השוחט בסכין ונמצאת פגומה ר' הונא ס'''ל שאפילו אם שיבר עצמות כל היום אסור שמא בעור נפגמה ור' חסדא מיקל דאין ספק מוציא מידי וודאי ובהמשך מבואר [לפי חלק מהראשונים הרשב''א והרמב''ן ]שאפילו אם יש לו ספק אם נגע במפרקת תולה ר' חסדא במפרקת אפילו שאין את הסברא של וודאי,ומבואר שזה מהלכות חזקה שיש חזקה על הסכין כיון שעושים תלייה זה רק בהלכות חזקה ובאמת הר''ן מבאר שזהי סברת ר' חסדא וא''כ צריך להבין הלא אם יש חזקת סכין מדוע 'ר' הונא אוסר.
ובבכור שור מבואר שהטעם שר' הונא אוסר הוא מטעם תרתי לריעותא ולא ס''ל כדברי התוס' שדוקא במקווה דחסר ואתאי אומרים תרתי לריעותא
אבל יש הערות גדולות שהתוס' בכתובות מביאים בפשטות שתרתי לריעותא זה דוקא היכא שחסר ואתאי וכיון שהלכה כר' הונא נמצא שמה שתוס' אמרו הוא לא להלכה וביותר קשה שהלא ידוע שיטת הרמב''ן בסוגיין שאפילו נאבד הסכין ג''כ ר' הונא אוסר ושם אין תרתי לריעותא.
וא''כ חוזרת השאלה מדוע אין חזקת סכין והלא הסכין זה שורש הספק ורק באדם שנמצא בו חציצה לא הולכים אחר חזקת המקווה כיון שהאדם איתרעי, ותרתי לריעותא לא שיך כמש''נ.
הרי''ף שואל מדוע על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לדין של ר' הונא שעד שיוודע לך ומתרץ הרי''ף כיון שכאן אתיליד ריעותא שהסכין נמצאת פגום ןוהלא לרמב''ן הלא אפילו בנאבד הסכין ר' הונא אוסר.
ואפשר לבאר שהתוס' הרא''ש מבאר שהולכים אחר שורש הספק כיון שהמקווה הוא בחזקת שלם והוא טבל לפניך א''כ כבר פקע ממנו החזקת הטומאה והוא מוחזק אצלינו כטהור וידוע מהאחרונים שיש ב' סוגי חזקות שאין סיבה להסתפק ויש מקום שיש ספק וע'ז החזקה מגיעה ואפש'''ל שכל מה שהראשונים אמרו שהיכא שפושט בשורש הספק ואמרינן הרי טבל לפניך זה רק בחזקה דמהיכ''ת להסתפק אבל בחזקה במקום הספק מהיכ''ת שזה יפשוט ויכריע את החזקה של הטמא ודי לך שממשיכים להחזיק את המקווה.
ויסוד הסברא של ר' הונא הוא כמבואר בפמ''ג שכיון שהעור הוא יכול לפגום וכמבואר ברשב''א ולכן כלפי הסכין אע''פ שכלפיו אני יכול להשאיר בחזקתו כיון שיש חזקה על הסכין אבל כיון שזה חזקה בספק ואינה אלא הנהגה ממילא א''א עם חזקת הסכין לפשוט את החזקה של הבהמה שהיא בחזקת איסור. ויש לזה ראיה גדולה שהלא בשו''ע כתוב שאם טבל במקווה שהוא עשוי להשתנות לא נטהר ולכאורה צ''ע שהלא חזקה העשויה להשתנות הויא חזקה וכמו שמאריך הש''ש אבל הביאור שכלפי המקווה יש חזקה רק אין בכוחו להוציא את החזקה של הגברא.
ובבכור שור מבואר שהטעם שר' הונא אוסר הוא מטעם תרתי לריעותא ולא ס''ל כדברי התוס' שדוקא במקווה דחסר ואתאי אומרים תרתי לריעותא
אבל יש הערות גדולות שהתוס' בכתובות מביאים בפשטות שתרתי לריעותא זה דוקא היכא שחסר ואתאי וכיון שהלכה כר' הונא נמצא שמה שתוס' אמרו הוא לא להלכה וביותר קשה שהלא ידוע שיטת הרמב''ן בסוגיין שאפילו נאבד הסכין ג''כ ר' הונא אוסר ושם אין תרתי לריעותא.
וא''כ חוזרת השאלה מדוע אין חזקת סכין והלא הסכין זה שורש הספק ורק באדם שנמצא בו חציצה לא הולכים אחר חזקת המקווה כיון שהאדם איתרעי, ותרתי לריעותא לא שיך כמש''נ.
הרי''ף שואל מדוע על רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לדין של ר' הונא שעד שיוודע לך ומתרץ הרי''ף כיון שכאן אתיליד ריעותא שהסכין נמצאת פגום ןוהלא לרמב''ן הלא אפילו בנאבד הסכין ר' הונא אוסר.
ואפשר לבאר שהתוס' הרא''ש מבאר שהולכים אחר שורש הספק כיון שהמקווה הוא בחזקת שלם והוא טבל לפניך א''כ כבר פקע ממנו החזקת הטומאה והוא מוחזק אצלינו כטהור וידוע מהאחרונים שיש ב' סוגי חזקות שאין סיבה להסתפק ויש מקום שיש ספק וע'ז החזקה מגיעה ואפש'''ל שכל מה שהראשונים אמרו שהיכא שפושט בשורש הספק ואמרינן הרי טבל לפניך זה רק בחזקה דמהיכ''ת להסתפק אבל בחזקה במקום הספק מהיכ''ת שזה יפשוט ויכריע את החזקה של הטמא ודי לך שממשיכים להחזיק את המקווה.
ויסוד הסברא של ר' הונא הוא כמבואר בפמ''ג שכיון שהעור הוא יכול לפגום וכמבואר ברשב''א ולכן כלפי הסכין אע''פ שכלפיו אני יכול להשאיר בחזקתו כיון שיש חזקה על הסכין אבל כיון שזה חזקה בספק ואינה אלא הנהגה ממילא א''א עם חזקת הסכין לפשוט את החזקה של הבהמה שהיא בחזקת איסור. ויש לזה ראיה גדולה שהלא בשו''ע כתוב שאם טבל במקווה שהוא עשוי להשתנות לא נטהר ולכאורה צ''ע שהלא חזקה העשויה להשתנות הויא חזקה וכמו שמאריך הש''ש אבל הביאור שכלפי המקווה יש חזקה רק אין בכוחו להוציא את החזקה של הגברא.
נערך לאחרונה: