מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ושמחת אתה וביתך (יד כו)
בסוכה כז: היה רבי אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך. ומבואר בגמ' שם, דלפי"ז הא דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, היינו דוקא היכא שיכול לחזור באותו היום, דאל"כ אינו רשאי לבטל מצות שמחה עם אשתו.
והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ז כתב שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, והשמיט החילוק בין היכא דהדר אתי ביומיה או לאו, ועי' בכס"מ מש"כ בזה.
ובשו"ת זכרון יוסף או"ח סי' י' כתב ליישב, דכל דברי הגמ' הוא רק למ"ד בקידושין לד: דאשה אינה חייבת בשמחה, והא דכתיב ושמחת אתה ובנך ובתך וגו' היינו דבעלה צריך לשמחה, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם בהלכות חגיגה פ"א ה"א דנשים חייבות בשמחה, ומשמעות דבריו שחייבות מצד עצמן, [וכן הוכיח בשאגת אריה סי' ס"ו מדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פי"ד הי"ד שפסק דאשה ישנה בבל תאחר, דדעתו להלכה דאשה חייבת בשמחה, וכמבואר בראש השנה ו: דהא בהא תליא, ותמה על הכס"מ שכתב דלא כן], ממילא ליכא כלל לדינא דאשה בעלה משמחה, ורק היא חייבת לשמוח בעצמה.
והנה מה שנקט שלמ"ד דאשה עצמה חייבת בשמחה אין חיוב לבעלה לשמחה, אין נראה כן מדברי הרמב"ם בעצמו, שפסק בהלכות יו"ט פ"ו הי"ח דהנשים קונה להם בגדים וכו', מבואר דמוטל עליו לשמח אותם, אע"ג דהרמב"ם פסק דחייבות בשמחה וכנ"ל, וכן הוא בברייתא בפסחים קט. דחייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל ובמה משמחן וכו', ולא משמע דתלוי בפלוגתא דאמוראי האם אשה חייבת בשמחה, וכן הוא פשטיה דקרא ושמחת אתה ובנך ובתך, משמע דמוטלת עליו שמחת בני ביתו, ועל כרחך דלכו"ע הוא חייב ג"כ לשמחן, והמחלוקת היא רק האם גם האשה עצמה חייבת או לאו.
עוד יש לעיין דהנה יש לדון האם החיוב להיות בביתו ברגל, הוא [לשמח את אשתו, והא דילפינן ליה מ"ושמחת אתה וביתך" היינו משום דמהאי קרא ילפינן שחייב לשמח אשתו ברגל, וכגירסת התוס' בפסחים קט. עי"ש. או דזה גם מצד החיוב שמחה של עצמו, דמהאי קרא ד"ושמחת אתה וביתך" ילפינן ביבמות סב: דכל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, וא"כ בשביל הקיום שמחה של עצמו צריך להיות בביתו. וכן מבואר בהשגות הראב"ד על בעה"מ ראש השנה א. מדפי הרי"ף, דהאשה חייבת להיות עם הבעל בשביל השמחה שלו, עי"ש. ולפי"ז ג"כ לא יתכן תירוץ הזכרון יוסף הנ"ל, דאף אם אין חיוב לשמח את אשתו, מ"מ חייב להיות בביתו ברגל מדין השמחה שלו.
ושמחת אתה וביתך (יד כו)
בסוכה כז: היה רבי אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך. ומבואר בגמ' שם, דלפי"ז הא דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, היינו דוקא היכא שיכול לחזור באותו היום, דאל"כ אינו רשאי לבטל מצות שמחה עם אשתו.
והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ז כתב שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, והשמיט החילוק בין היכא דהדר אתי ביומיה או לאו, ועי' בכס"מ מש"כ בזה.
ובשו"ת זכרון יוסף או"ח סי' י' כתב ליישב, דכל דברי הגמ' הוא רק למ"ד בקידושין לד: דאשה אינה חייבת בשמחה, והא דכתיב ושמחת אתה ובנך ובתך וגו' היינו דבעלה צריך לשמחה, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם בהלכות חגיגה פ"א ה"א דנשים חייבות בשמחה, ומשמעות דבריו שחייבות מצד עצמן, [וכן הוכיח בשאגת אריה סי' ס"ו מדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פי"ד הי"ד שפסק דאשה ישנה בבל תאחר, דדעתו להלכה דאשה חייבת בשמחה, וכמבואר בראש השנה ו: דהא בהא תליא, ותמה על הכס"מ שכתב דלא כן], ממילא ליכא כלל לדינא דאשה בעלה משמחה, ורק היא חייבת לשמוח בעצמה.
