הנה מצאנו שפסול "הקריבהו נא לפחתך" נאמר גם ביין לקידוש כמבואר בב"ב צ"ז ע"ב, ובביאה"ל סי' ער"ב ס"א ד"ה אין מקדשין הביא שדעת הרמב"ן שאפי' בדיעבד לא יצא, והביאה"ל מפקפק בזה שאולי אסור רק לכתחילה, ונשאר בצ"ע. וכן מצינו במשנ"ב סי' תרע"ג סק"ג שאם נמצא עכבר בשמן הוא מאוס ואסור להשתמש בו לנר חנוכה, ומבואר במשנ"ב סי' קנ"ד ס"ק מ"ט-נ' שהוא משום "הקריבהו נא לפחתך", ובדרשו סי' תרע"ג הערה 6 הביאו בשם השדי חמד חלק ט' מערכת חנוכה אות ד' שכל דבר שאסור משום "הקריבהו נא לפחתך" כתב הכת"ס או"ח סי' פ"ח שאין יוצאים בו יד"ח אפי' בדיעבד, ע"כ. ויל"ע האם גם בארבעת המינים יש פסול "הקריבהו נא לפחתך" כגון אם קיבלו ריח רע. ואשמח אם יוסיפו בזה.
שו"ר במיקרופדיה תלמודית הובא בשם הבעה"מ סוכה יד: מדה"ר שלולב היבש, שפסול מפני שאינו הדר (ראה סוכה כ"ט ע"ב), שסובר שיש בו משום 'הקריבהו נא לפחתך', ופסול אף ביום השני, והרמב"ן במלחמות שם ט"ו ע"א חולק וסובר שאינו מאוס, ומשמע שאם היה מאוס, היה הרמב"ן מודה. אכן יל"ד שבארבעת המינים המאיסות נמדדת לפי הנראה ולא דומה לקידוש ולשמן לנר חנוכה ששם המצווה היא ע"י השתמשות בכילוי הדבר, שאז דנים לפי ריח או אם עכבר המאיסו לאכילה. ובזה ניחא הא דאיתא בגמ' סוכה ל"ו ע"ב שיש ב' לשונות אם ניקבו עכברים אתרוג, האם כשר ביום השני. מיהו הרמ"א סי' תרמ"ט ס"ה פוסק שצריך להסיר ניקור העכברים, וכתב המשנ"ב ס"ק ל"ז שהוא רק לכתחילה, מיהו בשעה"צ אות ל"ד מביא שיטות שפסול אפי' בדיעבד. ובדרשו הערה 64 הביאו שפת אמת סוכה ל"ו ע"ב שמסתפק שהדס וערבה שניקבוהו עכברים לא נחשב מאוס, כי רק אתרוג שראוי לאכילה הוא נחשב שנמאס לאכילה, וכן בשו"ת בית דוד (שאלוניקי סי' תמ"ז) שניקור עכברים אינו פוסל בלולב. שו"ר שהרמב"ן מוכיח מנקבוהו עכברים שלא חשו בו משום הקריבהו נא לפחתך, ויל"ע אם כוונתו ששניהם לא מאוסים או שכוונתו שלמרות שהוא מאוס אינו פסול, ויותר משמע כצד הא'.
ובס"ד ראיתי ביו"ט שהכפות תמרים סוכה ל"ו ע"ב הקשה בסוף הדיבור איך אפשר להכשיר אתרוג שאכלוהו עכברים בשאר הימים, והרי שמן שהיה בו עכבר אסור להדליקו בבית הכנסת, והביא שי"א שגם באתרוג אסור, וכתב לצדד שכשהעכבר נימוח בתוך השמן, מאיס טפי, עכ"ד, חזינן שהיה פשוט לו מסברא שיש "הקריבהו נא לפחתך" בארבעת המינים.
שו"ר במיקרופדיה תלמודית הובא בשם הבעה"מ סוכה יד: מדה"ר שלולב היבש, שפסול מפני שאינו הדר (ראה סוכה כ"ט ע"ב), שסובר שיש בו משום 'הקריבהו נא לפחתך', ופסול אף ביום השני, והרמב"ן במלחמות שם ט"ו ע"א חולק וסובר שאינו מאוס, ומשמע שאם היה מאוס, היה הרמב"ן מודה. אכן יל"ד שבארבעת המינים המאיסות נמדדת לפי הנראה ולא דומה לקידוש ולשמן לנר חנוכה ששם המצווה היא ע"י השתמשות בכילוי הדבר, שאז דנים לפי ריח או אם עכבר המאיסו לאכילה. ובזה ניחא הא דאיתא בגמ' סוכה ל"ו ע"ב שיש ב' לשונות אם ניקבו עכברים אתרוג, האם כשר ביום השני. מיהו הרמ"א סי' תרמ"ט ס"ה פוסק שצריך להסיר ניקור העכברים, וכתב המשנ"ב ס"ק ל"ז שהוא רק לכתחילה, מיהו בשעה"צ אות ל"ד מביא שיטות שפסול אפי' בדיעבד. ובדרשו הערה 64 הביאו שפת אמת סוכה ל"ו ע"ב שמסתפק שהדס וערבה שניקבוהו עכברים לא נחשב מאוס, כי רק אתרוג שראוי לאכילה הוא נחשב שנמאס לאכילה, וכן בשו"ת בית דוד (שאלוניקי סי' תמ"ז) שניקור עכברים אינו פוסל בלולב. שו"ר שהרמב"ן מוכיח מנקבוהו עכברים שלא חשו בו משום הקריבהו נא לפחתך, ויל"ע אם כוונתו ששניהם לא מאוסים או שכוונתו שלמרות שהוא מאוס אינו פסול, ויותר משמע כצד הא'.
ובס"ד ראיתי ביו"ט שהכפות תמרים סוכה ל"ו ע"ב הקשה בסוף הדיבור איך אפשר להכשיר אתרוג שאכלוהו עכברים בשאר הימים, והרי שמן שהיה בו עכבר אסור להדליקו בבית הכנסת, והביא שי"א שגם באתרוג אסור, וכתב לצדד שכשהעכבר נימוח בתוך השמן, מאיס טפי, עכ"ד, חזינן שהיה פשוט לו מסברא שיש "הקריבהו נא לפחתך" בארבעת המינים.
נערך לאחרונה:
