• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

הריגת חפים מפשע בשעת מלחמה

אליהו חמוי

Active member

הריגת חפים מפשע בשעת מלחמה - [לא למעשה...]

שאלה: האם יש היתר ע''פ תורתנו הקדושה להרוג בשעת מלחמה ומבצע צבאי גויים חפים מפשע באופן שלא נשקפת מהם סכנה ?

תשובה: עי' בהע' באורך[1]



[1] הנה בענין זה מצינו הוראה מפורשת בתורה [דברים כ י] ''כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום... ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה ונתנה ה' אלהיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך... כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם החתי והאמרי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי כאשר צוך ה' אלהיך''
הריגת נשים וילדים
מבואר כי במלחמת ישראל עם אומות העולם הותרה הרצועה להרוג ולהשמיד כל זכר 'ואת הנשים והטף והבהמה תבוז לך' אך במלחמת שבעה אומות הוראת התורה היא ''לא תחיה כל נשמה'' וכן פסק הרמב''ם להלכה [מלכים פ''ו הלכ' ד]
והנה מסתימת הדברים נראה כי אין חילוק בזכר ואף זקנים וחולים בכלל 'והכית כל זכורה לפי חרב' הרי שבעת מלחמה הותרה הריגת גויים אף חפים מפשע [ודלא כהרש''ר דברים כ י-יד] אך עם כל זאת יש להוסיף כי דין זה אינו אלא על הזכרים אולם טף ונשים לא הותרה הריגתם אלא בשבע עממים שכידוע אינם מצויינים ביננו ובא סנחריב ובלבל את הכל [ידים ד,ד ורמב''ם מלכים פ''ה הלכ' ד]
כך שלפ''ז נמצא שבמלחמת הרשות הוראת התורה לאסור הריגת טף ונשים משאר אומות אולם יש לעיין במלחמת מצוה כגון 'עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם' [רמב''ם ריש פ''ה מהלכ' מלכים] האם יש מקום לומר אף בכה''ג שהותרה הרצועה להרוג מכל הבא ליד אף נשים וטף והנה בטעם ההיתר הריגת נשים וטף במלחמת שבעה אומות כותבת התורה ''למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר שנא ה' אלוקיך'' ומבואר שאין ההיתר מצד עצם מצב המלחמה אלא בעבור שמירה על קדושת ישראל כך שאין מקור בנמצא להתיר הריגה כללית בשעת מלחמה כל שאינה עם אחת משבע אומות בדוקא
אולם גם היתר הריגת כל הזכרים הגדולים צ''ע אם שייך בנד''ד זאת משום שלא מצינו היתר הריגת כל הזכרים אלא במלחמה של עם מול עם כך שיש שלטון אחד שמיצג ומאחד את כולם אולם במלחמות צבא ישראל בארגוני הטרור אפשר שיהיה מותר להרוג את כל השייכים לארגוני הטרור אך מעבר לכך מנ''ל זאת ועוד כי אפשר שרק בעת 'מלחמה' דהיינו סכנה קיומית על כלל האומה הותרה הרצועה להרוג את כל הזכרים אולם בחסדי ה' אין המצב כך ואף שיש ענין נחוץ ביותר במחיית המחבלים ושולחיהם מ''מ אכתי נראה שאין המצב מוגדר כשעת מלחמה
כשר שבגויים הרוג
אלא שיש לדון בדבר מהא דאיתא במסכת סופרים [ט''ו הלכ' ז] ''תני ר' שמעון בן יוחאי, הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג'' ומבואר שבשעת מלחמה אין לחוס על חפים מפשע ואף הכשרים נהרגים וע''ע בתוס' [ע''ז כו. ד''ה ולא] וכן הוא בשו''ע [יו''ד סי' קנח סעי' א] ''עובדי גלולים משבעה העממין שאין בינינו וביניהם מלחמה אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות'' וכתב הש''ך [בס''ק א] ''אבל בשעת המלחמה היו הורגין אותן בידים דאמרינן טוב שבעובדי כוכבים וכו' עכ''ל
אולם אין הדברים מוכרחים ולפ''ד הרע''ב בפירושו לתורה ר''ש פליג על תלמוד דידן עי' בשו''ת מענה אליהו תומים [סי' עו ד''ה ומה שהקשה] בזה ומה גם שיש מוכחים מדברי הרמב''ם [עבדים י א] דאף זה לא נאמר אלא באופן שאותו 'כשר' נלחם בנו הא לאו הכי אין היתר להורגו וע''ע בקובץ תחומין [כג עמ' 33] גם יש לדחות כאמור דשאני נד''ד אינו בכלל מלחמה כללית אלא של עם מול יחידים
ועפ''ז יש לחלק גם בין נידון דידן למה שכתב הנצי''ב [בראשית ט ה] עה''פ ''מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם'' וזו לשונו ''פירש הקב"ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל כי כך נוסד העולם''
'ויהרגו כל זכר'
