מתוך ה'מגדלות מרקחים':
פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם (ג טו)
במדרש רבה פרשה ג' סי' ח' ומובא ברש"י בקיצור, "אמרו רז"ל למה צריך למנותם מבן חדש, מפני שבן יום אינו ידוע שהוא בן קיימא, אבל בן חדש ידוע שהוא בן קיימא, לפיכך מבן חדש ומעלה תפקדם", ע"כ. והקשה בספר עטרת צבי לרבי צבי הירש מהלברשטאט זצ"ל, מנלן דהטעם משום חשש נפל, דילמא הטעם משום חשש ממזר, דבירושלמי יבמות פ"ח ה"ג איתא, דממזר שאינו ידוע אינו חי שלשים יום, א"כ נימא דאתי לאפוקי מחשש ממזר, דאם הוא ממזר אינו ראוי למנותו בשבט לוי.
ולכאורה יש ליישב דהנה התשב"ץ בח"ג סי' רנ"ז הקשה למה אליבא דרשב"ג כל שלא שהה באדם שלשים יום חוששין לנפל, הרי איכא רוב דלאו נפלים הם. ותירץ שם, דבזה שאמרה התורה שפדיון הבן הוא רק לאחר שלשים יום, הוי גזירת הכתוב דלא אזלינן אחר רוב זה. ומעתה ניחא, דבשלמא לנפל איכא לחוש משום דאיכא גזה"כ לגבי פדיון הבן דאין הולכין אחר רוב נפלים, אבל לענין חשש ממזרות באמת איכא רוב בעילות אחר הבעל, ואין לחוש לממזר, כדאמרינן בסוטה כז. ובחולין יא:, ובזה אין לנו גילוי דאין הולכין אחר רוב זה.
ועוד י"ל דהא דספק נפל אינו נמנה, אין זה משום דיש לנו ספק ממש, דהרי המנין היה על פי ה', רק הטעם דכיון שהוא בספק נפל ממילא אין לו חשיבות ואין לבו דוה עליו אם הוא מת, ועל כן אינו חשוב לבוא למנין, כמו שאין לו פדיון ואם פדאו בתוך ל' אפילו אם יחיה אח"כ יותר מל' יום ויתברר שאינו נפל לא יועיל הפדיון למפרע, דמ"מ בשעה שהוא בספק נפל אין לו חשיבות בתורת ודאי. וכן לענין ערכין אינו חייב אפילו מספק. אבל לענין ספק ממזר, כיון דהוא עצמו יש לו חשיבות, רק דהספק הוא לאיזה שבט הוא שייך במנין, על זה שפיר מהני הבירור שהקב"ה אמר לו למנות שהמנין היה על פי ה' ובכלל זה בירור שהוא באמת בן של אביו, וק"ל.
פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם (ג טו)
במדרש רבה פרשה ג' סי' ח' ומובא ברש"י בקיצור, "אמרו רז"ל למה צריך למנותם מבן חדש, מפני שבן יום אינו ידוע שהוא בן קיימא, אבל בן חדש ידוע שהוא בן קיימא, לפיכך מבן חדש ומעלה תפקדם", ע"כ. והקשה בספר עטרת צבי לרבי צבי הירש מהלברשטאט זצ"ל, מנלן דהטעם משום חשש נפל, דילמא הטעם משום חשש ממזר, דבירושלמי יבמות פ"ח ה"ג איתא, דממזר שאינו ידוע אינו חי שלשים יום, א"כ נימא דאתי לאפוקי מחשש ממזר, דאם הוא ממזר אינו ראוי למנותו בשבט לוי.
ולכאורה יש ליישב דהנה התשב"ץ בח"ג סי' רנ"ז הקשה למה אליבא דרשב"ג כל שלא שהה באדם שלשים יום חוששין לנפל, הרי איכא רוב דלאו נפלים הם. ותירץ שם, דבזה שאמרה התורה שפדיון הבן הוא רק לאחר שלשים יום, הוי גזירת הכתוב דלא אזלינן אחר רוב זה. ומעתה ניחא, דבשלמא לנפל איכא לחוש משום דאיכא גזה"כ לגבי פדיון הבן דאין הולכין אחר רוב נפלים, אבל לענין חשש ממזרות באמת איכא רוב בעילות אחר הבעל, ואין לחוש לממזר, כדאמרינן בסוטה כז. ובחולין יא:, ובזה אין לנו גילוי דאין הולכין אחר רוב זה.
ועוד י"ל דהא דספק נפל אינו נמנה, אין זה משום דיש לנו ספק ממש, דהרי המנין היה על פי ה', רק הטעם דכיון שהוא בספק נפל ממילא אין לו חשיבות ואין לבו דוה עליו אם הוא מת, ועל כן אינו חשוב לבוא למנין, כמו שאין לו פדיון ואם פדאו בתוך ל' אפילו אם יחיה אח"כ יותר מל' יום ויתברר שאינו נפל לא יועיל הפדיון למפרע, דמ"מ בשעה שהוא בספק נפל אין לו חשיבות בתורת ודאי. וכן לענין ערכין אינו חייב אפילו מספק. אבל לענין ספק ממזר, כיון דהוא עצמו יש לו חשיבות, רק דהספק הוא לאיזה שבט הוא שייך במנין, על זה שפיר מהני הבירור שהקב"ה אמר לו למנות שהמנין היה על פי ה' ובכלל זה בירור שהוא באמת בן של אביו, וק"ל.
