחובו.
ונראה דהנה דעת הרמב"ם (עבדים פ"ג הט"ו) דאף לאחר שכבר קיבל העבד את ההענקה אין בעל חוב גובה את חובו ממה שההענקה. ומעתה נראה דהנידון הנ"ל תלוי במחלוקת הרמב"ם והראשונים, דלשאר הראשונים י"ל דהמיעוט הוא רק מדין שיעבודא דר' נתן, אבל לפי דעת הרמב"ם ודאי גם האדון עצמו אין יכול לתפוס, דלדידיה אין המיעוט בדין שיעבודא דר' נתן, אלא דאין גובים חובות מהענקה, ובזה אין לחלק בין האדון לבעל חוב אחר. [ולהרמב"ם בלא"ה קשה מדברי הגמ' הנ"ל דאיצטריך קרא אף למאן דפליג על ר' נתן, להיכא דגבה העבד את ההענקה שאין בע"ח גובה אותה ממנו, וכבר הקשה זאת המל"מ שם]. וא"ש דברי היוסף לקח הנ"ל, דהוא קאי לשיטת הרמב"ם הנ"ל שאת דבריו הביא שם.
העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו (טו יד)
בקידושין טו. וטז: דרשינן, "לו ולא לבעל חובו", דאע"פ שבעלמא סבירא לן דאיכא שיעבודא דרבי נתן, מ"מ אם העבד חייב לאדם אחר אין האדון נותן את ההענקה לבעל חוב של העבד. ויש לעיין איך הדין אם העבד חייב לאדון עצמו, האם האדון יכול לתפוס את ההענקה תמורת החוב. והנידון הוא, האם המיעוט הוא רק מדינא דשיעבודא דר' נתן על ההענקה, או דהוי גזה"כ דהעניק תעניק "לו" דוקא, ונתמעט ג"כ תפיסת האדון עבור החוב דסו"ס לא העניק לעבד עצמו, וקיום הענקה הוא רק בנתינה לעבד עצמו, ולא בנתינה לבעל חובו.
ולכאורה נראה להביא ראיה ברורה מדברי הגמ', דהמיעוט הוא רק משיעבודא דר' נתן, דאמרינן בדף טו. הנ"ל דלמאן דפליג על שיעבודא דר' נתן לא איצטריך דרשא ד"לו ולא לבעל חובו", וקשה הא איצטריך לענין שלא יתפוס האדון עצמו את ההענקה בחובו, ועל כרחך דבאמת זה לא נתמעט. דהמיעוט הוא רק משיעבודא דר' נתן.
והנה בספר יוסף לקח כאן כתב, שאם העבד נמכר לאותו אדם שגנב ממנו ונשאר עוד חוב מהגניבה, אין האדון יכול לתפוס את ההענקה תמורת החוב, מהאי קרא ד"לו ולא לבעל חובו". הרי שנקט דלא כדברינו הנ"ל, אלא דגם האדון עצמו אינו יכול לתפוס בחובו.
ונראה דהנה דעת הרמב"ם (עבדים פ"ג הט"ו) דאף לאחר שכבר קיבל העבד את ההענקה אין בעל חוב גובה את חובו ממה שההענקה. ומעתה נראה דהנידון הנ"ל תלוי במחלוקת הרמב"ם והראשונים, דלשאר הראשונים י"ל דהמיעוט הוא רק מדין שיעבודא דר' נתן, אבל לפי דעת הרמב"ם ודאי גם האדון עצמו אין יכול לתפוס, דלדידיה אין המיעוט בדין שיעבודא דר' נתן, אלא דאין גובים חובות מהענקה, ובזה אין לחלק בין האדון לבעל חוב אחר. [ולהרמב"ם בלא"ה קשה מדברי הגמ' הנ"ל דאיצטריך קרא אף למאן דפליג על ר' נתן, להיכא דגבה העבד את ההענקה שאין בע"ח גובה אותה ממנו, וכבר הקשה זאת המל"מ שם]. וא"ש דברי היוסף לקח הנ"ל, דהוא קאי לשיטת הרמב"ם הנ"ל שאת דבריו הביא שם.