אולם קצת סמך לענין ניתן למצא בפרשת וישלח [בראשית לד] כי תגובת שמעון ולוי למעשה שכם היתה ''ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב... ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו ואת כל אשר בבית ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ וגו''' נראה כי ענין נקמת בני יעקב מכל העיר שכם אף מהחפים מפשע היתה שנויה במחלוקת יעקב ובניו ואם להלכה קיי''ל כיעקב הרי שאין ללמוד היתר ממעשה דינה לשאר מלחמות ומבצעי ישראל אלא שההפך הוא הנכון ולפי פרשנותו של הרמב''ם למעשה זה מצינו רגלים לדבר להתיר הריגה כללית של כל בני העיר אשר מתוכה יצאו המחבלים
וזו לשון הרמב''ם [בהלכ' מלכים פ''ט הלכ' יד] בביאור מעשה שמעון ולוי ''וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם''
ומבואר מדבריו שבכלל העבירה על צווי הדינים בבני נח הוא שלא לדון את הגוזל ומאחר וכל בני העיר שתקו למעשה שכם ולא דנוהו נתחייבו כולם מיתה ומדבריו למדנו שאע''פ ששכם היה בן המלך היה על בני עירו חובה לדונו ולא לירא הימינו ומכלל הדברים אתה למד כי כאשר בני העיר מניחים לכמה מתושביהם לצאת ולרצוח הרי שכלל בני העיר נתחייבו מיתה וה''ה לנד''ד
אומנם אין הדברין מוכרחים ואפשר דשאני עובדה דשכם שבני עירו ככל הנראה היו יכולים לדונו ולכך נענשו אולם באופן שאין יכולת בבני העיר למחות בעוברים על פשע ואנוסים הם בדבר הזה מבואר בדברי הרמב''ם גופא [שם פ''י הלכ' ב] שאינו חייב מיתה כי אנוס הוא וע''ע במהר''ל [גור אריה בראשית לד יג]
אולם מאידך נודע כי הרמב''ן בפירושו לתורה [לד יג] פליג בזה ע''ד הרמב''ם שעיקר מצות דינים הינה הוראה לכל יחיד ויחיד להתנהג בצדק ומשפט ואין בה הוראה וחובה לכל יחיד לדאוג למערכת משפט שתדון את הפושעים וע''ש שהוכיח כדבריו מכמה דוכתי ושם ביאר שמה שהרגו שמעון ולוי את כל בני שכם היה זה משום שכל יחיד ויחיד מבני העיר כלפי עצמו חטא ועבר על הנך שבע מצות בני נח ומשום כך נתחייבו מיתה אולם גם לפ''ד הרמב''ן יש לומר בפשיטות כי מי הוא המקיים שבעה מצות בני נח כהלכתן ואולי מצד זה נוכל להרוגם בתגובה למעשיהם כנגד עמנו וכפי שעשו שמעון ולוי אולם מצד הסברא קשה להולמו כ''ש כיום שרבים מיושבי העולם בני תרבות וקשה להכליל את כולם בחשד עובדי ע''ז מגלי עריות וכו' זאת ועוד כי איתא בסנהדרין [נז:] ''בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב'' וחזינן עכ''פ דבעי דין וע''ע בתוס' ע''ז שם
הר' שאול ישראלי זצ''ל [חבר בה''ד הרבני הגדול] דן בענין בהרחבה בספרו עמוד הימני [סי' טז] וזו לשונו בסיום דבריו ''והיוצא מכל זה שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה כזאת היא בגדר מלחמת מצוה וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם הם הם שערבים לזה והם עונם ישאו ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים כ"א הם עצמם ואנחנו נקיים
אכן לפגוע לכתחילה בכונה בילדים כזה לא מצינו אלא בחטא ע"ז ע"כ מן הראוי לשמור עצמם מלנגע בהם'' עכ''ל
יש לציין גם לאמור בשו''ת משפטי עוזיאל [ח''ח סי' כא] שאף שבעלמא מצווים אנו על הריגת גויים ושהעושה כן חייב מיתה בידי שמים מ''מ היינו דוקא שלא בעת מלחמה אך בעת מלחמה שרי והוסיף ''שלא דוקא מערכות המלחמה אלא כל שנמצאים אנו במצב מלחמה מותר להרוג את הגוי מדין הבא להורגך השכם להורגו כי במצב מלחמה חשודים ה להרוג כל יהודי הבא לידם כל שכן בשעת מלחמה ממש ר''ל במערכות מלחמה ודאי שמותר ומצוה להרוג שהלא זו היא מצותה של מלחמה'' וע''ע בהרחבה בקובץ תחומין [שם] בחשוקי חמד [חולין נט:] ובמאמרו של הרב עדי כהן בקובץ בית הלל [יג תשס''ג עמ' נט]
שוב אחר חתימה הראוני לדברי הרמב''ן [על סה''מ שכחת העשין המצוה הרביעית] וכתב שם בזה''ל ''מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע' עממים שנצטוו לאבדם שנ' (ס"פ שופטי') החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. עכ''ל ומבואר מדבריו שמצות כיבוש הארץ נוהגת אף כיום אחר החורבן ואף היא בכל מלחמת מצוה היא אלא שיש לעיין אם הדברים נוגעים לנד''ד אחר ואין מטרת המלחמה לכבוש את שטחי עזה עולמית ואכמ''ל
 
חזור
חלק עליון