ושימח

[ישראל]

אדם שלא קנה לאשתו מתנה לחג ועבר החג, האם יש לו חיוב תשלומין על הלשעבר, או דלמא החיוב הוא משום ושמחת בחגך, וכבר עבר החג?

 

[הרב אורן נזרית]

שלום וברכה
החיוב לשמח בני ביתו ברגל כל אחד בראוי לו, ולאשה בתכשיטים ומיני צבעונין ובדבר אחר ששמחה בו, הוא שייך לרגל דוקא, ובחג שבועות יש אומרים שיש לו תשלומים כל שבעה אחר הרגל, אמנם אם לא שמח את אשתו בזה, אין חיוב בזה אחר הרגל מדין הרגל, ומכל מקום דרך עצה נכונה שיפייס דעת אשתו באיזה דבר לשמחה להרבות השלום ואהבה ואחוה ביניהם.

בגמרא פסחים (קט.) תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.
וכ"פ הרמב"ם (פ"ו מהלכות יו"ט הי"ז - כא) הטור ושו"ע (סימן תקכט ס"ב)
ומבואר ברמב"ם (שם הלכה יז) שכתב וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. ע"כ. דמבואר שחיוב השמחה נובע מחיוב קרבן שלמים.

וראיתי בספר מעדני יום טוב (ח"ג סימן מד) מהג"ר יו"ט זנגר שליט"א שכתב שהחיוב לשמוח הוא הוא מדין שלמי שמחה הבאים ברגל, וממלא כאשר לא נוהג בשלמי שמחה אין חיוב בקניית בגדים לאשה.

ונפסק ברמ"א (סי' קל"א ס"ז) שאין אומרים תחנון מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות, וכ' המ"ב (סקל"ו) בשם המ"א דיש מקומות שנוהגים שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז', הרי מבואר דיש תשלומין לקרבנות חג השבועות וא"כ לכאורה י"ל, דכיון דמקור החיוב לקנות תכשיטין לאשתו נובע מהשלמי שמחה וכמו שנבאר א"כ נאמר דה"ה דיש תשלומין לקנות בגדים ותכשיטין לאשתו ששה ימים אחרי שבועות.

והנה יש לברר בענין תשלומין של הקרבנות אחרי חג השבועות, שנינו בחגיגה (י"ז.) א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה, וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל' חגיגה פ"א ה"ז) מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג הסוכות חוגג את כל הרגל וכו', וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר חג השבועות, ודבר זה מפי השמועה נאמר שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.

אבל עדיין יש מקום להסתפק בנד"ד אם התשלומין בחג השבועות נאמר לגבי כל הקרבנות, או רק לגבי חלק מהם, דהרי הרמב"ם (שם ה"ד) כתב דמי שלא הקריב ביו"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל, שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך מלמד שכולן ראויין לחגיגה וכולן תשלומי ראשון הם ואע"פ שיש גם חיוב להביא שלמי שמחה, הרמב"ם רק הזכיר עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, וא"כ אין לנו ראייה שיש תשלומין לשלמי שמחה. והרמב"ם (בהל' יו"ט פ"ו הי"ו) פסק לגבי כל הימים טובים דחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכו', ואע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו. כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, לפ"ז הוכיח המנ"ח (מצוה תפ"ח סק"ד) כיון דהרמב"ם בהל' חגיגה השמיט תשלומין לשלמי שמחה, הוי ראייה דאין תשלומין לשלמי שמחה, וא"כ אנן נענה אבתריה ונוסיף דה"ה דאין חיוב להשלים ולקנות מתנה לאשתו אחרי חג השבועות.

אבל מאידך גיסא לכאורה יש תוספתא מפורשת דיש תשלומין לשלמי שמחה, דהרי שנינו בחגיגה (ו:) ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל, ראייה חגיגה ושמחה. יש בראייה שאין בשתיהן ויש בחגיגה שאין בשתיהן ויש בשמחה שאין בשתיהן, והסבירה הגמ' דיש בשמחה מה שאין בשתיהן, שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים מה שאין בשתיהן. והתוס' שם הביא דבתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן, ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין.

