ישר כח על הדברים. רק לגבי הכוונה בכל מקומות בתפילה, אני מסכים שדעת השולחן ערוך שיש לכוון תמיד שמוציא שם ה', וזאת משום חיוב מורא ה', כמו שכתב בשע"ת, רק שאין זה אותו דרגת חיוב כמו בברכות, והדבר מסתבר הוא, כי רק בברכות יש דין של הוצאת שם שמים לבטלה, אבל בשאר התפילה אין דין כזה, ומכאן מוכח שהזכרת שם שמים בברכות היא חמורה יותר. ויש בזה סברה חזקה נוספת, אבל זה נושא רחב, ואני מקווה שה' יעזרני לכתוב על זה מאמר מקיף.
הזכרת כאן את הספר נפש החיים כסיוע לדעה ששם אלוקינו הוא בעל הכוחות, ובעל התניא (ליקוטי תורה פנחס פרק ב') פירש גם כיצד הכוחות הללו מתייחסים אלינו, וז"ל: אלוהינו - כמו 'אילי הארץ', פירוש הוא כחינו ממש, גם כי כל כחות הגוף הנדמה לנו שהם טבעיים אבל הם הכל כח הוי' ב"ה לכן הוא הוי' אלוהינו פירוש הוא כוחינו והיינו בלי שום אמצעי כלל.
אבל ישנו קושי עצום לפרש כך, וברור שאין זה פשט הדברים, ולנקודה זו לא התייחסת כלל והיא לדעתי יכולה להיות מכרעת. לפי דעת הנפש החיים והתניא, אלוהים ואלוהינו הם שני מושגים זהים, ולכן כמו שאלוהים מבטא הנהגה קבועה, בהיותו בעל הכוחות תמיד (כמו שאומרים אתה גבור לעולם) כך צריך להיות גם אלוהינו, רק שזה בייחס אלינו. ואם כך כיצד יתכן שהקב"ה מתנה את היותו לאלוהינו בזמן מסוים או בפעולה כל שהיא, כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים (במ' טו מא), וכן המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים (ויק' כב לג), והרי אם הכוונה היא כמו שפירש בעל התניא אם כך יוצא שבמצרים הכוחות של עם ישראל לא היו מה'?! כמובן שתמוה מאד לומר כך. וכן יעקב אבינו (לפי רש"י ועוד) בנדרו התנה "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים וגו'", ולפי הפרוש של 'בעל כח' התנאי לא מובן. אבל אם נפרש שעיקר ענינו של אלוקינו הוא השגחה אז הכל מובן והכל בא על מקומו בשלום.
