וורט יפה שעלה לי היום, בהקשר לביעור חמץ:
לפעמים אדם מחפש לעשות כל עבודתו לה׳ יתברך במאה האחוזים, אך כשלא מצליח, הוא מרגיש החמצה בלב.
בא פסח ללמדנו, כי הקב״ה דורש מאיתנו רק למצות את עצמנו כל האפשר, כדי שלא נגיע להרגשת ההחמצה הזו.
וכמאמר חז״ל אחד הממעיט ואחד המרבה, העיקר שיכוון לבו לשמיים.
באו חז״ל לומר בזה, שיש אחד שלא מסתפק ומרגיש החמצה בעבודת ה׳. אך אין הקב״ה חפץ בכך, כי אין זה עבודה לשם ה׳ אלא עבודה לשם ההרגשה שלנו גרידא. אלא ה׳ רוצה שנמצה את כל יכולתנו בלבד, ובלבד שנכוון לעבוד אותו.
ולכן העבודה בפסח היא לגרש את החמץ מליבנו, ולא מותר לאכול אלא מצה. משא״כ בכל השנה שאנו אוכלים חמץ ומצה וכו׳.
והבן.
(הניסוח הנ״ל מושפע רבות מחסידות, ובעיקר מהנועם אלימלך. אך הדברים ברורים ופשוטים ומכוונים לכל יהודי באשר הוא)
לפעמים אדם מחפש לעשות כל עבודתו לה׳ יתברך במאה האחוזים, אך כשלא מצליח, הוא מרגיש החמצה בלב.
בא פסח ללמדנו, כי הקב״ה דורש מאיתנו רק למצות את עצמנו כל האפשר, כדי שלא נגיע להרגשת ההחמצה הזו.
וכמאמר חז״ל אחד הממעיט ואחד המרבה, העיקר שיכוון לבו לשמיים.
באו חז״ל לומר בזה, שיש אחד שלא מסתפק ומרגיש החמצה בעבודת ה׳. אך אין הקב״ה חפץ בכך, כי אין זה עבודה לשם ה׳ אלא עבודה לשם ההרגשה שלנו גרידא. אלא ה׳ רוצה שנמצה את כל יכולתנו בלבד, ובלבד שנכוון לעבוד אותו.
ולכן העבודה בפסח היא לגרש את החמץ מליבנו, ולא מותר לאכול אלא מצה. משא״כ בכל השנה שאנו אוכלים חמץ ומצה וכו׳.
והבן.
(הניסוח הנ״ל מושפע רבות מחסידות, ובעיקר מהנועם אלימלך. אך הדברים ברורים ופשוטים ומכוונים לכל יהודי באשר הוא)
