צאלח מנצור
Well-known member
כתב בספר בניהו בן יהוידע על תענית דף כד.
העבודה הרי הם הקדש עליך. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא, ואסור ליהנות ממעשה נסים ע"ש. הנה בספר הקטן בן איש חי בפרשת כי תבא, הקשיתי לפי זה, איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן [מלכים א' י"ז ט"ז], ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הראות, דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה, אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת, נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה, זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין, ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים, משא"כ אצל ר' אלעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין, דמעשה הנס הם בעין. ובזה פרשתי שם בס"ד [דברים כ"ח ה'] יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, פירוש, אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה, וא"ת זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים, לזה אמר ובכל משלח ידיך, דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הראות, אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר, אם תטול סאה יתמלא במקומה, על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב:
ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים, דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים, והוא החיטים שקנה בזוז, ובעבור חלק זה שאינו בנס אמד לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים:
ובספר אדמת קודש חלק ב' בחושן משפט סימן ג' נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה, ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע, חוץ ממציאה, שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו, ואין לשותפו חלק בה, וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול, והניחו השמן בביתו של ראובן
ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות, וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה, והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן, על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף, כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף, או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה, והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף. והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים, שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש, בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג'י נשמתו עדן, בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר, ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה, והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה ארבע עשרה שנים. ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות, ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה, ואין לשותף חלק בו, אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעויין שם.
והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכרים דאין ליהנות ממעשה ניסים, אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר' אלעזר, גם זו המעשה אין בה חשש, דדמי לעובדא דצרפתית, דאין הרבוי הנעשה ע"י הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הראות, אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד. ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה, בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים, איש תם וישר, ודחיקא ליה שעתא טובא, ובא אצלו אליהו זכור לטוב, ונתן לו כיס זהובים, ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים, ולא יחסר הכיס כלום, אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס, וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס, עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים, ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה, ובשבת ויו"ט היה מצניעו בתיבה, וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו, ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה, ובמה נתעשר, ואין שום בריה יודעת בדבר זה. פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר, ופתחה התיבה לראות מה בתוכה, והכיס היה בה ופתחה הכיס, ותמנה הזהובים שבו, ותתפלא על הדבר הזה בקרבה, למה היה מסתיר התיבה ממנה, מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים, שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה, ועל מה כל החרדה. ותאמר לאישה על מה היית מעלים התיבה ממני, והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים, ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים, ויכה כף על כף. ויאמר מה עשית, כך וכך הוא הענין, ועתה נסתלקה הברכה, וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו, ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.
העבודה הרי הם הקדש עליך. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא, ואסור ליהנות ממעשה נסים ע"ש. הנה בספר הקטן בן איש חי בפרשת כי תבא, הקשיתי לפי זה, איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן [מלכים א' י"ז ט"ז], ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הראות, דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה, אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת, נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה, זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין, ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים, משא"כ אצל ר' אלעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין, דמעשה הנס הם בעין. ובזה פרשתי שם בס"ד [דברים כ"ח ה'] יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, פירוש, אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה, וא"ת זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים, לזה אמר ובכל משלח ידיך, דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הראות, אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר, אם תטול סאה יתמלא במקומה, על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב:
ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים, דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים, והוא החיטים שקנה בזוז, ובעבור חלק זה שאינו בנס אמד לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים:
ובספר אדמת קודש חלק ב' בחושן משפט סימן ג' נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה, ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע, חוץ ממציאה, שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו, ואין לשותפו חלק בה, וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול, והניחו השמן בביתו של ראובן
ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות, וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה, והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן, על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף, כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף, או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה, והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף. והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים, שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש, בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג'י נשמתו עדן, בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר, ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה, והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה ארבע עשרה שנים. ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות, ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה, ואין לשותף חלק בו, אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעויין שם.
והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכרים דאין ליהנות ממעשה ניסים, אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר' אלעזר, גם זו המעשה אין בה חשש, דדמי לעובדא דצרפתית, דאין הרבוי הנעשה ע"י הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הראות, אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד. ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה, בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים, איש תם וישר, ודחיקא ליה שעתא טובא, ובא אצלו אליהו זכור לטוב, ונתן לו כיס זהובים, ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים, ולא יחסר הכיס כלום, אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס, וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס, עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים, ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה, ובשבת ויו"ט היה מצניעו בתיבה, וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו, ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה, ובמה נתעשר, ואין שום בריה יודעת בדבר זה. פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר, ופתחה התיבה לראות מה בתוכה, והכיס היה בה ופתחה הכיס, ותמנה הזהובים שבו, ותתפלא על הדבר הזה בקרבה, למה היה מסתיר התיבה ממנה, מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים, שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה, ועל מה כל החרדה. ותאמר לאישה על מה היית מעלים התיבה ממני, והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים, ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים, ויכה כף על כף. ויאמר מה עשית, כך וכך הוא הענין, ועתה נסתלקה הברכה, וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו, ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.