הרי מבואר דתוס' ס"ל דזה ברור שיש תשלומין לשמחה גם לפי גמ' דידן, אבל הטו"א שם באבני מילואים וכן רע"א והצל"ח ונצי"ב הקשו דמה שייך תשלומין גבי שמחה, דהרי כל יום מימי הרגל חייב בשמחה בפני עצמו כדתנן בסוכה (מ"ח.) ההלל והשמחה שמונה, וא"כ אדרבה הול"ל דהשמחה חייב בכל יום משא"כ בשתיהן, דעולת ראייה ושלמי חגיגה יי"ח בפעם אחת, ועוד קשה דהרי משנה מפורשת היא בחגיגה (ט.) דיש תשלומין גם לקרבנות הרגל דתנן מי שלא חג בראשון חוגג והולך כל הרגל כולו, ומכח קושיות אלו חלק מהאחרונים כתבו דתוספתא משבשתא היא.

והנה הצל"ח תירץ דאע"פ שיש חיוב שמחה בכל יום מימי הרגל בכל זאת יש מצות תשלומין, וכמבואר בתוס' ובתוספתא והיינו טעמא משום שאם אוכל מבשר הקרבנות של נדרים ונדבות או הכהנים שיאכלו מחטאת ואשם, יי"ח מצות שמחה, ומצוה זו מחוייבים כל יום ויום מימי החג אבל בנוסף לזה יש עוד חיוב והוא להקריב קרבן של שלמי שמחה פעם אחת משך ימי החג, ועל זה שייך תשלומין כל ימי החג.

ובאמת הצל"ח אינו יחיד במהלך הזה דכן תירץ גם בשו"ת חת"ס (ח"ז סי' כ"ח ד"ה והנה מש"כ) ובהגהות אמרי ברוך על הטו"א, ובאבי עזרי (הל' חגיגה פ"ב ה"י במהדו"ק).
אבל מאידך גיסא בטו"א משמע דלא ס"ל הכי, אלא דהמצוה היא לאכול בשר קדשים, ויוצאים בנדרים ונדבות וכן בשלמים של חבירו ואין שום חיוב במיוחד להקריב קרבן שלמי שמחה, ורק כשאין לו בשר קדשים אחר חייב להקריב קרבן כדי שיהיה לו בשר לאכילה. ובאמת כשיטה זו ס"ל ג"כ הערוך לנר (סוכה מ"ח. במתני') והחזו"א כמו שנדפס בסוף אבי עזרי על קרבנות שכתב תגובה למש"כ מרן הגרא"מ שך זצ"ל (בחוברת כנסת ישראל בשנת תש"ג) וכתב דאם באמת יש ב' מצוות בשמחה, אכילת הבשר בכל יום והקרבת הקרבן פעם אחת ביו"ט, היה הדבר מפורסם במשנה ובגמ', והחזו"א סיים באותו מכתב "אם כי אין דרכי לבא במו"מ עם החכמים, אבל
מעכתר"ה שליט"א שהאמת אהוב ליה מאד, דנתי בזה לפניהם למען הגדיל תורה".
אחרי שמרן זצ"ל קיבל מכתב זה מהחזו"א זצ"ל רצה לחזור בו בחוברת הבאה, אבל הגרא"ז מלצר זצ"ל אמר למרן זצ"ל שא"צ לחזור בו. אח"כ הראו לו שגם בהגהות אמרי ברוך הסביר כן ולכן הדפיס החידוש שלו יחד עם מכתבו של החזו"א זצ"ל (ע' במשמר הלוי על חגיגה סי' כ' ד"ה ובדורנו מש"כ בזה).
והנה בשו"ת חת"ס הנ"ל כתב דהא דאמרינן דשלמי שמחה יש להן תשלומין היינו דווקא בפסח וסוכות ולא בשבועות דהרי צריך לשחוט השלמי שמחה בזמן השמחה, ומהאי טעמא השוחט שלמים בעיו"ט אינו יי"ח משום שמחה אם יאכל הבשר ביו"ט, וא"כ אחרי שבועות בודאי אינו יי"ח כיון שאחרי יו"ט אינה זמן שמחה, ואינו יוצא י"ח לא בזביחה ולא באכילה.
הרי מבואר דאפילו אם נאמר שיש תשלומין בחג השבועות אבל אין זה שייך לשלמי שמחה, כיון שאחרי שבועות אין חיוב שמחה שיוכלו להשלים בכלל, וכמו שדייק המנ"ח שהבאנו שהרמב"ם הזכיר עולת ראייה ושלמי חגיגה בתשלומין ולא הזכיר שלמי שמחה.
וא"כ בנד"ד שהחיוב לקנות בגדים ותכשיטין לאשתו ליו"ט נובע מהחיוב לאכול שלמי שמחה, וכיון שאין אוכלים אותם אחרי שבועות, ה"ה דאין חיוב לקנות לה תכשיטין אחר שבועות דעבר זמנו בטל שמחתו.
והא דכתב המ"ב שאין אומרים תחנון לששה ימים אחרי שבועות מפני הקרבנות של חג השבועות, היינו משום העולת ראייה ושלמי חגיגה דביום הקרבת הקרבן נקרא יו"ט, אבל שלמי שמחה לא שייך אחרי חג השבועות.

