מתוך ה'מגדלות מרקחים':
במדרש שם ובתוספתא תרומות פ"ז הכ"ג, "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו', אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם, ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". הרי שנחלקו תנאים האם מסירת שבע בן בכרי היתה מטעם הלכות פיקו"נ דהואיל והוא והן נהרגין מותר למסור אותו להריגה בשביל הצלת עצמן, או מטעם שהיה מורד במלכות. [וביארו בשו"ת הב"ח סי' מ"ג וביפה תואר, דזה ודאי ששבע בן בכרי היה חייב מיתה מצד מורד במלכות, אבל ר' יהודה סובר שהיא אמרה להם לשיטתם שהיו סבורים שאינו חייב מיתה]. והנה בירושלמי תרומות שם אמרינן שאם הקיפו הגוים עיר ואמרו הגוים תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם, ואם יחדו אדם מסוים כשבע בן בכרי ימסרוהו, ודעת ריו"ח דאף אם אינו חייב מיתה, ודעת ר"ל דדוקא אם חייב מיתה כשבע בן בכרי. ובפשוטו תליא מחלוקת הנך אמוראי בפלוגתא דתנאי הנ"ל.
והנה המאירי בסנהדרין עב: כתב דאפילו לדעת רבי יהודה שביחדו אדם מסויים מותר למוסרו להם אע"פ שאינו חייב מיתה, לא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כופר או יתחרט עליו, אבל להרגו בידים לא. וקשה טובא מהא דשבע בן בכרי גופא, שהרי מבואר בקרא שאנשי העיר עצמם חתכו את ראשו ולא רק מסרוהו, והרי לרבי יהודה עשו כן מדין הצלת עצמן בלא דין מורד במלכות, וצ"ע.
ומצינו ישוב מחודש בזה, בדברי הגהת הרמ"א במרדכי סנהדרין פרק ארבע מיתות בשם ערוגת הבושם [לרבינו אברהם ב"ר עזריאל זצ"ל], שכתב ג"כ כהמאירי שדוקא למסור להם מותר, וכתב דהא דכתיב גבי שבע בן בכרי הנה ראשו מושלך, על ידי נכרים חתכו ראשו, ע"כ. [ואע"פ שלכאורה לנכרי עצמו היה אסור לחתוך ראשו, מ"מ אין בזה איסור לפני עור, דהאיסור דלפני עור הוא ככל שאר התורה שנדחה מפני פיקו"נ].
במדרש שם ובתוספתא תרומות פ"ז הכ"ג, "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו', אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם, ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". הרי שנחלקו תנאים האם מסירת שבע בן בכרי היתה מטעם הלכות פיקו"נ דהואיל והוא והן נהרגין מותר למסור אותו להריגה בשביל הצלת עצמן, או מטעם שהיה מורד במלכות. [וביארו בשו"ת הב"ח סי' מ"ג וביפה תואר, דזה ודאי ששבע בן בכרי היה חייב מיתה מצד מורד במלכות, אבל ר' יהודה סובר שהיא אמרה להם לשיטתם שהיו סבורים שאינו חייב מיתה]. והנה בירושלמי תרומות שם אמרינן שאם הקיפו הגוים עיר ואמרו הגוים תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם, ואם יחדו אדם מסוים כשבע בן בכרי ימסרוהו, ודעת ריו"ח דאף אם אינו חייב מיתה, ודעת ר"ל דדוקא אם חייב מיתה כשבע בן בכרי. ובפשוטו תליא מחלוקת הנך אמוראי בפלוגתא דתנאי הנ"ל.
והנה המאירי בסנהדרין עב: כתב דאפילו לדעת רבי יהודה שביחדו אדם מסויים מותר למוסרו להם אע"פ שאינו חייב מיתה, לא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כופר או יתחרט עליו, אבל להרגו בידים לא. וקשה טובא מהא דשבע בן בכרי גופא, שהרי מבואר בקרא שאנשי העיר עצמם חתכו את ראשו ולא רק מסרוהו, והרי לרבי יהודה עשו כן מדין הצלת עצמן בלא דין מורד במלכות, וצ"ע.
ומצינו ישוב מחודש בזה, בדברי הגהת הרמ"א במרדכי סנהדרין פרק ארבע מיתות בשם ערוגת הבושם [לרבינו אברהם ב"ר עזריאל זצ"ל], שכתב ג"כ כהמאירי שדוקא למסור להם מותר, וכתב דהא דכתיב גבי שבע בן בכרי הנה ראשו מושלך, על ידי נכרים חתכו ראשו, ע"כ. [ואע"פ שלכאורה לנכרי עצמו היה אסור לחתוך ראשו, מ"מ אין בזה איסור לפני עור, דהאיסור דלפני עור הוא ככל שאר התורה שנדחה מפני פיקו"נ].
◆ ◆ ◆
בתפארת למשה יו"ד סי' קנ"ח מובא בפתחי תשובה שם, כתב דאע"פ שבלא יחדו אדם מסוים יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל, מותר ליתן אחד ע"פ גורל שיטילו ביניהם, וכההיא דיונה הנביא. והחזו"א סנהדרין סי' כ"ה דחה דבריו דא"כ למה אמרו יהרגו כולם ולא אמרו שיטילו גורל. וכתב שם דממה שהטילו את יונה אין הוכחה, שהרי הוא עצמו אמר להם שאוני והטילוני, ואם זה שנפל עליו הגורל מוסר עצמו שפיר דמי, שהרי היחיד רשאי למסור עצמו כדי להציל את כולם, כמו שמצינו בהרוגי לוד.
ולכאורה דברי החזו"א צ"ע, דהא דרשאי למסור עצמו היינו להצלת ישראל אחר וכגון ההיא דהרוגי לוד, אבל בספינה של יונה הרי היו שם עכו"ם משבעים אומות ומשמע שלא היה שם אחר עברי עי' בפרקי דרבי אליעזר פ"י, והרי עכו"ם אין חיוב להצילן ולהחיותן דאין מעלין אותן מן הבור, וא"כ נראה שבכדי להציל גוים אסור לו למסור עצמו. ועל כרחך שמה שהטילו את יונה לא היה זה מפני שהוא מסר עצמו לפנים משורת הדין, אלא שכך היה הדין.
ובספר ברכת משה לרבי משה בנו של רבי אייזל חריף זצ"ל על יונה שם, כתב לבאר הא דהיה מותר להטיל את יונה, משום דבני נח שאני, דהרי באמת אינם מצווים על קידוש ה', אלא דמ"מ ברציחה גם לדידהו הדין הוא שיהרג ואל יעבור משום דסברא הוא דמאי חזית דמא דידך סומק טפי וכו', והנה באופן זה שאם לא יטילו אחד ימותו כולם, הרי אין בזה הסברא של מאי חזית ואפילו בלא יחדו, וכמו שהקשה הכס"מ בהלכות יסוה"ת פ"ה ה"ה בשם הרמ"ך, ותירץ הכס"מ דקים להו דמצד חומר העבירה של רציחה אינה נדחית מפני פיקו"נ, והנה בב"נ מצד חומר העבירה הרי לא נצטוו על קידוש ה', ורק משום הסברא של מאי חזית, א"כ הכא דאין זה שייך שפיר יכולים להרגו בשביל להציל את עצמם. וכתב שם דלכן אמר להם "שאוני והטילוני" אתם, כי הוא עצמו אסור לו להטיל עצמו בדיני ישראל, רק הם מותר להם להטילו בדיני בני נח.
ובאמת בפשוטו גם בלאו הכי הרי אמרו בפרקי דר"א שם "מיד נטלוהו והטילוהו עד ארכובותיו, ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלם והים סוער עליהם" וכו', ועי"ש שבחנו כן ג' פעמים, א"כ הוי שפיר כיחדוהו שהרי מבורר שבשלו הסער הזה ולא יועיל להטיל אחר אלא אותו בלבד.