והנה מה שנקט שלמ"ד דאשה עצמה חייבת בשמחה אין חיוב לבעלה לשמחה, אין נראה כן מדברי הרמב"ם בעצמו, שפסק בהלכות יו"ט פ"ו הי"ח דהנשים קונה להם בגדים וכו', מבואר דמוטל עליו לשמח אותם, אע"ג דהרמב"ם פסק דחייבות בשמחה וכנ"ל, וכן הוא בברייתא בפסחים קט. דחייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל ובמה משמחן וכו', ולא משמע דתלוי בפלוגתא דאמוראי האם אשה חייבת בשמחה, וכן הוא פשטיה דקרא ושמחת אתה ובנך ובתך, משמע דמוטלת עליו שמחת בני ביתו, ועל כרחך דלכו"ע הוא חייב ג"כ לשמחן, והמחלוקת היא רק האם גם האשה עצמה חייבת או לאו.
עוד יש לעיין דהנה יש לדון האם החיוב להיות בביתו ברגל, הוא [לשמח את אשתו, והא דילפינן ליה מ"ושמחת אתה וביתך" היינו משום דמהאי קרא ילפינן שחייב לשמח אשתו ברגל, וכגירסת התוס' בפסחים קט. עי"ש. או דזה גם מצד החיוב שמחה של עצמו, דמהאי קרא ד"ושמחת אתה וביתך" ילפינן ביבמות סב: דכל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, וא"כ בשביל הקיום שמחה של עצמו צריך להיות בביתו. וכן מבואר בהשגות הראב"ד על בעה"מ ראש השנה א. מדפי הרי"ף, דהאשה חייבת להיות עם הבעל בשביל השמחה שלו, עי"ש. ולפי"ז ג"כ לא יתכן תירוץ הזכרון יוסף הנ"ל, דאף אם אין חיוב לשמח את אשתו, מ"מ חייב להיות בביתו ברגל מדין השמחה שלו.
◆ ◆ ◆
בגמ' בסוכה שם איתא, מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו ברגל בלוד, אמר לו אילעאי אינך משובתי הרגל, ואזיל לטעמיה דס"ל דאין לילך ברגל מביתו וכנ"ל. והקשו האחרונים [עי' בספר ברכת יו"ט לרבי ידידיה טיאה וייל זצ"ל בנו של בעל קרבן נתנאל שם וכן בספר סדר משנה על הרמב"ם בהלכות ת"ת שם], הרי רבי אליעזר עצמו סובר בפסחים סח: ובביצה טו: דשמחת יו"ט רשות, ואם ירצה יושב כל היום כולו ושונה, דדרשינן או כולו לכם או כולו לה' עי"ש, א"כ הכא נמי נהי דכתיב ושמחת אתה וביתך, מ"מ הא שמחת יו"ט רשות היא, ולמה אמר לו "אינך משובתי הרגל", דילמא מקיים כולו לה' בזה שמקבל פני רבו.
ובספר ברכת יו"ט שם כתב ליישב, דמ"מ חייב לשמח בני ביתו, ואינו רשאי לפגוע בשמחתם, ולכן במה שתלוי בהם הוא חייב לילך לשם.
[אמנם בסדר משנה שם כתב דלא כן, דהחיוב לשמח בני ביתו הוא רק כאשר הוא עצמו מקיים שמחה, אז חייב לכלול עמו בני ביתו, אבל כאשר הוא מקיים כולו לה', אינו חייב לקיים "לכם" בשביל בני ביתו].
◆ ◆ ◆
בחיי אדם כלל ס"ח נשמת אדם סעיף ג', כתב דמי שיש לו אשה או בנים, ואין לו לולב או שופר בעירו, אינו צריך לעקור דירתו לצורך כך לעיר אחרת לחג, שהרי שמחה היא ג"כ מצות עשה מן התורה, וקיי"ל אשה בעלה משמחה, עכ"ל. והנה ממה שכתב כן גם לענין שופר, מבואר שנקט דאיכא מצות שמחה גם בראש השנה, עי' בשאגת אריה סי' ק"ב שהאריך להוכיח דאיכא מצות שמחה גם בראש השנה. אמנם לכאורה יש לדון בזה, דהא שראש השנה חייב בשמחה אינו מדין "ושמחת בחגך" שהרי ראש השנה לא נקרא חג, אלא דמ"מ כל מועד חייב בשמחה, ועי' מה שיתבאר בזה בס"ד לקמן, אבל עכ"פ בזה ליכא חיוב לשמח את אשתו ובניו, דזה רק בג' רגלים דאיכא בהו מצות שמחה גמורה, ועי'.