אבל עדיין יש מקום לדון בזה לפי גדר חדש של החיוב שמחה ביו"ט (ע' מבקשי תורה על יו"ט סי' ע"א מש"כ הג"ר יגאל רוזן שליט"א ראש ישיבת אור ישראל) דבעצם הדין שמחה של שלמי שמחה והדין שמחה בשאר מיני שמחה, הם ב' חיובים נפרדים והם כעין ב' מצוות, ובדין שאר שמחות ס"ל להרמב"ם דנשים אינן מחוייבות אלא בעלה משמחה, ואילו בדין שמחה של שלמי שמחה לא שייך לומר דבעלה משמחה, ולכן כ' הרמב"ם בזה דנשים עצמן מחוייבות ע"ש כל ראיותיו.
עכ"פ לפי גדר זה של מצות שמחה ביו"ט אפילו אם פוסקים נקטו שאין תשלומין לשלמי שמחה אחרי יו"ט, אבל עדיין אין לנו הוכחה מזה שהבעל אינו חייב לקנות לה תכשיטין אחרי יו"ט מצד החיוב השני של שמחה, אלא דנלענ"ד דגם זה אינו, דהרי במקור של דין תשלומין אחרי חג השבועות נאמר דין תשלומין של הקרבנות, ושיום הקרבתן היא יו"ט, אבל לגבי החיוב בשר ויין לעצמו, ובגדים ותכשיטים לאשתו וקליות ואגוזים לבניו בודאי אין דין תשלומין, ולא מצאנו זכר בפוסקים שיש ענין להרבות בבשר ויין גם אחרי שבועות למשך ששה ימים, אלא על כרחך צריך לומר דאפילו אם נאמר שיש ב' גדרי חיוב שמחה ביו"ט, אבל זה ברור שהחיוב תשלומין שייך רק בחלק הקרבנות ולא בחלק הבשר ויין וקניית בגדים ותכשיטין לאשתו וכו'.

וסכם מי שלא קנה מתנה לאשתו לפני שבועות אין לו חיוב להשלים לקנות לה מתנה אחרי שבועות, וממילא אם יקנה לה מתנה אחרי יו"ט אין זה נכלל בהוצאות שבת ויו"ט. ע"כ.

יוצא שבפסח וסוכות שאין להם תשלומין אחר החג אין חיוב לשמח ב"ב בזה, ורק אחר שבועות בימי התשלומים יש צד לחייב בקניית מתנה לאשה מדין תשלומי שלמי שמחה, אמנם מכל מקום מי שנאנס קודם החג ובחג ולא הצליח לשמח את האשה בזה, דרך עצה טובה ראוי לפייס דעתה באיזה דבר להרבות בינהם האהבה ואחוה שלום ורעות.

בברכה רבה